ב

והנה הרב"י באה"ע סי' ק"כ (ד"ה וכותבין לו גט) כתב וכ' הרא"ש ע"ז ושמעינן מינה דלהיכר איש ואשה סומכין ע"פ עד א' ואפי' קרוב כו' וסיים הרב"י ומשמע מדבריהם דבין לענין איסור בין לענין ממונא קאמר דהא אמתניתן קאי דמשוה גט לשובר עכ"ל. ולפע"ד שהתה"ד לא הבין כן בדברי הרא"ש וכמ"ש לשונו לעיל דכתב הרא"ש דאפי' לענין שטרות של ממון כו'. ומקשה תה"ד לנפשי' מממון וחליצה לשליח הגט ואילו היה מבין הפי' בהרא"ש כמו שהבין הרב"י דהרא"ש קאי ג"כ אמתניתן דכותבין גט כו' א"כ היה לו להתה"ד להגדיל הקושיא יותר ולעשות ורמינהי מגט אגט דאיך ולמה גבי השליח שיכיר האיש והאשה לא מהני אלא ע"פ שני עדים כשרים וגבי כותבין גט כ' ובלבד שיהא מכירין סומכין ע"פ עד א' ואפי' קרוב כו'. א"ו ס"ל דהרא"ש לא קאי רק גבי שטרות של ממון כו' מש"ה לא הקשה רק מממון וחליצה אגט ואפשר זהו ג"כ דעת הנ"י לחלק בין מכירין דגבי כותבין גט לגבי שובר כמו שכתב הרב"י בשמו דגבי מכירין דגט כ' דלא סגי לסמוך על אחרים בשמות וגבי תברא כתב כמ"ש הרא"ש דסומכין ע"פ ע"א א"ו מחלק ביניהם וכמו שמוכרחים לחלק בין היכר דשליח הגט את האיש והאשה להיכר דגבי חליצה וממון כנ"ל. כמ"כ י"ל דס"ל להנ"י ג"כ גבי ובלבד שיהא מכירין שבכתיבת ובמסירת הגט שהע"ח צריכים להכיר האיש והאשה הוא ג"כ כדין היכר דשליח הגט ולא כמו בחליצה וממון וכן הביא המכמ"א שע"ד סי' ל"ד פי' ד' הנ"י דמחלק בין גט לממון דלא כפי' הב"י בדברי הנ"י (שהמכמ"א כ' שאין פירושו במשמע בד' הנ"י כלל ושגם הרב"י עצמו בסי' קכ"ט הניח בצ"ע ד' הנ"י) אלא דס"ל דהחילוק הוא כך שאם האיש ואשתו לפנינו סמכינן על עד א' ואפי' קרוב ברם היכא דליתנהו תרווייהו קמן כי הא דתני במתניתן כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו בהא הוא דקאמר הנ"י דלא סגי כשיסמוך על אחרים בשמות וכה"ג אשכחן בשליח המביא גט כו' דכיון שהאשה לבדה ובעלה אין עמה איכא למיחש טפי כו' ואח"כ הביא המכמ"א פוסקים רבים כנ"ל דלענין ההיכר א"צ עדות שלם אלא די בעד א' ואפי' אשה וקרוב בין שיהיה ההיכר לענין ממון בין שיהיה לענין איסור בין שיהיה לפנינו בין שיהיה מאותן הדברים שכותבין לא' שלא בפני חבירו דלא כהנ"י ואעפ"כ לענין שליח המביא גט פסק שער וא"ו סי' י"ח דצריך שיכיר בעצמו או ע"י שני עדים כשרים ולא ביאר הטעם מ"ש דין שליח הגט מדין סופר ועדים שכותבין ונותנין הגט לבעל וא"צ שיכירו הבעל והאשה בעצמן או ע"פ שני עדים כ"א די בהכרה שיכירו ע"פ קרוב כו'. ומצינו לו ז"ל שהקשה ועשה ורמינהי מדין זה על דין זה שם סי' הנ"ל ולא העלה חילוק נכון בין הנושאים ואעפ"כ פסק הדין למעשה לחלק ביניהם דהכי מוכרח בגמרא דנהי דשליח הגט בעינן הכרה ע"פ שני עדים לפחות. וגבי הכרה דהסופר ועדים בגט שיכירו המגרש והמתגרשת סמך אמשמעות הפוסקים דסגי בעד א'. וכ"פ הרב"י בש"ע סי' ק"כ וסי' קמ"א. והתה"ד י"ל מפני שלא מצא בפירוש בפוסקים ראשונים דבלבד שיהיו מכירין דסופר ועדים בגט סגי בקרוב ואשה כו' ע"כ לא יוכל להקשות מזה אדין שליח הגט. גם בג"פ סי' ק"כ סס"ק י"ד כ' אך ראה זה מצאתי שכתב הטור סי' קמ"א דשליח גט כו' ונראה שהוקשה לו ב' הדינים הנ"ל דלכאורה סותרין זא"ז מ"ש הכא סגי בהכרה ע"פ קרוב ומ"ש התם בעינן ב' עדים דוקא. והנה התורת גיטין סי' ק"כ ס"ק י"ב כ' לחלק כך וז"ל ולכן נקרא דדוקא הכרת שמם הוי מילתא דעבידא לגלויי כיון שהוחזק שמו בעיר זו כל שלשים יום וכל העיר יודעין שמו כו' אבל הכרה שזו אשתו או שזה אחיו לא הוי מילתא דעבידא לגלויי גמור עכ"ל. וביאר הענין הוא דהא דבעינן דהסופר וע"ח מכירים ויודעים שזה פ' ואשתו פ' אין ר"ל שצריך שיכירו ששרה זו המתגרשת היא אשתו של אברהם המגרש כגון שהיו מוחזקים בהם עד עתה באיש ואשתו דא"כ מאי פריך בגמרא וליחוש לשני יב"ש כו' א"ו דאין צריך העדים שיכירו רק שם האיש והאשה אע"ג דאינם יודעים אם זו היא אשתו וכ"כ התוס' בהדיא בפ' כל הגט (דכ"ד ע"ב) ד"ה בעידי מסירה והביא דבריהם הב"י סי' קל"ו וכ"ד הג"פ סי' ק"כ סס"ק י"א. ונמצא כן כיון שחיוב הכרתם הוא רק שמות האיש והאשה וזהו ענין מילתא דעל"ג מש"ה יכולים לסמוך בידיעת הכרה זו על עד א' וקרוב ואפי' אשה. משא"כ שליח הולכה המביא גט הוא צריך לידע שזה הנותנו לו הוא איש של אשה פ' ושזאת המתגרשת היא אשתו ולא די לו בהכרת השמות לבד ולפי שזהו ענין דלעל"ג כ"כ לכך צריך הכרה מעליא ע"פ שני עדים כשרים לפחות דהנה הטעם דהע"ח א"צ להכיר שזאת אשתו רק שכך שמה וש"ה שצריך לידע שזו אשתו כ' הת"ג שם משום דמדאורייתא הבעל נאמן לומר שזאת אשתו כו' והא דבשולח למקום אחר בעינן דוקא הכרה שזו אשת פ' ולא סגי בהכרת שמה בלבד הטעם הוא כיון דעכשיו אין כותבין שם מקום הדירה כו' ע"ש. ודבריו אלה תמוהים מאד דהא דין זה דבשולח למקום אחר בעינן דוקא הכרה שזו אשת פ' הוא הדין הנזכר בשו"ע סי' קמ"א סל"ו בהג"ה וקאי על שליח הולכה ולא על סופר והעדים ע"ש. ומקור דין זה נובע מדינא דגמ' ממ"ש התוס' (דכ"ג ע"א) אהא דאמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מכאן משמע כו' דמדברי רב ששת אלו נובע דין זה דלפחות צריך שהשליח יכירה ע"י שני עדים עכ"פ כמבואר בתה"ד סי' רל"ח ובמכמ"א כמש"ל. וא"כ הרי בזמן הגמ' היו כותבין מקום הדירה ואפ"ה פסקו כן דהש"ה צריך שיכירה בעצמו שזאת היא אשתו של פלוני ולפחות יכירה ע"י שני עדים כנ"ל ושהסופר וע"ח יהיו צריכים להכיר שזאת אשתו כששולח גט למקום אחר לא נמצא כלל בשו"ע אף עכשיו דאין כותבין מקום דירה. ומהמכמ"א שע"ד סי' ל"א משמע בפירוש דס"ל דהדין שוה בין כשכותבין הגט בפני האיש והאשה בין כששולח למק"א. אמנם החילוק ביאר התה"ד סי' רל"ח דבשליח הגט חיישינן שמא יטעוהו ונמשך לו מ"ש התוס' גבי סומא דחיישינן שיטעוהו מש"ה א"י להיות שליח כלל. משא"כ בסופר ועדים דרק כותבין וחותמין הגט ונותנים ליד המגרש וא"כ למה צריכים להכיר שזאת אשתו התנן כותבים גט לאיש אף ע"פ שאין אשתו עמו רק דצריכים להכיר שמות האיש והאשה בכדי שעי"ז לא יוכל הבעל לעשות שום רמאות וליתנו לאשה אחרת כמ"ש בגמרא שם דכיון דליכא יב"ש שני במקום דירת הבעל א"כ לא יוכל ליתנו לאשה אחרת כלל משא"כ בשולח הגט ע"כ צריך הכרה מעליא ע"פ שני עדים לפחות כדמוכח בגמרא יהיה מאיזה טעם שיהיה ואפשר משום שזהו גמר הדבר היינו גמר הגירושין בפועל ממש אז צריך עדות טפי או משום דכיון דהשליח במקום בעל קאי אינו במקום בעל אלא משום דשלוחו כמותו והיינו דוקא שיודע ממי נוטלו ולמי נותנו. ואיך שיהיה הטעם אנו א"צ לחלק רק כמ"ש החילוק בגמ'. עיין מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט והרי גבי סופר ועדים מבואר בפירש בגמרא דדי בהכרת השמות והיינו משום דע"י הכרת שם הבעל והאשה תו א"א כלל להבעל לעשות רמאות כמבואר בגמרא ב"ב (דף קס"ז) לפי' רשב"ם. משא"כ לגבי השליח גט מבואר בגמרא גיטין (כ"ג) דצריך שידע ממי נוטלו ולמי נותנו דטב"ע דקלא עכ"פ ולא די בהכרת השמות לבד. אלא לכאורה כשאיש ואשה מעיר אחרת באים להתגרש בעיר אחרת נ' ודאי שצריכים להכיר ולידע שזו אשתו ממש ולכן כשאיש כותב גט להוליכו לאשתו שבמק"א כיון שעכשיו אין כותבין מקום דירה יש חשש דבב"ב (דקס"ז) וליחוש לשני יב"ש והתירוץ אינו שייך כאן ולא כהת"ג ס"ק י"ח ובלא"ה כתב הג"פ סי' ק"כ ס"ק דלכאורה מהרמב"ם והטור משמע שצריכים הע"ח להכיר שזהו אשתו כו' אלא מהגמרא מוכח דא"צ והיינו דוקא כשנכתב מקום דירה כו'. ומעתה נבואה לראות בס"ד בעיקר החילוק שהמציא הת"ג דהכרת השמות ה"ל מלדעל"ג משא"כ הכרת שזאת אשתו או שזה אחיו מלדלעל"ג. ונציגה המקומות שמהם הכריחו הפוסקים דבהכרת השמות סומכין ע"פ עד א' כמו שהביאן המכמ"א שע"ד סי' ל"א והוא מהרמב"ם פ"ד מה' יבום דין ל"א ואפי' אשה או עבד כו' וממ"ש סוף ה' גרושין שלא הקפידה התורה כו' ומהה"מ סוף ה' גרושין שכתב כגון בהכרת שמות בגיטין ובחליצה כו' ומהה"מ פכ"ד מה' מלוה ולוה ה"ד בשם הרשב"א ומהרי"ף פרק החולץ גבי ואשתמודעינהו ומהרא"ש פ' ג"פ ובעה"ת של"ג ח"ג בשם הראב"ד וכל אילו נובעים משני מקומות שבגמרא הא' ביבמות (ל"ט) ואשתמודעינהו דהדין פ' אחוה דמיתנא הוא מאבוה דמסקינן דסגי ע"פ קרוב שזה מקור ד' הרמב"ם פ"ד מה' יבום הל"א וד' הה"מ סוף ה' גירושין. הב' ענין ההוא תברא דהוי חתים עליו רב חנין הנז' בגמרא פג"פ (דקס"ז) שזה מקור ד' בעה"ת של"ג והרשב"א שבהמגיד פ' כ"ד מה' מלוה והרא"ש פ' ג"פ והרי שני ענינים אלו שבגמרא מבואר דסמכינן בהכרת שזה אחיו או שזה פלוני ממש ע"פ עד א' או ע"פ קרוב ולא בהכרת השמות לבד דביבמות מבואר בפירוש שההיכר שזה אחיו של פלוני ולא איכפת לו בשמו כלל ובב"ב (קס"ז) בעובדא דההוא תברא בגמ' אין מבואר כלל ענין זה אלא שבעה"ת בשם הראב"ד הוכיח כן ועיין בספר ג"פ סי' ק"כ שהקשה מנ"ל לבעה"ת זה כו'. אמנם הגי"ת שם פי' מנ"ל הכרח זה והמכמ"א שע"ד סי' ל"א פי' בענין אחר ולשני הפי' מתבאר דהיכר זה היינו אפי' שהיא אשה פלונית ממש ולא ידיעת השם לבד שהרי אמר דלאו איהי היא משום שינוי דקול שלה וזה ע"כ קאי בהכרת שהיא רחל פ' ממש ולא בהשם לבד כו' דאם מתחלה לא העיד ע"פ קרוב רק ששמה רחל ולא איזה רחל. א"כ איך יחזור בו מחמת שינוי קול מה ענין זה לזה אלא ע"כ דגם הכרת מי היא ממש סגי ע"פ ע"א כו' וא"כ מבואר דחילוקו של הת"ג אינו צודק. ומה שתירץ משום דבאשתמודעינהו א"צ הכרה כלל מדאורייתא דהיבם עצמו נאמן זה תמוה מכמה טעמים דא"כ איך הכריח המגיד סוף ה' גירושין הכ"ט דבמלדעל"ג א"צ עדות גמור מהך דפ"ד מה' יבום דלמא שא"ה משום דמדאורייתא היבם עצמו נאמן. משא"כ בנידון סוף ה' גירושין שזולת העד זה אין כאן שום עדות. ועוד שהביא ראיה דהיבם עצמו נאמן מסוגיא דקדושין (ס"ד) גבי אין אדם חוטא ולא לו וזה תמוה אצלי דהא בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביבמות שם (דף ק"ו) הקשו וז"ל ואיכא דדאיק אשמעתין למה אין חולצין וכותבין ומתירין אע"פ שאין מכירין והלא שנינו כו' נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו עכ"ל וחילק הרמב"ן בין הנושאים דדוקא התם בגירושין ס"ג הוא דשייך אין אדם חוטא ולא לו. משא"כ גבי יבם וגבי הכרת שם האיש בגט וכ"כ הרשב"א והריטב"א הובאו ג"כ בנ"י שם. א"כ מדבריהם מבואר להפך דגבי ואשתמודעינהו בעינן הכרה ואין היבם עצמו נאמן ול"ד כלל להא דקדושין (ס"ד) (ומ"ש הת"ג שזהו רק מדרבנן לא ידענא מנ"ל. ומ"ש מהתוס' דיבמות (דף ק"ו סע"א) י"ל דהתוס' כוונתם דמדאורייתא הדין כרב הונא ומדרבנן הוא דמחמרינן כרבא. אבל לא מדאורייתא א"צ הכרה כלל). והנה יש עוד לחלק בין הא דקדושין (ס"ד) להא דיבמות (ק"ו) עפמ"ש הר"ן בקדושין שם והוא ג"כ בחי' הרשב"א שם בשם הירושלמי למ"ד דנאמן לכנוס דבירושלמי הקשו עליו מהא דתנן המביא גט ממדה"י ואמר בפנ"כ בפנ"ח לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקו א"א בפני הכל ברם הכא לא הוחזקו א"א אלא בפני שנים לכשיבאו שנים יאמרו פלוני קידש כלומר אין זה אלא שבירר דבורו של אב דשמא כשיבאו עידי הקדושין יאמר שהוא קידשה עכ"ל הר"ן בשם הרשב"א הרי כשהוחזקה א"א בפני הכל אינו נאמן אף לענין בפנ"כ בפנ"ח דהוי רק דרבנן וכ"ש שיש לחלק למ"ד נאמן ליתן גט דדוקא התם דלא הוחזקו אלא ע"פ האב אבל גבי יבם דהוחזקו ליבום בפני הכל אין היבם נאמן לומר שהוא היבם אף לחלוץ אף מדאורייתא וכמ"ש במרדכי ביבמות פמ"ח ס"ט דחליצה ערוה היא ואין עד א' נאמן באיסורין כו' וע"ש בחי' הרמב"ן ביבמות דלאחר שחילק בין ההוא דקדושין להא דפ' ג"פ הביא חילוק דירושלמי שהבאתי למעלה משמע בהדיא דס"ל דבעל אינו נאמן כלל לומר שזה אשתו לגרשה משום דחוששין שישאנה במדינה אחרת כו' וההיא דקדושין שאני ע"ש ועי' בפנ"י דקדושין שם שהקשה ג"כ מ"ש מהא דאין ע"א נאמן בדאתחזק איסורא ולומר מת בעלה שא"נ מדאוריי' ולא סמכינן על אין אדם חוטא ולא לו כו' ועיין בספר המקנה שם ומשמע ודאי מדאוריי' אינו נאמן והא דנאמן התם י"ל משום דלא הוחזקה א"א רק ע"פ האב לבד כמ"ש הירושלמי או כתירץ הרמב"ן ביבמות שם וק"ק על הרמב"ן מ"ש דאין ע"א נאמן לומר מת בעלה דהתם אם יבא בעלה יקלקל בה ואעפ"כ כ' רוב הפוסקי' דא"נ רק מדרבנן וצריך לחלק בין דיבור למעשה דדוקא גבי מעשה אמרי' אין אדם חוטא ולא לו אבל בדיבורא לא סמכינן ע"ז כמו שחילק הש"ס בגיטין (דף ס"ו) וע' פנ"י בקדושין שם ותדע דהא בשו"ע סי' קנ"ו ס"ק י"א שאם יש עדים שיש לו אחים אין הבעל נאמן לומר שיש לו בנים ולא סמכינן על אין אדם חוטא ולא לו הנז' ברש"י בקדושין (דף ס"ד ב') בד"ה ור' נתן והחולקי' שם היינו משום שיש לו מיגו עצומה שבידו לגרשה. משא"כ הכא שאין לו מיגו איך יהי' נאמן מטעם חזקה שאין אדם חוטא כנ"ל. דדוקא התם נאמן שלא הוחזקה א"א אלא ע"פ האב ועיין גיטין (ס"ד) דלא סמכינן אחזקה. ואפי' רובא דעדיף מחזקה מצינו דלא מהני נגד חזקת א"א ול"ד לחזקה דאומרת גירשתני דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה דהיא חזקה עצומה והיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר אלא לכאורה מוכרח דהבעל נאמן מהא דשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. אבל י"ל דשאני התם שמסוכן למות ובשעת מיתה הוא דסמכינן במקום עיגון על חזקה זו דאין אדם חוטא בשעת מיתה ולא לו אבל שלא בשעת מיתה י"ל דלא הוי חזקה כ"כ הבית מאיר סי' ק"כ והשיג על תשו' פמ"א שלא ירד לחילוק זה. וכה"ג מבואר בר"ן פ' מי שאחזו גבי גיטו דשכ"מ במתניתן שאם אמר כתבו אע"פ שלא אמר תנו נותנין משום דאין אדם משטה בשעת מיתה. משא"כ שלא בשעת מיתה כו' ע"ש. ועיין בעירובין (כ"ג) ובב"ב (קע"ה) דבשעת מיתה נק' ודאי זה אין אדם חוטא ולא לו. משא"כ כשאומר שלא בשעת מיתה שהוא בעלה ומגרשה אין זה ברור. שהוא אומר כן לאיזה תועלת וכמו שמצינו בגמ' בהדיא בפ' ג"פ (דף קס"ז ע"ב) לפרשב"ם שמכוין להתיר אשת חבירו. גם מ"ש עוד הת"ג דההכרה שזאת אשתו או זה אחיו לא הוי מילתא דעל"ג לכאורה לדעת הרמב"ם פ"ו מה' יבום דין ה' שפסק נאמן ע"א לומר כו' או שנתן לו בן כו' ע"ש. מבואר דזה חשוב מלדעל"ג ואף שהראב"ד חולק שם עליו מ"מ גם להראב"ד י"ל דזה הוי מלדעל"ג יותר מנדון ההוא ועוד דבש"ע סי' קנ"ו פסק כהרמב"ם. ובכנה"ג בח"מ סי' מ"ט בהגהת הטור אות ז' על מ"ש הטור שם ס"ד ומיהו א"צ עדות גמורה אלא ע"פ אשה או קרוב סגי דמלדעל"ג היא כ' וז"ל בספר בני שמואל דקדק מדברי רבינו בעל הטורים ז"ל דס"ל דע"א בממון במלדעל"ג מהימן כסברת הרב ר' דוראן ז"ל ודלא כדברי סברת הריב"ש ז"ל בסי' קנ"א וקפ"ב וכ' וכן נראה מדברי הרא"ש והראב"ד ז"ל שכ' הה"מ ז"ל עכ"ל. וא"כ לדבריו לפ"ד הריב"ש אין ראוי שיהי' ע"א נאמן על ההכרה (וע' רפ"ק דר"ה אם אין מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו ומפרש בגמ' זוג א' אבל ע"א לא מהימן ומקשה שם מרבי נהוראי ותי' סהדי אחרינא הוי בהדי' ואמאי אינו מתרץ שהעיד איש פלוני ממקום פלוני ואנו יודעי' שאותו פלוני ממקום פלוני הוא נאמן אלא משמע כיון דאין זה מלדעל"ג ביותר תומ"י אין ע"א מהימן) ובאו"ת שם סי' מ"ט סק"ד חלק על בני שמואל ותי' משום דזה הוי מלדעל"ג ביותר ולכן אפי' בממון מהימן ע"א אפי' לפ"ד הריב"ש ובאמת שכ"כ הריב"ש בפי' בסי' קנ"ה לתרץ הא דאשתמודעינהו מהני ע"פ ע"א וז"ל וכן זה אחיו של פלוני וזה יבמתו כו' עכ"ל ע"ש דס"ל שזה מילתא דעל"ג ביותר ולכן מהימן אפי' קרוב ופליאה נשגבה על הת"ג סי' ק"כ ס"ק י"ב שכתב אבל הכרה שזאת אשתו או שזה אחיו לא הוי מלדעל"ג גמור ועיין בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה שמחלק בין עבידא לגלויי גמור או לא עכ"ל. ואמת שהריב"ש מחלק שם כן אבל כ' בפי' דההכרה שזה אחיו הוא מלדעל"ג גמור בהיפך ממ"ש הת"ג ע"ש בפי' רק בסי' קפ"א כ' דלהרי"ף אינו נאמן כשמעיד בשעת מעשה אפי' גבי אשתמודעינהו) וכ"מ בגיטין פ' הזורק (דף פ' ע"א) בענין אשתמודעינהו קל הדבר לברר ועביד לגלויי טובא. וזה שובר לכל ד' הת"ג ולחילוק שלו וצ"ל דהא בגמ' פ"ג דב"מ (דף ל"ט ע"ב) גבי מרי בר איסק מבואר דבעינן שני עדים להעיד שהוא אחיו ואם איתא דזה הוי מלדעל"ג ביותר הרי ע"א נאמן ואפי' קרוב וכמ"ש בח"מ סי' מ"ט. אך לפמ"ש הריב"ש סי' קפ"א בשם הרי"ף לא ק"מ. וגם לפמ"ש בסי' קנ"ה משמע דוקא דשמעידין כן שזהו אחיו כו' והוא קרוב לעירו אז מהימן ע"א ע"ש. מיהו מסתימת הפוסקי' לא משמע כן. ע"כ י"ל בע"א דהתם עכ"פ גם בלא דברי העד ידוע לנו שיש לו אח מאביו רק שהעד מגלה לנו שזהו האח. מש"ה מהימן אפי' ע"א או קרוב משא"כ גבי מרי בר איסק שלא הי' ידוע לנו שיש לו אח כ"א ע"פ עדים אלו מש"ה בעינן שני עדים. ולפ"ז בגיטין כשהבעל מרחוק במדה"י יש סברות דאפי' על ההכרה אין ע"א נאמן להעיד בשעת מעשה שזהו בעלה דל"ד לאשתמודעינהו שקל הדבר לברר ועביד לגלויי טובא כמ"ש התוס' או כמ"ש הריב"ש בשם הרי"ף. משא"כ בכה"ג כשהבעל מרחוק ולא עביד לאגלויי טובא ובא ע"א להעיד בשעת מעשה י"ל דאינו נאמן מיהו מסתימת הש"ע סי' ק"כ שלא חילק כן לא משמע כן וצ"ע:

ומיהו בנד"ז שאין אפי' ע"א שהעיד על ההכרה שזה בעלה א"כ לכ"ע ל"מ דהבעל עצמו לא מהימן אף במלדעל"ג עי' מהר"י סס"י ק"צ. ועוד דהשליח צריך להכיר ע"פ שני עדים דוקא שזהו בעלה וכ"ז ליכא בנ"ד. ואין לצדד להקל כ"א מהא דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. אמנם כבר ביאר המכמ"א שע"ד סי' ל"ה שזהו דוקא כשהמגרש קרוב למיתה הוא דאקילו רבנן משום דאם לא עכשיו אימתי. אבל במפרש למדנה"י לא אקילו רבנן עם שיהיה רחוק שיגיע לה גט אחר כו' ע"ש. והנה לפמש"ל בשם הבית מאיר ודאי איכא טעמא רבא לחלק כן משום דבשעת מיתה אז מהימן מדאורייתא לומר שהוא המגרש משום דהוא חזקה עצומה דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ שלא בשעת מיתה אין כאן חזקה עצומה כזו. ובהא יתישב איך במקום הסכנה הקילו שכותבים ונותנים אע"פ שאין מכירים כלל שהוא בעלה ושלא בשעת הסכנה בעינן שהשליח יכיר שהוא בעלה ע"פ שני עדים דוקא אלמא דלא סמכו בזה על שעד א' יהיה נאמן במלדעל"ג וא"כ מבואר דצריך בזה עדות משוה"ד הגמור כנ"ל ואיך יקילו בכה"ג אפי' במקום סכנה. אבל לפמש"ל י"ל דלעולם בעינן בזה עדות גמורה אבל שעת הסכנה שהמגרש עומד למות ה"ז אמירה דידיה חשוב כעדות גמורה משום החזקה עצומה הנ"ל. וא"כ בנ"ד דלא שייך ה"ט אין שום מקום להקל שהרי לא הכירו הבעל אפי' ע"פ ע"א והשליח אינו מכירו כנ"ל. והט"ג בפי' לסדר הגט חלק על המכמ"א וס"ל בכל מקום עיגון גדול כותבים אע"פ שאין מכירים וצריך ליתן טעם עפמ"ש מהרי"ו בתשו' סס"י ק"צ דמשמע בתוספות דגיטין (ד"פ ע"א) דבמדעל"ג טובא אפי' המגרש עצמו מהימן ומהרי"ו תמה ע"ז דאפי' במלדעל"ג לא סמכינן אבע"ד גופא וצ"ל התוספות ס"ל דזהו מדרבנן אבל מדינא נאמן אפי' המגרש עצמו בכה"ג לפ"ז א"ש הא דבמקום סכנה כותבים אע"פ שאין מכירין והיינו שבמקום עיגון גדול סומכין על המגרש עצמו כיון דהוי מלדעל"ג. ויש קושיא ע"ז ממ"ש בגיטין (כ"ג א') דסומא פסול להביא הגט לפי שאינו יודע ממי נוטלו וכיון דממדה"י דה"ל מקום עיגון א"צ להכיר המגרש א"כ לא הל"ל טעם זה דממי נוטלו. אבל להמכמ"א א"ש דדוקא כשמסוכן למות כותבין אע"פ שאין מכירין מיהו י"ל דהם ס"ל כמ"ש המכמ"א ש"ו סי' י"ו דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והסמ"ג ס"ל דלמסקנא נדחים דברי רב ששת לגמרי וא"צ כלל טב"ע דקלא ע"ש. אך אנן לא קיי"ל כן בסי' קמ"ב מיהו להב"ש שם ס"ק י"ט קיי"ל כן בדיעבד ע"ש. והנה מה שהביא הט"ג ראיה ממ"ש סוף יבמות כו' ההיא דבשעת הסכנה לענין עיגונא. יש לחלק דהתם מדינא עד א' מהימן מש"ה מהני הא דבשעת הסכנה דאין חוששין לצרה. אבל גבי גט למ"ד דמדינא צריך השליח להכירו ע"פ שני עדים י"ל דאין מקילין אלא כשמסוכן למות מטעם הנ"ל וכך חילק הבית מאיר סי' ק"כ. מיהו במהריב"ל ח"ג סי' ח' משמע ג"כ דהא בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כו' אלא שהחמירו מדרבנן ובשעת הסכנה העמידו על דין תורה. סוף דבר דין זה במחלוקת שנוי' והטעם שכתב בשם הט"ז להקל י"ל הט"ז לשיטתיה אזיל בסי' קמ"ב שחלק עמ"ש הרמ"א דהשליח צריך להכירה דוקא ע"י שני עדים כ"א די ע"פ אשה וקרוב ומש"ה במקום עיגון גמור ס"ל בסי' ק"כ דסמכינן על הבעל עצמו לבד דהיכא דקרוב ואשה נאמנים הרי א"צ עדות גמור מדינא מש"ה י"ל במקום עיגון כותבין אף שאין מכירין ועי' מהרי"ו סס"י ק"צ בשם התוספות דגיטין (ד"פ) אבל לפ"ד הרמ"א וכן דעת רוב גדולי האחרונים רובם ככולם דבעינן דוקא שני עדים אפי' לעיכובא א"כ כיון דבעינן עדות גמור אף במקום עיגון מנ"ל להקל שלא בעדים כלל ואין כ"א מה שמצינו בגמרא במי שמושלך לבור כו' דמסוכן למות ויש חזקה עצומה דאומר אמת וכנ"ל. ועוד דבנ"ד איכא עוד ריעותא דבעלה של זו היה שם אביו דוד וזה נקרא בשם בן דוד אברהם ולכן יש כאן ריעותא אף לפ"ד הט"ז וס"ג וצ"ע. ואם באנו לסמוך על הסי' שהגידה האשה זו שהיה בבעלה וכן נמצא באיש המגרש. הנה אף אם נתפוס הסי' לסי' מובהק יש מקום עיון אם עי"ז נחזיק שהוא בעלה של זו דמ"ש ממ"ש התוספות בחולין (דצ"ו א') דה"נ לא הוי מפקינן חפץ כו' והיינו אפי' ע"י סי' מובהק. עיין ש"ך בחו"מ סי' רצ"ז דדוקא כשיש עידי פקדון מוציאין ע"י סי' ולא בלא עידי פקדון. וא"כ כ"ש באיסור א"א שאין לסמוך על סי' לומר שזהו בעלה של זו והא דסמכינן אסי' בגט ובהכרת המת שא"ה כיון שידוע שגט זה נאבד ל"ח שגם אחר נאבד כיון שיש ג"כ סי' וכן עדות אשה שמת בעלה כיון שבעלה של זו נתעלם מן העין ולא נשמע איש אחר שג"כ נתעלם ולכן כשמוצאים מת בסימנים שבבעלה יש להחזיקו שהוא זה דזה שבעלה של זו נתעלם מן העין מצטרף להסי' דאם תאמר דאתרמי סימנים כסימנים תצטרך לומר שג"כ איש אחר נאבד מהעולם כמו בעלה של זו. וכ"ז שייך בשנמצא מת. משא"כ בנד"ז שנמצא איש חי בעל אשה אחרת אין שום סיוע להחזיקו בבעלה של אשה זו שבסימייאץ רק מצד הסימני' מצד עצמן לבד שלא נאמר דאתרמי סי' כסי'. אבל אין עוד צירוף אחר כמו גבי גט והכרת המת דשם האבידה מסייע להסי' ועל סי' לבד בלא סיוע אבידה או פקדון מנ"ל דסמכינן הא אפי' בממון לא סמכינן ע"ז כנ"ל. כ"ש דיש לספק שמא אין זה סי"מ כלל וגם הכל ע"פ עד א' הוא השליח. וכבר נת' שרוב האחרונים ס"ל דצ"ל ע"פ שני עדים. וע"כ נראה לי שיש לברר ע"י מכתב מב"ד מקאבילאק שזה המגרש הוחזק בקאבילאק (ששם מקום דירתו כעת) שהוא מסימייאץ ואם יתברר לרומע"ל כן אזי ודאי יש להתירה בפשיטות ע"י גט זה דכיון שהוחזק שם מקודם כן שהוא מסימייאץ ואנו יודעים שבסימייאץ לא נפקד איש א"כ עכצ"ל דזהו בעלה של זו ומה שהי' נק' שם אביו דוד וזה נק' בן דוד אברהם מ"מ ע"ז יש לקבל אמתלא שלו ששינה שם אביו לאיזה טעם ועיין בהרא"ש בגיטין פ' השולח במשנה בראשונה הי' משנה שמו כו' וכיון דעכ"פ הוחזק זאת שהוא מסימייאץ הרי על חזקה זו סמכינן כמו על עדים כמ"ש בגמ' כל שהוחזק שמו שלשים יום אין חוששין לו. וא"כ יש לנו ידיעה גמורה שהוא בעלה של זו מאחר שידוע לנו ג"כ שלא נפקד פלוני אחר מסימייאץ ועל תוס' שם אברהם י"ל שיש לקבל אמתלא שלו וע' בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' ז' מזה והחמיר טובא דלא מהני אמתלא לסתור החזקה לענין גיטין ולענין ממון רק גבי עדות מיתה הקיל לסמוך על האמתלא. וא"כ בנ"ד שהיא עדות הגט י"ל לסברתו דלא מהימן בהאמתלא. אך יש לצדד כיון דכאן אינו עוקר שמו הראשון רק מוסיף וע"ש דף כ"ג ד"ה העולה ממ"ש בשם הפמ"א ח"ב סי' קי"ג קי"ד להקל בגוונא דנ"ד. וע' בתשו' פנ"י חאה"ע סי' א' משמע דס"ל שבמקום שהחזקה ע"י דיבור לבד ולא ע"י מעשה מהני אמתלא לכן כשיתברר כן אזי ודאי יש להקל להתירה ע"י גט זה:

והנה גוף הגב"ע ששלח רומע"ל נאבד אצלי ואיני יודע בטוב כל הענין כמו שהוא. אך בשו"ת כת"ר ראיתי כתוב וז"ל וגם בכתב הדיינים דמישך שייכא להגט נכתב מקומות הנ"ל ושם כינוי מלאכתו שהיה ידוע מאז ומקדם ושמקום דירתו עם אביו מקודם היא סמוכה למקום דירתו עם האשה הנכתבת בגט עכ"ל. וא"כ אם ביארו מקום דירתו עם אביו שהיה ידוע שם כן מקודם יוכל מעל' לברר שלא נפקד משם איש כזה (ועי' בתוספות בקדושין (דס"ד ע"ב) סד"ה רבי סבר וא"ת כו' דאין אדם חוטא ולא לו כו' וי"ל משום כו' דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח עכ"ל. משמע בהדיא דטעם דאין אדם חוטא ולא לו לחוד ל"מ ואפי' בשעת מיתה ובאמת מהרש"א הניח זה בקושיא מ"ט ל"מ. אבל הפנ"י שם בד"ה ור' נתן כתב דודאי טעם דאין אדם חוטא ולא לו לחוד לא סגי לאפוקי מחזקה כו' והכריח שם גם כן מפרש"י לשם וכ"כ בספר המקנה שם בתחלת הסוגיא וז"ל והטעם משום דאין עד אחד נאמן במקום דאתחזק איסורא אע"פ שאינו נוגע כו' עכ"ל. ומיהו צ"ע לחלק לשטת התוספות דגם בשעת מיתה לא סמכינן כאן על ה"ט דאין אדם חוטא ולא לו ובין הא דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ואפשר התם משום אהבת אשתו חיישינן. ול"ד להא דשבועות (מ"ב ב') דסמכינן על אין אדם חוטא ולא לו אף שהוא בשביל היורשין כמ"ש רש"י דהא התם איירי בנקיט שטרא בידי' עיין תוס' ערוכין (כ"ג ב') וצ"ע):