ה

אך עוד יש כאן צד גדול להקל לומר דא"צ כאן כלל לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם והיינו ע"י שהביא מכתב הבעל המגרש שכותב ששולח גט לאשתו וכפל ושנה ושילש במכתבו בבקשות עצומות שיראו שיתן הגט להאשה ומכתבו נכתב ביום א' עם היום שנכתב הגט כי מכתבו נכתב יום ב' פ' יתרו שהוא היה י"ט שבט בשנת תר"ה. וא"כ ה"ל כאילו הבעל מקיים הגט שבמצותו נכתב ונחתם. וא"כ יש לדמותו לדין בעל שהביא גיטו דקיי"ל פ"ק דא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. והגם שיש לחוש ולומר כיון מכתב הבעל אינו רק ששולח גט כו' דלמא הגט ששלח הוא נאבד ביד השליח וגט זה מזוייף הוא. אך הרי זה השליח יהושע יודע ומכיר תיבות כדת משה וישראל שהוא כתב ידו שהוא כתב תיבות אלו. וא"כ יודע שגט זה ודאי נכתב במצות הבעל ויודע שבפניו נכתב רק שאינו אומר בפנ"ח א"כ ע"ז מהני מכתב הבעל כיון דיהושע מכיר שאין גט זה מזוייף. א"כ מהיכי תיתי נחוש שמא מכתב הבעל קאי על גט אחר ויש ראיה מסוגיא פ"ג דגיטין (דף כ"ז) המביא גט ואבד הימנו כו' דהיכא שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו שני יב"ש. אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא. כש"כ הכא כיון דידעינן שגט זה ודאי נכתב במצות הבעל וגם חתומים בו העדים שהיו מוכנים ועומדים לחתום מהיכי תיתי נחוש שמא אח"כ לא רצה לשלוח גט זה וכתב בו ביום גט אחר ושלח אותו. ואח"כ ניחוש שגט ההוא נאבד והחליף אותו השליח הראשון על גט זה. דנצטרך לבדות כתיבת וחתימת גט שני. ואבידתו. ושהחליפוהו בגט הראשון כ"ז רחוק יותר מאין הש"מ ולא הוחזקו. ועוד דיש להעמיד דבר אחזקתו שגט ההוא שנכתב כבר במצות הבעל ושחתומים בו העדים שהיו מוכנים לחתום הוא הנשלח. כ"ש שמכיר תיבות כדמו"י. ובחששא רחוקה כזו ודאי יש להעמיד דבר אחזקה כמו השולח גט ממדה"י נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכמו דאף במומר השולח גט אין חוששין שמא ביטל הגט דהיינו משום חזקה כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' גיטין דין כ"ז בחזקת שהוא כשר כו' והאריך בזה בתשו' הב"ח סי' ק"א וכ"ש שיהושע השליח מעיד שהסופר דמתא שכתב הגט חלה בסוף כתיבת הגט ולא יוכל לסיים אף תיבות כדת משה וישראל עד שהוכרחו לבקש אותו שיכתוב תיבות אלו א"כ אין כאן מקום לחוש לכתיבת גט שני בו ביום כו'. ועוד שכל החשש רק על חת"י העדים שמא לא נחתם לשמה דאילו על כתב הגט עצמו מעיד יהושע השליח שבפניו נכתב כנ"ל א"כ אין להחמיר כ"כ. אלא שיש לומר דהא כל זה אין אנו יודעים רק ע"פ עד אחד הוא השליח יהושע שהוא האומר שבפניו נכתב גט זה ושהוא עצמו כתב תיבות כדת משה וישראל ושמכיר שזהו כתב ידו. וע"פ דבריו הוא שאין לחוש לגט אחר. אבל הרי הוא רק כעד אחד ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואע"ג דהשליח נאמן לומר בפנ"כ ובפנ"ח זהו כשאומר כתקנת חכמים. משא"כ הכא שאין אומר כתקנת חכמים בפנ"ח. מ"מ מאחר דכ"ז רק מדרבנן דמדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ויש כאן ג"כ אמירת בפנ"כ. וכמו קן קולמסא וקן מגלתא על בפנ"ח כדלעיל. וגם מכתב הבעל. ע"כ אין להחמיר כלל דלמאי ניחוש לה רק לשמא מכתב הבעל היה על גט אחר שנאבד י"ל שהשליח נאמן ע"ז מצד טעמים הנ"ל שהבעל נתן לו הגט זה דלאבידה לא חיישינן כלל מדינא כמש"ל אות א'. ועוד דיש לו מיגו מעליא דמה לו לשקר והיה אומר בפנ"כ ובפנ"ח. א"ו קושטא קאמר שעכ"פ מכיר את הגט ואין לחוש לאבידה כלל. וא"כ יש לדמותו להא דתנן ר"פ המביא תניין אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר. ובגמ' (דף י"ז ע"א) יש סברא לא שנו אלא כשהגט יוצא מתח"י עד כתיבה כו' וה"נ הגט יוצא מתח"י עד כתיבה ונאמן על בפני נכתב. ומכתב הבעל מהני על החתימה כמו שנים אומרים בפנינו נחתם. רק שצריך שיתקיים מכתבו של הבעל ע"פ שני עדים שזהו כתב ידו ואז נלע"ד דהגט כשר וישר. ועכ"פ בצירוף הטעם הראשון דיש כאן בפנ"כ ובפנ"ח למ"ד דקן קולמסא מהני גם בע"ח א"כ בצירוף סברא של מכתב הבעל כשיתקיים כתב וחתם ידו נראה שיש להקל. הן אמת שטעם זה השני משום מכתב הבעל אם מהני זהו במחלוקת שנויה. שהביא הרמ"א בש"ע סי' קמ"ב ס"א בהג"ה. והנה טעמו דהריב"ש סי' שי"ח המחמיר בזה והוא מ"ש וז"ל מ"מ אין גט זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים עכ"ל אינו מובן דהא גם באתיוה בי תרי לפי' הריב"א שהסכימו לו התוספות והרשב"א והרא"ש ג"כ אין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים כמבואר בתוספות בדף הראשון ד"ה דאתיוה ואמרי שהבעל שלחם כו' להאי לא חיישינן שמא החתים במזיד עדים פסולין מבואר בהדיא שהם לא ראו כלל כתיבת וחתימת הגט דאל"כ אין שייך ולהאי לא חיישינן כו' דבלא"ה ליכא למיחש כמו דלא חיישינן בשאר שליח האומר בפנ"כ ובפנ"ח שמא היו העדים פסולין. א"ו מיירי שהם מעידין רק שהבעל נתן להם גט זה כתוב וחתום. וסגי בהכי. וא"כ הרי אין הגט מקויים לא בקיום הגט דהיינו ע"י הכרת חת"י העדים ולא בתקנת חכמים דהיינו ע"י בפנ"כ ובפנ"ח. ואעפ"כ הגט כשר משום כיון דבודאי הבעל שלחם לא צריכין יותר וה"ל כהא דבעל שהביא גיטו שא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וכ"נ מלשון הרא"ש דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל כו' מבואר דהנך תרי לא ראו כלל חתימת הגט. ובלשון הרשב"א בחידושיו שם מבואר יותר וז"ל ועוד דסתם קאמר דאתיוה בי תרי בין מכירין חתם ידם של עדים בין אין מכירין כו' דאל"כ צריכין ב"ד לדעת שאלו מכירין חתם ידן של עדים כו' ונראה כמו שפירש ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרי' שהבעל שלחם ותו לא מהימן בעל לומר מזוייף הוא ולא שלחתים משא"כ בחד כו' וכיון דודאי שלחם תו לא חיישינן שמא נתכוין לקלקלה כו'. וכן מבואר בהדיא בש"ע סי' קמ"ב סי"ח אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם נותנים אותו לה כו'. וכיון דזכינו לדין שמצינו שהגט כשר אף אם לא נתקיים כלל לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים רק משום דודאי הבעל שלחם ונתן להם גט זה מחזקינן אותו בחזקת גט כשר. א"כ מעתה נראה שאין מקום כ"כ לחששא דהריב"ש מ"ש אבל בנד"ז אע"פ שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מינה אותו כו' שהרי אפשר שאותו גט נאבד או נשרף וזה מזוייף הוא ואע"פ שאין חוששין לזה מ"מ אין גט זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים עכ"ל דמאחר ששפתיו ברור מללו שאין חוששין לזה שמא אותו גט נאבד כו' וזה ודאי אמת ויציב וכמש"ל אות א' דלנפילה ואבידה ל"ח וכ"ש לנפילה ולזיוף דעה"ח עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וכיון שכן מחזקינן ליה בחזקה ברורה ודאית ע"ד חזקה הבאה מכח סברא שבמהרי"ק ש' ע"ב דגט זה הוא הגט שמסר לו הבעל ותו לא צריכין יותר. ומ"ש מ"מ אין גט זה מקויים כו' זה אינו מובן כלל דהא גם באתיוה בי תרי אין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים רק כח הכשר הגט משום שהבעל ודאי שלחם ונתן להם גט זה. והרי ה"נ דכוותי' שהבעל ודאי שלחו ונתן לו גט. ויש חזקה ברורה ודאית דכחה כשני עדים. שהגט הזה שביד השליח הוא ניהו הגט שנתן לו הבעל. מאחר דלאבידה ולזיוף אין לחוש כלל. ובאמת נראה דהריב"ש לא פסיקא ליה להחמיר אלא שנתן טעם למה הצריך לשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וצירף לזה ג"כ טעמו דהרמ"ה. ואח"ז כ' ואחרי ראותי כל אלה לצאת ידי כולן הצרכתי לשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח עכ"ל. ואפשר בדיעבד במקום עיגון לא היה פוסל הגט מחמת זה גם במהריב"ל ח"ג סי' כ"ד כתב שהריב"ש נוטה להחמיר: