ב

החשש השני שאין הרשאה לשליח שני משליח הראשון וגם השליח השני אומר שהשליח הראשון אמר לו בזה"ל הגט נתנו לי שאתן אותו לך שאתה תוליכנו ולא ייחד עדים בדבר אך היה שם אביו של מ' יהושע מוויעליז הנ"ל שהוא השליח השני. ועוד איש אחד ושמו בנימין בן זאב הכהן ושמעו איך שאמר לו כנ"ל ונתן לו מכתב ג"כ שכתב המגרש לגיסו עכ"ל. וא"כ הרי שליח הראשון לא עשה שליח השני בפני שני עדים כשרים וזה נגד המבואר בש"ע סי' קמ"ב סעיף מ"ם בפני ב"ד כו' בפני עדים יעו"ש. וע"ז י"ל אע"ג דתנן פ"ג דגיטין (דכ"ט ע"ב) המביא גט ממדנה"י עושה שליח בב"ד דוקא. הרי ביאר הרמב"ם פ"ז מה"ג דין כ"א וז"ל ומפני מה צריך ב"ד מפני שהוא צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. אבל אם נתקיים הגט בחותמיו אע"פ שנתנו שליח לשליח אפילו מאה בינם לבין עצמם עד שהגיע הגט לידה ה"ז כשר עכ"ל. וכ' המ"מ וז"ל טעם רבינו בזה ברור והדין שיצא לו ממנו פשוט הוא דודאי כל שנתקיים בחותמיו הרי מדנה"י כא"י לגמרי וכבר נתבאר שבא"י א"צ למנותו בב"ד עכ"ל. והדין דא"י מבואר שם בהרמב"ם ה"ד שא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם עכ"ל. ונראה דדייק זה מלשון המשנה (דכ"ט ע"א) ה"ז משלחו ביד אחר. שלא נזכר שם שצריך עדים. אך הרא"ש פ"ג דגיטין סי' ח' כ' בהדיא הפך זה דאף שליח בא"י שעושה שליח שלא בב"ד. ובלבד שיעשנו שליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל וכ"כ הטור סי' קמ"א וז"ל אפילו שלא בפני ב"ד אם הוא בא"י או הגט מקויים רק שיעשו לזה בפני עדים עכ"ל והביא הב"י ע"ז דברי הרא"ש הנ"ל בלבד כאילו אין שום חולק בדבר. ועפ"ז פסק כן בש"ע שם סעיף מ"ם.ותמיהני איך לא הביא ע"ז דברי הרמב"ם דס"ל שא"צ עדים כלל והסכים עמו המ"מ. והב"ש שם ס"ק נ"ז הוכיח מסעיף י"א דס"ל להש"ע שהעיקר כהרמב"ם. אלא שחושש לחומרא לצאת כל הדיעות. וע' מענין זה ג"כ במכמ"א שער שליחות הגט סס"י ך' שלדבריו גם להרא"ש אם הבעל אינו מכחישו א"צ עדים. ולכאורה לא משמע כן מהלשון דאין דבר שבערוה פחות משנים שכ' הרא"ש:

קיצור (להרמב"ם שליח שעושה שליח כשהגט מקויים שא"צ ב"ד א"צ אפי' עדים כלל כ"א די בינו לבינו. ולהרא"ש והטור בעינן עדים):

והנה מקור הדין מהירושלמי ר"פ השולח גט שהביאה ג"כ הטור רס"י קמ"א וז"ל אבל בירושלמי יש עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים כו' וא"א ז"ל הביאו לפסק הלכה. וכ' הב"י ואע"ג דס"ל להרא"ש דכל שנאמן השליח כו' מ"מ ס"ל שצריך לעשותו בעדים ונאמנות השליח הוא לומר שעשאו הבעל שליח בעדים כו' וה"נ משמע ממ"ש הגמי"י פ"ה בשם סמ"ק וכ"כ בסמ"ג כו' עכ"ד. וז"ל הגמי"י פ"ו אות ב' עמ"ש הרמב"ם שם דין ד' ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים עכ"ל ע"ז כ' הגמי"י בפ"ג מה' אישות פסק דאין שליח האיש צריך עדים לא בגרושין ולא בקדושין שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו. וכ"כ בס"ה בה' קדושין. אבל בה' גרושין כתב אבל אומר אני שצריך להתיישב בדבר משום דגרסינן בירושלמי דפ' השולח עשה שליח להוליך גט לאשה צריך להחזיקו בפני שני עדים ואין השליח מן השנים וע' לקמן בפ"ז עכ"ל. הרי נראה דהסמ"ג אינו מחליט הדין כ"א שצריך להתיישב בדבר ובירושלמי שלפנינו ר"פ השולח אין הגירסא כלל כן וז"ל הירושלמי עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים עכ"ל וכ' בקה"ע וז"ל גירסת העיטור והרא"ש הוא עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך השליח לבטל את הגט כו'. והנה בחידושי הרשב"א ר"פ השולח הביא בהירושלמי ג"כ רק ב' חלוקות ונלע"ד מוכח מדבריו דגרס בהירושלמי רק כגירסתינו. אף שכ' שם צריך להחזיקו נ' דט"ס הוא וצריך ליתנו לה. שהרי על דין זה סובב והולך כל מש"ש אח"כ ומסתברא כו' ע"ש. ועוד דאי איתא דאפי' לענין להחזיקו צריך שנים ואין השליח עולה משום שנים. א"כ מה קשה לו אם כמ"כ ליתנו לה צריך שנים ואין השליח עולה משום שנים. וכיון דמסיק שבמדינה אחת השליח עולה משום שנים איך ניחא ליה מה שלענין להחזיקו בפני שנים אין השליח עולה משום שנים. יציבא בארעא כו'. וכן משמע מהמשנה דפ' התקבל (דף ס"ג) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים כו' משמע ברור עכ"פ דשליח הולכה א"צ עדים על שהוא שליח הולכה וזה מוסכם מכל הפוסקים. ואי איתא דאם לא מסרו לו בפני שנים אין הגט כלום איך נאמן ע"ז לומר שמסרו לו בפני שנים. דאף שהכתב מוכיח היינו על שהוא שליח הולכה אבל עכ"ז שמא לא נתנו לו בפני שנים דבשלמא על בפנ"כ ובפנ"ח שפיר שנאמן כיון מדאורייתא א"צ קיום כלל והם אמרו והם אמרו. אבל בנדון להחזיקו בפני שנים אי איתא דצריך כן מדאורייתא משום שאין דבר שבערוה פחות משנים כמ"ש הרא"ש איך יהיה השליח נאמן ע"ז שניתן לו בפני שנים. הלא גם ע"ז י"ל אין דבר שבערוה פחות משנים וכמו שראיתי בתשו' מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' חקירה איך השליח נאמן לומר שיוכל לעשות שליח שני אף בלי אונס דמשמע מדברי הר"פ ושאר פוסקים בטוש"ע סי' קמ"א סעיף כ"ד שבשביל שיהיה נאמן ע"ז צריך הרשאה יען שבה מבואר כן. אבל בלא הרשאה אינו נאמן ע"ז. אף שהגט בידו מ"מ זהו הוכחה שהוא שליח אבל מי יאמר שנתן לו רשות לעשות כמה שלוחים אף בלי אונס. א"כ כמ"כ קשה איך יהיה נאמן שעשאו שליח בפני שני עדים שמא לא ידע דין זה ונתן לו בינו לבינו וה"ל השליחות לא כלום לפ"ד הרא"ש וסיעתו. ומהרי"ט צידד שם מצד ס"ס שמא הלכה כלישנא מציעא (דכ"ט) דהולך סתם יכול לעשות שליח כו' ואח"כ דחה זה. וכ"ש בנדון זה אין שום טעם וסברא מדוע נאמין לשליח ע"ז בדבר שאין מהגט שבידו הוכחה על זה כלל. ומדאמרינן שהשליח נאמן שעשאו בעדים א"כ נראה דאף להרא"ש י"ל כמ"ש רבינו ירוחם הובא ב"י סי' קמ"א דלכתחלה צריך להחזיקו בפני עדים כו' אף שהב"י כתב ותימה הוא שמפרש לשון צריך שר"ל לכתחלה כו' מ"מ נראה דהוכרח לזה דאל"כ לא היה השליח נאמן ע"ז א"ו מדנאמן ע"ז אין זה מעכב דיעבד והיינו דכיון דנמסר לו גט בעידי חתימה א"כ י"ל שגם להחזיקו א"צ כלל לעיכובא בפני שנים כיון שנותן לו גט בע"ח. ומ"מ יש לדחות ראי' זו שכתבנו מדאמרינן שהשליח נאמן שעשאו בעדים כו' דהא אשכחן כה"ג לפ"ד רש"י ותוספות דאע"פ דעדי מסירה דוקא כרתי מ"מ כשיש עדי חתימה תולין שמסתמא נעשה בהכשר כו' א"כ י"ל כמ"כ כאן דהשליח נאמן שנעשה השליחות בהכשר כיון שיש בידו גט בע"ח. אך בלא ראי' זו י"ל א"צ ע"מ כ"א בשעת גמר הגרושין ממש כשנותנו לה. וגם בזה נחלקו הפוסקים כמבואר בטוש"ע סי' קל"ג שכ"ד הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והר"ן ורבינו ירוחם שא"צ ע"מ כלל ודי בעדי חתימה אלא שרש"י ותוס' וסיעתם חולקים ע"ז. מ"מ יש ג"כ דעת הגאונים דס"ל שהוא רק פסול מדרבנן. א"כ לפ"ז כאן במסירת הגט מיד הבעל להשליח י"ל ודאי לד' הגאונים שם הכא כשר לגמרי. אך באמת אף לרש"י ותוס' וסיעתם שם דלא סגי בע"ח כ"א בע"מ היינו בשעת גמר הגרושין אבל כשנותנו לשליח י"ל א"צ עדים. ודי במה שנותן לו גט חתום בע"ח דהנה מה שהכריחו התוס' דלא סגי בע"ח כ"א בע"מ מבואר בתוס' פ"ק (דף ד' סע"א) ד"ה דקיי"ל. דאינהו כרתי. ור"ל כמ"ש בגמרא (דף כ"ב רע"ב) עידי מסירה כרתי ופרש"י דאינהו הוא דעבדי כריתות כו'. א"כ דוקא בעינן עידי מסירה. וא"כ לשון כריתות לא שייך רק בגמר הגירושין אבל במינוי השליחות י"ל גם ר"א מודה לר"מ דסגי בע"ח לומר שהכתב מוכיח שנעשה שלוחו. דומיא דתנן (כ"ג ב') שהכתב מוכיח ע"ש. ומ"ש התוס' ועוד רגיל ר"ת לומר דאף לר' מאיר כו' הנה (רש"י דף כ"ב ע"ב) ס"ל בהדיא להיפך דלר"מ לא בעינן עידי מסירה ואף לפי' ר"ת י"ל הא דבעינן לר"מ ע"מ זהו דוקא בגמר הגרושין אבל במינוי השליחות סגי ע"י ע"ח כמו בשאר שטרות. וכן משמע ממ"ש רש"י (דף ס"ד ע"א) בד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימניה דהא הימניה בעל עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וז"ל ומדפרכינן ולהימניה לשליש ואמרינן תינח אמרה מוכח שאפי' אין עדים שהוא שליח קבלה נאמן כו'. הרי לפרש"י אם הגט אינו קרוע א"צ עידי אמירה כלל. ואין לומר דא"צ להביא עידי אמירה אבל לעולם צריכה כת עדים בשעה שמינתו לש"ק רק שהשליח נאמן ע"ז שהיו עדים בשעת המינוי כמ"ש הרא"ש גבי ש"ה דזה אינו דבשלמא בש"ה יש סברא שנאמן ע"ז מתוך שהגט בידו מסתמא הוא ש"ה ואם כן מסתמא עשאו כדין בפני עדים. אבל בש"ק אין הגט שבידו מוכח שהוא ש"ק דלמא הוא ש"ה. ואם הי' צריכה כת עדים שיאמרו בפנינו אמרה היתה צריכה להביאם בב"ד ואיך יהי' השליח נאמן ע"ז. אע"כ לפרש"י כיון שהגט בידו ובידו ליתנו לה נאמן מצד המיגו אף שלא עשאתו בעדים מיהו התוס' שם ד"ה ולהימני' וד"ה תינח לא ס"ל כן אלא לעולם צריך עידי אמירה. אבל ממ"ש בד"ה שליש נאמן. אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים כו' משמע דגם אם נתן לו בלא עדים סגי. אלא דשם מיירי לר"מ דאמר ע"ח כרתי תדע דהא מיירי בש"ק. דלר"א לא סגי בלא ע"מ להתוס' אע"כ לר"מ הוא. ומ"מ בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ט לענין נאמנות השליש יותר מעדים. וז"ל גם חקרת ודרשת בשמועת בעל אומר לפקדון כו' ושדית ביה נרגא דלמא שלא נמסר בעדים כו' וליתא דההוא בשליח קבלה הוא וכמו שפי' רש"י ז"ל וכיון שכן כל שנותנין לה או לשליח קבלה צריך למוסרו בפני שנים כדי להחזיקה מגורשת וכ"כ ר"ת ז"ל והדברים כנים הם א"כ בפני עדים נמסר עכ"ל ומדבריו אלה מוכח בהדיא דאילו מיירי בשליח הולכה שפיר י"ל דמיירי שהבעל נתנו לו שלא בפני עדים. א"כ עכצ"ל דש"ה יוכל לעשותו בינו לבינו כדעת הרמב"ם. ורק כשמוסרו להאשה צריך עידי מסירה כדי להחזיקה מגורשת. ולא סגי בע"ח לר"א לפ"ד הרשב"א שעומד בזה בשטת התוספות כדמוכח בתשו' הנ"ל ובחידושיו דפרק התקבל שם. אבל בשעה שהבעל מוסר לש"ה סגי בע"ח וא"צ ע"מ. שהרי אין כאן כריתות עדיין לשנאמר דוקא ע"מ כרתי):

קיצור (מקור הדין דש"ה צריך לעשותו בפני עדים הוא מהירושלמי לפי גירסת העיטור והרא"ש וגירסתינו אינו כן. וכ"נ גירסת הרשב"א בחידושיו והגמי"י בשם ס"ה כתבו שצריך להתיישב בדבר ומהמשנה (ס"ג ב') משמע דא"צ עדים וכ"מ מפרש"י שם וכ"מ בהדיא בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ט):

שוב ראיתי בספר מכמ"א ש"ו סי"א שהראב"ד פ"ג מה"א והר"ן ר"פ האומר דקדושין ס"ל דשליח הולכה א"צ עדים ושכן דעת עוד פוסקים רבים ע"ש. ובעה"ת שער נ"ב ח"ג סי' זיין מפרש סוגיא דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין דמיירי שהשליש אומר שהוא שליח הולכה וכמ"ש הרי"ף. וא"כ מיירי לכאורה ג"כ דלא נתן לו בפני עדים. ועוד דבנ"ד הרי היו שני עדים בשעה שמסר שליח ראשון את הגט לשליח שני. ואי משום שאחד מהן אבי השליח השני י"ל כיון הטור ס"ל דהשליח עצמו עולה במקום עד א' בסי' קמ"א א"כ אף להרא"ש דס"ל שאינו עולה י"ל אביו עולה במקום עד א' כיון שאין כאן שום הנאה לבנו דוגמת מ"ש במרדכי ביבמות פמ"ח סי' נ"ט אב שמעיד על בנו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד עולה במקום עד א' אם אינו קרוב ליבמה הובא ב"י רס"י קס"ט. והיינו מפני שאין זה נוגע ליבם. ועוד י"ל הכא השליח ראשון עכ"פ עולה במקום עד אחד ומצטרף עם עד שני שאינו קרוב לשליח שני וה"ל שני עדים על מינוי שליחות השני דלא דמי להבעל עצמו שאינו מצטרף דהכא השליח הראשון אחר שמינה השליח השני עשה שליחותו ושוב לאו במקום בעל קאי דאפילו מת שליח ראשון לא בטלה שליחותו דשני בגמ' (דף כ"ט ע"ב) ע"כ שפיר עולה במקום עד אחד. ועוד כיון שיש ביד שליח השני הרשאה הנמסר לשליח ראשון וגם מכתב הבעל זה ג"כ מהני. כיון שבלא"ה הרבה פוסקי' ס"ל שא"צ עדים כלל ע"ז. שוב ראיתי במכמ"א ש"ו סי"ב שהעלה שמכל הפוסקים אנו למדין בפשיטות דשליח נעשה עד על שהמשלח עשאו שליח ושכן מפורש בירושלמי ר"פ התקבל עכ"ל. וא"כ כ"ש בנדון זה דאיכא עוד טעמי. ומה שהיה צירוף אביו של ר' יהושע את"ל דאינו כשר להעיד אינו גורע עכ"פ דומיא הא דתנן פי"ב דיבמות (דף ק"ד ע"ב) חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול. ופרש"י דהדר הוו להו שנים. א"כ אף את"ל דאביו פסול מלהעיד מ"מ נשארו שנים או שלשה כשרין השליח הראשון והשני והאיש בנימין הכהן בן זאב שהיה עמהם. ועמ"ש ביבמות על דין משנה זו וצ"ע:

קיצור (שבנ"ד י"ל דהיו שנים או שלשה עדים בשעה שנתן שליח הראשון הגט לשליח השני):