א

סימן רפג

הגט יסדר תומ"י ויתנו לה כד"ת כי אם יהיה עיגון גמור ההכרח לסמוך על שליח הולכה. בצירוף הזכייה. ובעוד צירוף שני כמו שיתבאר לקמן. ע"כ יסדר לה הגט תומ"י. רק לא יקרענו כלל אחר הנתינה וישאר שלם לגמרי וכמו שיתבאר:

והנה בענין הזכייה שזיכה לה הגט תחלה. הגם שאשה זו אתרעי קצת עדיין יש לצדד סברא שמא עכ"ז נחשב זה זכייה כיון דרך כלל נחשב זה זכות גמור. א"כ מה שלפעמים אמרה כי טוב לה אז מעתה י"ל מרוב כעס אמרה כן ודרך גיזום. ועוד כדי שיתנו לה הוצאות וכל דבור שאנו רואים שיש בזה כוונה ותחבולה יש לומר אינו כלום כעין מ"ש פב"ת דיבמות (דף קכ"ב ע"א) ואמר של ערלה הן כו' לא אמר כלום. לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו וכן ענין נדרי זרוזין שהתירו חכמים בלא שום שאלה רפ"ג דנדרי' מפני דאמדינן דעתיה שלא היו פיו ולבו שוין. ונתכוין לזרז חבירו שיתן לו ג' דינרין. וכן השני שנדר שלא יתן לו רק שקל נתכוין עד"ז יעו"ש בפרש"י (דכ"א א'). ורוב הפוסקים והירושלמי ס"ל דכמ"כ שבועות זריזין מותרות כמ"ש בב"י בי"ד רס"י רל"ט. וא"כ ה"נ הרי נתכוונה רק לזרז שיתנו לה על הוצאות. והגם דהתם גבי נדרים ושבועות מבואר בטור וב"י רס"י רל"ב דבעינן שיאמרו אחר כך שלא נתכוונו רק לזרז מסתמא גם הכא תאמר כן שלא נתכוונה רק לזה. הן אמת אם גילתה דעתה בפירוש שאינו זכות לה ולא ע"ד תחבולה הנ"ל אף שבאמת זהו זכות גדול לה. עכ"ז לא היה מהני הזכייה כלל כמו האומר אי אפשי במתנה דלא קנה אף שזיכה לו פרק ח' דב"ב (דקל"ח רע"א) כאן בצווח. ומ"ש רשב"ם ד"ה כאן דצווח דחוב הוא לו. אין ר"ל חוב ממש דא"כ איך זכין לאדם מתנה שלא בפניו כמבואר בגמרא וטוש"ע ח"מ רס"י רמ"ג. אלא לפי שיש בזה צד חובה הגם שנחשב בכלל זכות וכמ"ש הטעם בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין (דכ"ג ע"א) וז"ל אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתו קרי ליה זכות. ואע"פ שהוא מצד עצמו חובה זכין לו שלא בפניו עכ"ל. הרי מהסתם נחשב זכות אלא לפי שיש בזה צד חובה לכן אם מוחה בפי' מהני. וה"ט דרשב"ג פ"ק דב"ב (די"ג ע"ב) והת"ק דרשב"ג שם דס"ל דלא יכול למחות זהו כמ"ש הסמ"ע בסי' קע"א סעיף יו"ד ס"ק כ"ד מפני שנותן הנותן לטובת עצמו ע"ז לא קאי הקרא ושונא מתנות יחיה. ועיין בש"ע סי' קצ"ה ס"ג בהג"ה. ומ"ש הסמ"ע שם ס"ק י"א דאפי' במתנה כו' אין נכון כלל דזהו כשמוחה בפירוש. אבל מהסתם נחשב זכות. וכבר השיג עליו, הקצה"ח שם סי' קצ"ה ס"ב. וא"כ בנד"ז ג"כ אם היתה אומרת בפירוש שאין רצונה בהגט לא היה הזיכוי כלום. אף דכאן באמת הענין זכות גדול. וא"כ לכאורה י"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דקדושין (דכ"ג ע"א) שם בד"ה ולענין פסק היכא דזכות גמור הוא בלי שום חובה אע"ג דעומד וצווח בטלה דעתו אלא דגבי גט אשה משמע שם בפירוש דלא שייך זה כלל. מ"מ בגט זה י"ל כן דהא אפשר מדינא היו כופין אותה לקבל גט כו' שלא יוציאנה לתרבות וכו'. ומ"מ י"ל שאין לחלק דהרשב"א לא כתב כן רק בגט שחרור דעבד ולא בגט אשה כלל. כן מוכרח שם. ועוד דכאן לפ"ד כל הפוסקים חשוב יש צד חובה דניחא דגופא שהיתה נהנה ממנו חשוב זכות. ע"כ הגרושין חשוב חובה לגבי ניחא דגופא כמבואר בכל הפוסקים שלכן לא סמכינן על הזכייה מצד עצמה כלל ע"כ אם גילתה דעתה שאינה חפיצה בהגט פשיטא שאין הגט כלום: