ז

קיצור מהמבואר לעיל. הגם כי בגיטין וקדושין קיי"ל תכ"ד לאו כדבור דמי. מ"מ כתב המחנה אפרים ה' צדקה סי' ט' וז"ל ודע דאפילו במקום שאמרו דתכ"ד לאו כד"ד היינו דוקא בבא לחזור ממה שגמר בלבו והוציא בפיו וכמ"ש פט"ו מה' מעה"ק גבי הקדש אבל אם מעיקרא כשהוציא הדבור מפיו דעתו היה לסיים ולומר על מנת כך שנמצא דראש דבריו אסיפא סמיך בהא ודאי שומעין לו כל שהוא תכ"ד וכ"כ הכ"מ פ"ו מה' אישות הלכה ג"ד. והוא ג"כ בב"י רס"י ל"ח. מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך עכ"ד. אך באמת ראייתו זו מהכ"מ והב"י אינה ראיה כלל להפסק תכ"ד דשאני התם שהם דברים אחדים בלי שום הפסק כלל אף תכ"ד זה עדיף מתכ"ד וכן פי' בספר המקנה סי' ל"ח סעיף ב' וז"ל ומה שהקשה הטור על הרמב"ם דבקדושין תכ"ד לאו כד"ד כבר השיב הב"י כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק עדיף מתכ"ד. והט"ז מפקפק בחילוק זה ולפע"ד דברי הב"י נכונים דהרי בסי' ל"א מפורש כן בדברי רבינו ירוחם שהביא הב"ש שם סעיף ה' ס"ק י"ג. הובא לעיל אות ה'. והנה פשט המשנה פ"ה דתמורה (דכ"ה ע"א) מורה דאם ניכר שלכן נתכוין מתחלה מהני אף היכא דתכ"ד לאו כדבור דמי. ואיך ניכר שלכן נתכוין מתחלה י"ל זהו כמ"ש הב"י ורי"ו בשם הרמ"ה כשדברים אחדים הם בלי שום הפסק אף תכ"ד וכ"מ ממש"ל אות ד' בשם הנמוק"י פ"ט דב"ב והטח"מ סי' ר"נ סעיף י"ז.אך מדברי התוספות פרק מרובה (דף ע"ג ב') ד"ה ונמלך יש להוכיח דלענין לפרש דבריו שלכן היה דעתו מתחלה מועיל תוך כדי דבור אף היכא דלענין חזרה תכ"ד לאו כדבור דמי. וכן פי' הב"ח סי' ל"ח ססע"י ב' דעת הרמב"ם. מיהו אין דבריו מוכרחים בהרמב"ם כי י"ל דלהרמב"ם לחזור בו לא מהני אפי' כשהדברים הם אחדים בלי שום הפסק וכמבואר בחידושי הרשב"א בקדושין ר"פ האומר לחבירו (דנ"ט) בד"ה אי חזרה הוי. וכ"כ הריטב"א שם בד"ה רב יהודה אסיפא קאי וזהו דעת הרמב"ם ג"כ. רק כשאינו חזרה כ"א פירוש דבריו מהני כשהם דברים אחדים בלי שום הפסק משום שעי"ז נראה שלכן נתכוין מתחלה. גם מדברי התוספות פרק מרובה ד"ה ונמלך אין הכרח לזה דשם כ"כ רק לפי הקס"ד ולא למסקנא דגמרא שם: