ו

והנה בכנה"ג סי' קמ"ב בהגה"ט אות י"ח כ' וז"ל נמצא כתוב בשם הרא"ם דלפי' ריב"א באתיוה בי תרי צריך לומר דאין השליח נאמן לומר הבעל עשאני שליח ובעל תומת ישרים בסי' קע"ח הוכיח במישור דאפילו לפי' ריב"א נאמן השליח לומר הבעל עשאני שליח עכ"ל ונראה דטעמו דהרא"ם הוא כך דמאחר דשמענו מפי' ריב"א דהיכא דודאי הבעל עשאו שליח אין צריך כלל לומר בפנ"כ ובפנ"ח דזהו הטעם דבאתיוה בי תרי א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל כו' כנ"ל. וא"כ אם איתא שגם כל שליח נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח א"כ אמאי הצריכוהו חכמים לומר בפנ"כ ובפנ"ח הא כיון דודאי שלחו הבעל לא חיישינן למידי. אלא כיון דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח עכצ"ל דאין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח. ובעל תומת ישרים שנחלק עליו נראה טעמו דהנה הא דהשליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח זהו כיון שהגט בידו נאמן הוא על מה שבידו ונובע מסוגיא דפ' התקבל (דף ס"ד) דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין וכמש"ל אות א' בשם תשובת מהרי"ט חאה"ע סי' ט'. וזה מהני נגד שלא לחוש לפקדון או לאבידה ומציאה. אבל כשיש חששא דמזוייף לגמרי ע"ז אין ראיה כלל מהתם. וא"כ היכא שלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח בח"ל דחיישינן למזוייף איך יהיה נאמן על שליחותו. ורק היכא דליכא חששא דמזוייף כמו המביא גט בא"י. אזי לא חיישינן נמי שמא לא עשאו הבעל שליח כגון שנאבד ממנו וזהו מצאו או שהפקיד אצלו ע"ז לא חיישינן דמאחר דאינו מזוייף א"כ לחששא דאבידה ומציאה לא חיישינן כלל דלנפילה לא חיישינן. ולחששא דפקדון הרי ע"ז אמרו שליש נאמן. ועכ"פ מדברי הרא"ם למדנו אם השליח היה נאמן לגמרי לומר שהבעל עשאו שליח לא היה צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וגם התומת ישרים י"ל שאינו חולק ע"ז כלל. וא"כ לפ"ז היכא שיש להשליח שטר שליחות מקויים שעשאו שליח נראה מדבריהם דלפי' ריב"א באתיוה בי תרי. א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכיון דודאי עשאו שליח לא חיישינן שמא זייפו הבעל בעדים פסולים כנ"ל. ולשמא אבד השליח הגט ודאי ג"כ לא חיישינן מאחר דלנפילה לא חיישינן. וכ"ש שנוסיף ע"ז חשש זיוף דג"כ אין חוששין לזה כלל מדאורייתא דעה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. רק מדרבנן צריך קיום. וכיון דלנפילה לא חיישינן אפילו בדאורייתא כ"ש בדרבנן ומשום עיגונא דהקילו בה רבנן משאר קיום שטרות מדוע נחוש בזה לנפילה כו' ע"כ א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ובמכתב מאליהו ש"ו סי' ל"ג החזיק בכל עוז להחמיר דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ותמה על הרמ"א שהביא רס"י קמ"ב דהרשב"א בתשו' סי' תקס"א והמרדכי ר"פ התקבל ס"ל דא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח והוא ז"ל כ' דלא אמרה הרשב"א אלא בדאיתנהו לסהדי קמן בשעה שהשליח מוציא גט מתח"י כו'. אך בדברי המרדכי הודה כי הנה אמת כי מדבריו שם מבואר בהדיא שכל שיש בידו של שליח חתימת ב"ד או חתימת עדים שעשה אותו שליח א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. אבל מ"מ כבר מסיים שם עלה וז"ל ותימא דבתיקוני שטרות כתוב הרשאה להולכת הגט עכ"ל אשר נראה דבא לבטל דבריו מכח הנמצא כתוב בתקון שטרות. ותמיהני שלא השלים להעתיק כל דברי המרדכי דסיים ותימא דבתיקוני שטרות כתוב הרשאה להולכת הגט וכן כתיב וקנינא ומה קנין שייך עכ"ל וגבי וקנינא ודאי לא בא לבטל דבריו ולומר דצריך קנין. א"כ י"ל כמ"כ כאן. ואף אם נאמר בהרשאה צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח י"ל הטעם משום דלכתחלה חוששין לפרש"י באתיוה בי תרי דהטעם משום שהם יכולים לקיימו כו' ולא כפי' ריב"א שהרי גם הטור סי' קמ"ב ס"ל כפרש"י שלכן כ' שאם בא הבעל וערער. אבל להעומדים בשטת ריב"א י"ל ודאי אמת כדברי המרדכי לכן דיעבד במקום עיגון י"ל לסמוך ע"ד המרדכי. ואדרבה בנד"ז שהוא מכתב הבעל עדיף מהרשאה דה"ל כמו בעל שהביא גיטו דלכ"ע אף גם לפרש"י א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח וכמ"ש בהגמי"י פ"ז מה' גרושין אות ג' בשם סה"ת וע"ש בלח"מ דין כ"ד ד"ה שאם ניחוש שכן דעת הרמב"ם פ"ב דין ח' והוא תלמוד ערוך ומ"ש בא"ח שבעל שהביא גיטו צריך כו' כמ"ש רמ"א סי' קמ"ב סי"ד דבריו דחויים נגד סה"ת והגמי"י והרמב"ם והב"ש העמיד דבריו כרבה ואנן לא קיי"ל כן. והמכמ"א ש"ו סי' מ"ד לא פי' כן ומ"מ אשתמיטתי' ד' הגמי"י הנ"ל: