ג

והחשש הג' שיש לחוש שהגט נכתב שלא לשמה כמו שאנו רואים בענין כדת משה וישראל שלא הזהירו כלל את מוה' יהושע לכתוב לשמה. החשש הד' שאין השליח הזה השני יכול לומר בפני נחתם. שהרי לא ראה החתימות כלל וגם השליח הראשון בשעה שמסר הגט לשליח השני לא אמר בפנ"כ ובפנ"ח. ונבוא לענין החשש הג' דלכאורה י"ל במקום עיגון דלא חשיב שלא לשמה אא"כ ע"ד הכותב טופסי גיטין. אבל היכא שהבעל צוה לו כתוב גט לגרש בו אשתי פלונית וע"פ בקשתו וציוויו כתב את הגט י"ל דחשוב לשמה. אף שלא הי' במחשבתו תיבת לשמה. מ"מ מה לנו האותיות עכ"פ הרי כתב גט זה כדי שבו יגרש הבעל את אשתו. ה"ז ענין לשמו ולשמה ממש ולשם כריתות. ותדע דברפ"ק דזבחים (דף ב' ע"ב) דרמי רבא מ"ש גבי זבחים דסתמא כלשמה דמיא ולא פסול אלא שלא לשמן דעקר שמייהו בהדיא וגבי גט סתמא נמי חשוב כשלא לשמה. ופרש"י כגון אם כתבו הסופר סתם לשם לאה שיהא מזומן לכשיבא אדם אצלו ששמו ושם אשתו שוין כן. ומוכח לה מהכותב טופסי גיטין כו'. ומתרץ אשה בסתמא לאו לגירושין קיימא כו'. וא"כ דוקא בכותב בלא ציווי הבעל כלל. משא"כ הכא שהבעל צוה לו בפירוש לכתוב הגט בשבילו לגרש בו אשתו פלונית אין זה נק' סתמא כלל כ"א לשמו ולשמה ממש. דאין לך להפליגה מדין לשמה דקדשים רק בסתמא לא בנדון זה. אף שהתוספות פ"ב דגיטין (דף כ"ג ע"ב) כתבו דכשלא צוה הבעל לא חשוב לשמה אלא חשוב סתמא ופסול עכ"ל. ואף דלא דמי לשאר סתמא שהרי מיירי אפילו באומר אמרו אלא משום מילי לא מימסרי לשליח חשוב סתמא. א"כ לפ"ז ע"כ חלוק טובא מקדשים. מ"מ י"ל דוקא שלא שמע הסופר מפי הבעל ממש. אבל כששמע מפיו חשוב שפיר לשמה אף שלא הי' בלבו ממש תיבת לשמה דהא אנן סהדי שהי' בלבו שתתגרש בו האשה הזו מבעלה זה. א"כ היינו לשמו ולשמה. ועוד דזהו רק להתוס' אבל שא"פ ס"ל משום דבעינן שליחות בכתיבה שיכתבנו הוא או שלוחו כו'. וא"כ י"ל התם באמת ל"ד כלל לסתמא כ"א משום דליכא שליחות. אבל בנד"ז שיש שליחות גמורה י"ל חשוב ג"כ לשמה. ושוב מצאתי כן בחידושי הריטב"א רפ"ק דגיטין וז"ל אלא הנכון כמ"ש רבינו בשם ר"י הלוי בן אחיו דהכא באשה דבעינן לשמה היינו שלא יכתוב את הגט לשום אשה אחרת או שלא יכתוב אותו סתם שלא לשום אשה בעולם אלא שאמר לו הבעל כתוב לי גט לגרש את אשתי והוא עשה היינו לשמה ואין צריך לכוונה אחרת והכא כי חיישינן דגט זה נכתב שלא לשמה היינו משום דלמא אשכחא בר מתא דשמיה כשמיה ומשום מעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי היינו דשמא כתבו טופסי גיטין לעצמן בלא צוואת שום מגרש ומפני שאם יבוא להם שום אדם שירצה לגרש שימצאו גיטין מזומנין ואע"ג דודאי אין לחוש מסתמא שלא הניחו שמו ושמה שם עירו ושם עירה משום דלא ידעי למאן כתביה. אפ"ה הגט פסול משום והרי את מותרת לכל אדם. וכדאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם וכו' וזה משום דלא גמיר לא הניח ונמצאת הגט פסול שהרי כו' לא נכתב לשמה. וכיון שכן כשבא שליח והעיד שבפניו נכתב כולו הרי יצאנו מחששא זו דהרי הוא מעיד ששמו ושמה שם עירו ושם עירה כולו נכתב בפניו וכל תורף הגט וכיון שכן על כרחך מחמת שום מגרש עשה כו' ולפי פי' זה אילו אמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם אבל לא ידעי אי לשמה או לא כשר הגט עכ"ל. ואפשר להעמיס פי' זה בכוונת רש"י (דף ג' ע"א) א"נ סתמא לשמה קא מסהיד. ולפ"ז בנ"ד אף את"ל שמחמת שלא הזהירו את מ' יהושע שיאמר בכתיבת ג' תיבות כדת משה וישראל שיאמר שכותב לשמו ולשמה ולשם כריתות. שמא גם הסופר מ' פנחס מאירקוטסק שכתב כל הגט שמא לא אמר בפירוש שכותב לשמו ולשמה כו' מ"מ כיון שבפני הבעל נכתב ובודאי ע"פ בקשתו עכ"פ שהרי אפילו בכתיבת הני שלשה תיבות כדת משה וישראל בא המגרש לבקש את מ' יהושע שיכתוב אותם מלבד מה שכולם בקשו אותו בא המגרש עצמו מחדר שהיו כותבים הגט לבקשו. א"כ אין להסתפק שבודאי בתחלת כתיבת הגט ביקש את ר' פנחס שיכתוב הגט כריתות לאשתו שהניח כו' א"כ לפ"ד הריטב"א ורבו הרא"ה ובן אחיו ר"י הלוי זהו ממש לשמו ולשמה ולשם כריתות:

קיצור (לענין חשש שמא לא אמר לשמו ולשמה. י"ל כל שכותב ע"פ ציווי המגרש חשוב לשמה. וראיה מרפ"ק דזבחים דאין פסול רק סתמא דהיינו הכותב טופסי גיטין וכ"כ הריטב"א ריש גיטין בשם רבו הרא"ה):

וכן משמע מלשון הרמב"ם רפ"ג מה' גרושין שכתב כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט. כיצד סופר שכתב גט ללמד או להתלמד כו' ע"ש עד סוף הלכה זיין. ואי איתא הל"ל אפילו כתבו עפ"י ציווי הבעל לגרש בו אשתו אינו גט א"ל אמר או לא כיון לשמו ולשמה כו' א"ו כל שכותב במצוותו היינו לשמו ולשמה כדברי הריטב"א. ומ"ש בהגמי"י שם והסופר יכוין לשמה משמע דבעי כוונה בפירוש י"ל היינו לכתחלה. אך באמת בסה"ת סי' קצ"ב החמיר בזה וז"ל אך מסופק אני אי סגי במחשבה או אם צריך דיבור בפירוש כו' וכן גבי גט שצריך לשמה אי לא סגי במחשבה אלא בדבור צריך שיאמר בפירוש בפני עדים בתחלת כתיבה שיעשנו כולו לשמה עכ"ל ובסימנים סי' הנ"ל כ' וכן גט צריך שיאמר בתחלה בפני העדים לשם האיש ולשם האשה לגרשה ולהתירה עכ"ל. ולכאורה כיון דמספקא לי' הי' מקום לומר דסגי במחשבה כיון דלהרא"ה והריטב"א ודאי סגי בהכי א"כ לא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקו. ואף שי"ל מי הערב לנו שהיה כאן כוונה ומחשבה אלשמו ולשמה. ע"ז י"ל דכיון דכל עסק כתיבת הגט ע"כ מכוין הסופר שתתגרש בו אשה ששמה כך וכך מבעלה הזה שצוה לו לכתוב הגט בשביל גרושי אשתו הנ"ל א"כ היינו כוונה דלשמו ולשמה. שהרי מכוין ודאי שבגט זה יגרש פלוני את פלונית. וכן משמע בפנ"י ריש גיטין שכל שכותב ע"פ ציווי הבעל לגרש בו אשתו פ' חשוב כתיבתו מחשבה וכוונה דלשמו ולשמה. ולא נסתפק שם רק משום להתוספות בעינן דבור בפירוש. וע"ש בפנ"י בחיבורו ובק"א דנוטה מאד לסברא זו דכל שכותב בציווי הבעל מקרי שפיר לשמה אע"פ שלא הוציא בשפתיו כו' והא דמצרכינן בגט הבא ממדנה"י לומר בפ"נ לשמה היינו כדפרש"י דלמא אשכח כתוב ועומד גט ששמו כשמו ושמה כשמה והבעל אינו בקי לשמה כך היה נ"ל לכאורה אלא כיון שיצא הדבר מפי רבותינו בעלי התוספות כו' לכך חוזרני ליישב ולחזק דבריהם כו' עכ"ל. ואפשר אילו ראה שהריטב"א כ"כ בשם רבו הרא"ה בהדיא לא היה חוזר מדבריו. ולכאורה יש להביא ראיה מדין קטן יש לו מעשה הנזכר בגמ' פ"ק דחולין (דף י"ב סע"ב) וע"ש בתוס' שבירושלמי ריש מסכת תרומות הקשו ע"ז מגט דבעי גדול עע"ג. א"כ לפחות בגדול י"ל כה"ג מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכותב לשמו ולשמה מאחר שכותב ע"פ ציוויו ואע"ג דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינו אלא מדרבנן זהו בקטן אבל בגדול ודאי לכ"ע מהני מדאורייתא. א"נ דיבור של המגרש עם מעשה של הסופר שכותב על פיו ה"ל מעשה גמור ועדיף ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש. גם אולי יש להעיר מהא דמצות צריכות כוונה למ"ד דס"ל כן פ"ג דר"ה (דף כ"ט) דמ"מ ודאי סגי בכוונה בלב וא"צ להוציא כן בשפתיו. וענ"ל ראיה מדין סוכה לב"ש דס"ל פ"ק דסוכה (דף ט' ע"א) דבעינן עשיית סוכה לשם חג ואפ"ה ס"ל דכשעשה בתוך שלשים יום לחג כשרה משום דשואלין בהלכות חג כו' מסתמא לשם חג הוא עושה. וכ"ש בעשאה לשם חג אף שלא הוציא כן בשפתיו דכשר אף מתחלת השנה. ואזי ודאי לא שייך לומר סתמא לשם חג קאי. גם הרמב"ן במלחמות שם כתב לענין תפילין דאף למ"ד דבעינן לשמה נקחין מכל אדם לגירסת הרי"ף ואין לחוש שמא לא עשאן לשמן דכל מי שעשאן לצאת בהן עשאן הרי שזה שבלבו שיהיו למצות תפילין חשוב לשמה אף שלא הוציא בפיו כלל לשמה וכ"נ בחידושיו רפ"ק דגיטין ג"כ לענין גט. וז"ל וכי אמר שליח בפנ"כ ובפנ"ח דיו בכך דמימר אמר האי שליח למה הוא לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני אלא ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה. ואילו לא היה שם נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה דלאחר נכתב. ועוד דכיון שהוא שלוחו של בעלה והוא אומר שבפניו נכתב ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו וחתמו ואח"כ מצאו זה וכתבו לו (נ' שהוא ט"ס וצ"ל ונתנו לו) ועשה שליח שאין הדבר מצוי כן עכ"ל. הרי מדבריו מבואר בהדיא דפי' שלא לשמה היינו דלאחר נכתב אבל כל שנכתב ע"פ בעלה שפיר חשוב לשמה וא"צ יותר. ולשון זה דהרמב"ן הועתק גם כן בחידושי הר"ן לשם. ועוד ראיה ממ"ש התוספות פרק המביא תניין (דף כ"ב ע"ב) ומיהו הכא בגדול עע"ג כשר אפילו בשוטה משום דמוכחא מילתא דקא עבידא לשמה שכותב שמו ושמה כו' עכ"ל מכ"ש בסופר פקח דאף בלא עע"ג כשכותב ע"פ ציווי הבעל וכותב שמו ושמה ושם עירו כו' מוכח ודאי דקא עביד לשמה. וגם המרדכי בה' ציצית הובא בב"י סי' י"א כ' א"נ יאמר לאשה טווי לי ציצית ותו לא צריך עכ"ל הרי כשהיא עושה אח"כ הציצית ע"פ ציוויו חשוב לשמה. שוב ראיתי שכן פסק בתשו' מנחם עזריה סי' צ"ד דבמחשבה לשמה סגי וא"צ להוציא בשפתיו וז"ל וכן בגיטי נשים אם הבעל כותבו לשמה במחשבה סגי. אבל הסופר צריך שישמע מפי הבעל שיאמר לו כתוב לשם פלונית עכ"ל הרי עכ"פ הסופר צריך רק שישמע אבל הוא א"צ דיעבד להוציא בפיו. וכן סיים שם בהדיא וז"ל ולרווחא דמילתא הנהיגו מסדרי גיטין שגם הסופר יחזור ויוציא בשפתיו וגם זו עצה טובה עכ"ל והביא דבריו להלכה האליה רבה בא"ח ה' תפילין סי' ל"ב ס"ק ט"ו. וא"כ בנד"ז ודאי היה כאן מחשבה עכ"פ כיון שכותב הגט ע"פ מצות הבעל ע"ז ודאי יש ראיה מהש"ס פ"ק דחולין (דף י"ג ע"א) דה"ל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכותב לשמה:

קיצור (מהרמב"ם רפ"ג נ' ג"כ כדעת הריטב"א. וכ"נ דעת הרמב"ן ריש גיטין ויש ראיה לזה מדין סוכה ישינה ומפ"ק דחולין (דף י"ג) גבי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אלא הסה"ת נסתפק דבעינן דבור של הסופר ממש. מ"מ הרמ"ע פסק בתשו' דסגי במחשבה ולזה נוטה דעת הפ"י ריש גיטין והא"ר בא"ח סי' ל"ב. ומחשבה י"ל היה כאן בודאי דמה שכותב ע"פ בקשת ומצות הבעל היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכוונתו להיות גט כריתות שתתגרש בו):

והנה עם היות שזה ר' יהושע שכתב כדמו"י אמר שלא ידע שצריך לכתוב גט לשמה. הרי מ"מ כ' בציווי האיש גט לאשתו שתתגרש בו א"כ היינו לשמה אלא שלא ידע שזהו מצוה לחשוב לשמו ולשמה. אבל אנן סהדי שהיה בדעתו שכותב בשביל שתתגרש בו אשתו של זה המגרש מבעלה המגרש רק שלא ידע שצריך לחשוב תיבות לשמו ולשמה. או שלא ידע שזהו מצוה. א"כ י"ל גם כה"ג לא הוי שלא לשמה כיון דמ"מ כתב לשמה אף שלא ידע שזהו מצוה. אע"ג דאמרינן פ"ה דיבמות (דף נ"ב ע"ב) גבי עודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן דלא קני. הרי אף שעושה מעשה הקנייה דהיינו מה שעודר לא מהני בלי כוונה. הרי אמר שם הטעם בגמ' משום דלא מכוין לקנות כלל. אבל כשמכוין לקנות אף שמתכוין הפך המצוה כגון אם קידש חלוצתו לשם מצות יבמין מ"מ שפיר קני. וה"נ א"א לדמות לעודר בנכסי וכו' דהתם לא מכוין לקנות כלל והכא ע"כ מכוין לשמה דהיינו שמכוין שתתגרש בגט זה. אלא שכוונה זו אינה על תכלית השלימות שאינו יודע שזהו מצוה א"כ זהו שפיר חשוב כוונה דאף למ"ד מצות צריכות כוונה לצאת בו מ"מ בכתיבת הגט אין שייך זה רק שיכוין לשמו ולשמה והרי כוון. ועוד דהא שזה שהגט הוא מצוה הוא יודע א"כ היה כוונתו שכותב גט שהוא מצות הקב"ה. וכותבו ג"כ לשמו ולשמה אף שלא ידע שלשמה הוא מצוה מהני. וכמו בעשיית סוכה לב"ש דבעינן לשם חג כל שעשאה תוך ל' יום לחג ה"ל לשמה ובודאי אף אם לא ידע כלל שהוא מצוה שתהיה עשייתה לשמה כשרה כל שעשאה לשמה כו'. ועוד דודאי בענין כתיבת תיבות כדמו"י אין קפידא כ"כ אף אם לא נכתב לשמה דהא מוכח פ' כל הגט (דף כ"ו) דאינו מתורף הגט. וא"כ זה שנחזיק ריעותא מחמת זה שהסופר שכתב כל הגט ג"כ לא אמר בפירוש שכותבו לשמה זהו חומרא יתירה מאחר דסתם סופרי דדיינא מיגמר גמירי ואף באירקוטסק שאינן בני תורה מ"מ כיון שבודאי בעיר הנ"ל יש יהודים רבים ודאי יש שם מי שיודע לסדר גט ויש להם ודאי ספר בית שמואל. וכמו שאנו רואים מנוסח הגט ומנוסח ההרשאה שנכתב הכל כהוגן כמ"ש בב"ש. א"כ י"ל שבודאי אמר המסדר להבעל ולהסופר כמ"ש בסדרי גיטין שבב"ש. וא"כ ודאי אמר בפירוש שכותבו לשמו ולשמה כו' ומה שבכדמו"י לא אמרו לשמה י"ל כיון שעיקר הגט אמר הסופר שכותבו לשמו ולשמה כו' בזה טעו שבהנך סיום ג' תיבות אין קפידא כו' ואין להחזיק מזה ריעותא על כל הגט כיון שמצד ההרשאה ונוסח הגט מוכח להפך ועוד כמו גבי הא דעדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי פרש"י משום דלא חציף אינש לזיופי. ה"נ י"ל ודאי לא חציף אינש לקבל על עצמו שיהיה מסדר הגט אם לא ידע שום דבר מדיני סידור הגט וכמו הא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם פי' השמ"ח הטעם דלא חציפי לשחוט באינן יודעין ומוחזקין. ורוב זה עדיף מרומאשמ"ה כמבואר בגמ' דהמיעוט ה"ל כמו מיעוטא דמיעוטא דל"ח ליה כלל ובכנה"ג סי' קל"א בשם מהריב"ל סוף חלק א' דאפי' איתא קמן א"צ לשואלו אם כתב לשמה כו' (כ"ש לפה"נ היו עמו אנשים רבים. גם נ' שייחדו העידי חתימה מתחלה קודם כתיבת הגט הכל כדבעי. א"כ מסתמא המסדר ר' נחום ידע דין סדר הגט שבב"ש). וא"כ י"ל חזקה זו שבודאי ידע איך לסדר גט ה"ל חזקה דאתיא מכח רוב גדול כזה זהו ענין חזקה הבאה מכח סברא הנז' במהרי"ק שרש ע"ב ובתה"ד סי' ר"ז נקרא חזקה שאינה פוסקת. וא"כ מחמת ריעותא דכדמו"י אין לבטל החזקה לגמרי כיון שיש לתרץ הריעותא כנ"ל. ולא דמי לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע ה' שחיטה שנתבאר בי"ד סי' א' מתשובת הרשב"א ח"א סי' רי"ח שיש לאסור שחיטתו למפרע. דהתם שאני שנבדק ונמצא שאינו יודע עיקרי דיני ה' שחיטה כמ"ש בתשו' הרשב"א שם. אבל הכא לא נבדק ולא נמצא כלל שאינו יודע כ"א הריעותא מכדמו"י שלא אמרו לו לכתוב לשמה וע"ז יש לתרץ שהרי באמת מדינא א"צ בזה לשמה שהוא מטופס הגט כו' מה גם שביקשו הבעל שיכתוב הנך תיבות דהיינו באמת לשמה כו'. ועוד דה' שחיטה רבים הם וכשאינו יודע יש לחוש טובא שמא אירע לו שהייה ודרסה כו' וכה"ג והוא לא ידע. משא"כ הכא בכתיבת הגט הרי הגט לפנינו ורואין אנו שנכתב כהוגן והחששא המצויה בזה הוא רק ענין שלא לשמה וכיון דבודאי בציווי הבעל נכתב שהרי הבעל היה שם מעת התחלת כתיבת הגט ואפי' כדמו"י ביקש את ר' יהושע לכתוב א"כ אין לחוש יותר. ומה גם מכתבו של הבעל מוכיח שבו מבואר איך ששולח הגט כו':

קיצור (אף שיהושע אמר שלא ידע כלל שצריך לכתוב גט לשמה היינו שלא ידע שזהו מצוה מ"מ ע"כ כתב בשביל גרושי זה ועוד שי"ל שכל הגט ודאי נכתב לשמו ולשמה בדבור ממש כמ"ש בסדר הגט שהרי ניכר שעשו הכל כמ"ש בסדר הגט. והריעותא אינו דומה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע ה' שחיטה. ועוד דה' שחיטה רבים הם משא"כ הכא רק לשמו ולשמה כו'):