ח

וכש"כ לדעת הש"ך בח"מ סי' רנ"ה דתמורה והקדש דינו כשאר דברים דתכ"ד כדבור דמי וכ"נ דעת רב סעדיה גאון שהביא הב"י באה"ע סי' ל"ז בדין שבש"ע שם סעיף ט"ז דחשיב רק ארבעה דברים שבהן תכ"ד לאו כדבור דמי. וע"פ הסוגיא דמרובה (דע"ג ב') דתכ"ד נקרא נתכוין תחלה לכך ולאחר כדי דבור אע"פ שאומר שנתכוין מתחלה לכך אינו כלום. א"כ הא דתכ"ד ה"ל כנתכוין מתחלה לכך זהו משום דבתמורה תכ"ד כד"ד. ולכן דומה לנתכוין מתחלה לכך ואע"פ שלא נתכוין. וכ"כ התוס' שם ד"ה תרי תכ"ד הוו. א"כ לפ"ז גבי גיטין דתכ"ד לאו כד"ד כמו בתמורה לאחר כ"ד י"ל דאפי' אומר שנתכוין מתחלה לכך לאו כלום הוא והיינו כל שהפסיק בין דבור ראשון לדבור שני אף שההפסק היה רק כשיעור תכ"ד. ה"ל כמו בתמורה לאחר כ"ד דאפילו אומר שנתכוין מתחלה לכך לאו כלום הוא. והכא כן הדין כל שהפסיק בינתים אף תכ"ד. אא"כ היו הדברים אחדים ממש. ועיין תוספות פ"ב דזבחים (ד"ל ע"א) ד"ה אמר רבי יוסי. ופי' זה נראה כן להסוגיא דמרובה (דע"ג ע"ב) דמסיק דתולה בדין תכ"ד כד"ד או לא. וזהו דעת הרמ"ה ודעת רס"ג ודעת המרדכי רפ"ק דקדושין דבקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי אף לפרש דבריו. ומה שחילק המחנה אפרים שם בין דינו דרס"ג והמרדכי ובין הוספת תנאי אינו כלום וגם נעלם ממנו ד' הרמ"ה הנ"ל גבי בזו ובזו כו':