ג

באותו דבור התוס' ומ"מ אע"ג דמתניתן איירי לפני התורף כתבו לאחר התורף נמי פסול כדאמרינן בסמוך ואיבעית אימא לאחר התורף ודברי הכל כו'. כבר כתבתי לעיל אות א' דזהו מטעם גזירה. אך הפנ"י בד"ה מהו דתימא כתב וז"ל לכך נראה דפשיטא להו להתוס' דבתנאי דחוץ שכתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו לא שייך כלל לחלק בין טופס לתורף דכיון שכתבו בגוף הגט דבר שמבטל ועוקר הגט אין זה טופס אלא תורף ועקירת הגט לגמרי וכיון שנתבטל בכתיבת חוץ תו לא מהני מה שחזר ומחקו דאפילו לרב נחמן דס"ל בפרק השולח (דף ל"ב ע"ב) דחוזר ומגרש בו וקיי"ל כוותיה היינו כדמפרש טעמא דלא אתי דבור ומבטל מעשה. משא"כ הכא שכתב בגוף הגט דבר המבטלו נראה דכ"ע מודו דאין חוזר ומגרש בו דמעשה מבטל מעשה ונתבטל כתב התורף לגמרי עכ"ל וכ"כ עוד סד"ה שתוקי שתקיה דתיכף שכתב התנאי דחוץ בגוף הגט אף בטופס נתבטל הגט לגמרי וה"ל כחספא בעלמא ותו לא מהני מה שחזר ומחקו עכ"ל. ובד"ה אבל אחר התורף פי' בעצמו דלרבינו יהודה בתוס' שם ליכא כה"ג פיסול דאורייתא כלל כשחזר ומחקו. וזה הפך דבריו דלעיל. ולא ידעתי למה לא כתב שחוזר בו מדבריו הראשונים. ודוחק לומר דס"ל דרבינו יהודה והתוס' דלעיל פליגי. ועוד שהבית מאיר סי' קמ"ז ס"ג הביא שבהדיא כתבו התוס' ריש (דפ"ה) ד"ה דברי הכל כשר דחוץ אחר התורף אינו פסול אלא מדרבנן משום גזירה כו' וע"ש שהוכרחו בזה דאל"כ אמאי אמר ר"ז דע"מ לאחר התורף ד"ה כשר דאין שום טעם לזה דכך יש לגזור ע"מ אטו חוץ לרבי לאחר התורף כמו לפני התורף מאחר דפיסול דחוץ הוא מדאורייתא לאחר התורף כמו לפני התורף. וגם בהר"ן מבואר להכריח כן מכח הכרח כה"ג אפילו לרבא. וצע"ג על הפנ"י איך לא הרגיש קושיא עצומה זו ואולי י"ל דלפני התורף שאני דגם בזולת הגזירה י"ל דעל מנת מהני לענין שאינו יכול למחול תנאו ולמוחקו כיון שנכתב הגט על תנאי זה דכמו דתנאי דחוץ מהני לכ"ע לעשות תורף הגט נכתב שלא לשם כריתות כך התנאי דע"מ מהני לענין שעכ"פ מוכרח התנאי להתקיים וכיון דמהני לענין זה ע"כ גזרינן ביה אטו חוץ לומר דאפילו נתקיים לא מהני. משא"כ בע"מ לאחר התורף דמהני מחיקה ודאי מדינא אזי י"ל דאין לו דמיון כלל לתנאי דחוץ. אך גם לחדש דין זה דבע"מ לפני התורף לא מהני מחיקה מדין גמור אינו מוכרח כלל דמנלן לומר כן דדוקא כשי"ל שנתבטל הגט לגמרי הוא דלא מהני מחיקה כיון שלא נכתב לשם כריתות. משא"כ כשנכתב על תנאי אין דומה לזה. והנה הבית מאיר כתב על הפנ"י וז"ל וגוף סברתו דמדמה חוץ לבטול הגט לע"ד על כרחך ליתא כו' יעו"ש דיפה כתב. וחוץ מהראיה שהביא ג"כ מסברא יש לחלק דהתם שאני דנתכוין לבטל הגט ממש. משא"כ הכא אדרבה כוונתו לגרשה רק שאומר עוד תנאי דחוץ ונהי דמדינא אי אפשר לגרש כן עכ"פ הוא אינו מכוין כלל לבטל הגט ממש ומש"ה אף שבעוד התנאי דחוץ בו הגט פסול מדאורייתא עכ"ז כשחוזר ומוחקו חזר הגט לכשרותו הראשונה כיון שהוא לא ביטלו כלל כ"א רק עשה דאריה רביעא עליה וכשהסיר האריה נשאר הגט גט כמקודם. ויש ראיה לזה דאין זה ביטול מן הי"א שהביא הטור רס"י מ"ם בענין קדשה לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שאם מת השני או שגירשה תוך למ"ד יום שחזרו קדושי הראשון למקומו והוא דברי הרמב"ן ע"פ הירושלמי. אלמא אף כה"ג לא חשוב ביטול לקדושי הראשון. ואף להחולקים שם היינו כמ"ש הרשב"א דאין לך חזרה גדולה מקבלת קדושי שני. הובא ב"י שם. משא"כ הכא תנאי דחוץ אינו חזרה כלל מהגרושין ממש. רק על פרט זה לבד והרי חזר ומחקו. ועם היות שבמרדכי פרק המגרש סי' תמ"ה מבואר בשם רבינו קלונימוס דמדמה תנאי דחוץ להא דר"פ השולח דאינו חוזר ומגרש בו שהביא הפנ"י. אך באמת לא קרב זה אל זה דהתם פי' כשהגט נכתב התורף על דעת תנאי דחוץ אז ה"ל חספא ודומה להנ"ל משא"כ בנדון דהפנ"י בחוץ שנכתב לאחר התורף. אמנם אם לא חזר ומחקו רק שביטל התנאי בשעת הנתינה דכתב הב"ש סי' קמ"ז סק"ג לפ"ז אפילו לא מחקו וביטל התנאי מ"מ כשר הגט מדאורייתא והפנ"י השיג ע"ז סד"ה שתוקי שתקיה. דהרי גט ושוברו עמו. והבית מאיר סס"י קמ"ז כ' אפשר דלא קשיא כיון דביטל בדבורו התנאי וע"מ כרתי הוו דברים הכתובים בתוכו כלא היו כו' יעו"ש. זה דוחק דהגט ענינו ספירת דברים בכתב איך שמגרשה וכיון שבהספירת דברים שבכתב מבואר שיש שיור בגט אין כאן כלל ספירת דברים בכתב על כריתות וה"ל חספא וכ"ד הת"ג סי' קמ"ז. ואפשר יש עוד ראיה ממ"ש הרי"ף פ"ק דגיטין אההיא דלאו כרות גיטא הוא. דכיון דשייר לה קרקע כל שהוא וכתיב הכי בגיטא כו' וכגון זה אינו גט כריתות כו' וע"ש מ"ש ע"ז בחידושי הרשב"א:

קיצור (כבר נת' לעיל אות א' דחוץ לאחר התורף כשחזר ומחקו אין הגט פסול מדאורייתא. וכאן נת' סתירת סברת הפנ"י שכתב להפך ואמנם אם לא מחקו רק שבשעת נתינה ביטל התנאי דמחולקים הב"ש סי' קמ"ז עם הפנ"י נ' העיקר כדעת הפנ"י ולא כהבית מאיר):