ה

ועיין בב"ש ה' קדושין סי' ל"א סקי"ג בשם רבינו ירוחם והוא ברי"ו נתיב כ"ב ח"א וז"ל ועוד כ' הרמ"ה הא דתנן פ"ב דקדושין (דף מ"ו ע"א) התקדשי לי בזו ובזו ובזו דכי אכלה ראשונה שאינה מקודשת הני מילי דלא אפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי דמוכחא מילתא דמעיקרא נמי דעתיה אבתרייתא. אבל היכא דאיפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאימלוכי. לא מיבעיא כדי דבור דאיכא למיחש דמעיקרא הוה דעתיה לקדשה בראשונה לבד ואחר כך נמלך. אלא אפילו לא הפסיק כדי דבור הפסקה היא דקיי"ל בקדושין דתכ"ד לאו כדבור דמי. הלכך אם יש באחד שוה פרוטה מקודשת לא שנא קמייתא לא שנא בתרייתא עכ"ל ולכאורה משמע מהרמ"ה דהיכא דהפסיק אמרינן ודאי לא מהני. מדכתב מקודשת דמשמע ודאי וצ"ע בספר עצ"א סי' ל"א. ובסהמ"ק סי' ל"א ססע"י ה'. ובסי' ל"ז ססע"י ך'. וסי' ל"ח סעיף ב' בד"ה ומה שהקשה הטור על הרמב"ם. וע' בש"ע סי' ל"ז סט"ז בהג"ה בשם המרדכי. א"כ לפ"ז בנ"ד י"ל כיון שהי' הפסק בודאי שמתחלה אמר ה"ז גיטך כו' והרי את מותרת לכל אדם ונתן הגט בידה. והפסיק ואמר לאחר ארבעים שנה אף אם היה תכ"ד י"ל להרמ"ה והמרדכי לא מהני דבריו האחרונים. ואפשר שכ"ד הה"מ פ"ח מה' זכייה דין כ"א. אבל לפ"ד הרמב"ם פט"ו ממעה"ק י"ל כיון שאמר כן תכ"ד נאמן לומר שכן היה דעתו מתחלה ושלכן נתכוין מתחלה ושכ"מ בתוספות דב"ק (דע"ג ע"א). וע' בספר מחנה אפרים ה' צדקה סי' ט':