א

סימן רעט

הנה הר"ן בפ"ג דגיטין כתב דשליח קבלה אין צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. והביא ראיה מהגמרא ס"פ המביא תניינא (דף כ"ד ע"א) אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה. וכן כתב הריטב"א שם סוף פרק הנ"ל. וכתב דליכא לפרש דכיון דלדבריהם כבר נתגרשה תו אינה נאמנת לומר בפנ"כ ובפנ"ח. אלא הפירוש דאין צריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח. אבל הרשב"א שם ס"פ התקבל הנ"ל כתב וז"ל וזה תימא שהרי שנינו בכתובות (דף כ["ב] ע"א) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת. ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. ויש לתרץ לד' הר"ן והריטב"א דהא שנינו בספ"ב דגיטין אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעליהן נאמנות להביא את גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הרי דלא דמי עדות הפה בלבד לעדות שמביא הגט. דאף שחמשה נשים הנ"ל אין נאמנות להעיד לה כלל מ"מ ע"י גיטא שאני כיון שהכתב מוכיח להכי אף שאינו מקוים נאמנות להעיד ולומר בפנ"ח ובפנ"ח דעדות זו שאני דבלא"ה הכתב מוכיח וזהו לאביי שם. וגם לר' יוסף שם ע"כ הטעם משום שהכתב מוכיח. וא"כ כמו"כ בדידה אף שכשידוע שהיתה א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני מ"מ כשמביאה גיטה כיון שהכתב מוכיח נאמנת. א"כ תמיהתו של הרשב"א אינו תימה כלל. ועוד אפשר שיש ראיה משם להקל דהא לחד מ"ד בגמרא אם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא. והיינו אף כשנשאת כשאין גיטה בידה כלל רק בדיבורה. וא"כ היכא דגיטה בידה יש לומר דתנשא לכתחלה דהא מבואר שם הטעם דסמיך אדרב המנונא ואפי' שלא בפניו כיון שהיה לה מיגו כך כתבו התוס' בפרק בתרא דגיטין (דף פ"ט ע"ב) סד"ה ואידך. ואע"ג דאין המיגו טוב כ"כ שהרי יודעת שיש עדים שהיתה א"א. וא"כ הכא דגיטה בידה דמדאורייתא הוי כנחקרה עדותן בב"ד רק מדרבנן צריך קיום יש לומר דנאמנת מדרב המנונא בדרבנן ואין לומר דאדרבה כיון דאיכא דמסייעא לה מעיזה ומעיזה כדאיתא בגיטין פ' התקבל (דס"ד ע"ב) דשאני התם דהסיוע רק ע"א הוא השליש ע"כ לסמוך עליה לבדה עם ע"א לא סמכינן. אבל הכא דגט חשיב מדאורייתא כשני עדים יש לומר דסמכינן עליה. והא דאשה המביאה את גיטה צריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח כדי שלא תחלוק בשליחות כמ"ש הרשב"א. מיהו תירוץ זה לא יתיישב רק על האשה עצמה האומרת נתגרשה דשייך צירוף דרב המנונא להא דהכתב מוכיח. אבל בשליח קבלה שהוא רק ע"א קשה לומר כן. והנה כדברי הר"נ כן פי' מהרש"א בד' רש"י. וכ"כ הפני יהושע שם. והאריך שם בקונטרס האחרון. וגבי עבד דצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח יש לומר ג"כ כי מיירי כשהביא גט בתורת שליח להולכה דאם כבר נתגרש דרך שליח קבלה ממ"נ אם צריך קיום יש לומר דלא מהני כלל בפנ"כ ובפנ"ח כמ"ש הפנ"י בק"א ריש גיטין. וז"ל ועוד יש לומר דבלאו הכי לא שייך לומר דמהימן שליח לקבלה כבי תרי אף במקום ערעור הבעל דמהיכא תיתי דהא למסקנא אמרינן כיון דאמר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק. וזה לא שייך בשליח קבלה שאין צריך למסור לה הגט כלל. וכיון דלא מהימן כבי תרי היכא דאתי בעל ומערער א"כ אין כאן לא קולא ולא חומרא עכ"ל והיינו דעת הראב"ד סוף פ"ו מהלכות עבדים שכתב והשכל מורה שאף בלא ערעור אין להתיר א"א ואיסור עבד בלא קיום הגט אלא ודאי צריך לפרש בו (ר"ל במ"ש בגמרא אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה שמשם ראיית הר"נ והרמב"ם) דרך אחרת עכ"ל הראב"ד וכתב הלח"מ דהיינו לפרש דאינה נאמנת לומר בפנ"כ ובפנ"ח דלא תקינו רבנן זה אלא בשליח. אבל זו שאינה שליח אלא נתגרשה בקבלה זו לא מהימנא במה שאומרת בפנ"כ ובפנ"ח אלא צריך קיום גמור. וכ"כ בעל מישרים שלא האמינו אלא לשליח. אבל באשה הבאה וגיטה בידה צריכה קיום. עכ"ל הלח"מ. ועיין מה שכתבתי לעיל שהריטב"א דחה מלפרש פירוש זה בגמרא. והנה כד' הר"ן כן ד' הרמב"ם פ"ז מה' גיטין הכ"ד גבי האשה עצמה. וכן דעת הרב המגיד שם. והוא הדין בשליח קבלה כמ"ש רפ"ו מה' גיטין הלכה א' ובפי"ב הלכה י"ג י"ד. והראב"ד חלק ע"ז ר"פ י"ג וכן נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד ספ"ו מהלכות עבדים ועיין במכמ"א ש"ו סל"ו דייק ג"כ מד' רש"י כהרמב"ם. ויש להוסיף עוד על הפוסקים העומדים בשטת הרמב"ם היינו הגמ"יי דגיטין סי' תר"ו וז"ל מעשה באשה שהביאה גיטה ממדה"י והביאה עמה הרשאה כתוב בעדים ולא מצאו קיום לכתבם והשיב שמותרת להנשא ולכי אתי בעל תבקש קיום או בירור גרושין והוא הדין אם שלחו ב"ד חתימתן שבאותו מקום שנתנו שם הגט שבפניהם נתגרשה שמותרת להנשא אפי' אין מכירין החתימה כיון דליכא מערער כאן עכ"ל. והנה בשו"ת ב"א חלק אה"ע סי' ק"י הבין מתוך דברי ספר התרומות סוף סי' קל"א שעומד ג"כ בשטת הרמב"ם והר"נ והוא ממ"ש לעיל הסה"ת וז"ל ואע"פ שכתבתי שאין צריך הכרת חתימת ב"ד שניתן הגט בפניהם ליד שליח קבלה כל זמן שלא יבוא הבעל ויערער כו' עכ"ל. ולפע"ד זה אינו דכוונתו דאין צריך עדים על שמסר הבעל הגט לידו. אבל קיום הגט גופא י"ל דס"ל דצריך. וכן משמע ממ"ש שם בסה"ת סי' קל"א הנ"ל לעיל מיניה וז"ל כשהגט ביד האשה והוא חתום יכולה להנשא באותו גט או לגבות כתובתה בלא הבאת עידי מסירה לבד כו' דכיון שהגט ביד האשה והוא חתום יש לומר שבא לידה בהכשר וכמשפט ע"י עידי מסירה וכדתנן פרק השולח אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. ומוקי לה כר"מ וזהו תיקון העולם שלא תהיה צריכה להביא עידי מסירה לב"ד כו' ומינה יש ללמוד כו'. וראיה נמי ממביא גט ממדה"י עכ"ל. הרי כל כוונתו רק שאין צריך עידי מסירה ולא עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב ושיכתוב לשמה. ומביא ע"ז ראיה מהמביא גט ממדה"י דהיינו משליח הולכה שכמו"כ אין צריך עדות על שצוה הבעל כו' ולא על שליחותו כו' א"כ משמע דלא עדיף משליח הולכה דכשם ששליח הולכה צריך קיום על הגט או בפנ"כ ובפנ"ח כמו"כ האשה שקבלה גט יש לומר דצריכה לקיים הגט ועד"ז כתב אח"כ מה שכ' וז"ל ואעפ"י שא"צ הכרת חתימת ב"ד כו' ור"ל שא"צ עדים על סוף שליחותו היינו על שהבעל נתן גט לידו לגירושין ע"ש. אבל לומר שגם חתימת העדים החתומים על הגט אין צריך קיום כלל על זה אין שום זכר בדבריו. ואדרבה מזה שכתב יכולה להנשא באותו גט או לגבות כתובתה משמע ודאי דאיירי בגט מקויים. או שאמרו בפנ"כ ובפנ"ח. דאל"כ אינה גובה כתובתה. וכמו שהאריך בזה הרשב"א סי' אלף קע"ח ע"ש. וגם ממה שהביא הסה"ת ראיה לדינו ממתניתן דפרק השולח אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. ושם משמע בהדיא בגמ' (דף ל"ז ע"א) ובפרש"י דצריך לקיים העידי חתימה ולכן תקנו שיפרשו שמותיהן בכדי שיהיה בקל להשיג עדים לקיים חתימתן ומ"מ אין משם קושיא על הרמב"ם ור"נ כי יש לומר דשם הוא משום שמא יבוא הבעל ויערער דאז תהיה צריכה לקיים. אבל אם אינו מערער יש לומר דא"צ קיום עידי חתימה. והה"מ עומד ג"כ בשטת הרמב"ם וכמ"ש ספ"ג מה' גיטין בדף ש"כ ע"ג שיטה ב' ושכך כתב התשב"ץ ועיי"ש. ומיהו אפשר דהר"ף סבירא ליה כהראב"ד והרשב"א דשליח קבלה אינו נאמן לומר בפנ"כ ובפנ"ח וצריך קיום דלא כתשו' ב"א דסבירא ליה שסה"ת ס"ל שא"צ קיום ומסתמא דהר"ף נמשך אחר סה"ת. אבל לפי מה שכתבתי אין בדבריו הכרח כלל לומר שאין צריך קיום. א"כ י"ל דהר"ף ס"ל דצריך קיום וכן מצאתי שכתב הב"ח בקו"א סי' קמ"א ס"ק י"ח בד"ה מד' הר"ף כו' וז"ל משמע שהחמיר מאד בשטר שליח קבלה בענין הקיום לפי שמן הדין צריך שני עדים משא"כ בשטר שליח הולכה דמן הדין נאמן השליח בע"פ לומר שנעשה שליח הולכה בעדים כמו שנאמן בע"פ בפנ"כ ובפנ"ח. א"כ אין להחמיר בשטר שליח הולכה כו' עכ"ל. (מיהו דברים אלו שכתב שצריך שני עדים כשהבעל מסר הגט ליד השליח הם נגד סה"ת שכתב להפך שאין צריך הכרת חתימת ב"ד שנתן הגט בפניהם ליד השליח עכ"ל) ולכן יש לומר דמ"מ צריך קיום הגט והשליח קבלה אינו נאמן ע"ז מטעם שכתבתי לעיל בשם הפנ"י והלח"מ בשם הראב"ד ורבינו ירוחם. והנה בתשו' ב"א כתב מהדין הנזכר בשו"ע סי' קמ"א ריש סעיף נ"ה דכשהבעל אומר מזוייף הוא צריך שיתקיים בחותמיו. וכ"כ הרשב"א. אשר מבואר דדוקא בדטעין הבעל מזוייף הוא דמצרכינן אותו לקיים אבל לא טעין לא צריך לכלום עכ"ל. עיין בבית מאיר סי' קמ"א סכ"ו:

קיצור הר"נ ס"ל בשליח קבלה א"צ קיום הגט ולא לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וכ"כ הריטב"א ספ"ב וכ"כ מהרש"א והפנ"י והתשב"ץ. והרשב"א הקשה ע"ז מהמשנה ספ"ב דכתובות. ויש ליישב בטוב. ואדרבה משם ראי' קצת להפך ועיין כ"מ ספ"ב מה' גיטין ג"כ דחה קושיי' הרשב"א. והרמב"ם ס"ל כהר"נ וכן דעת הרמ"ה והגהת מרדכי סוף גיטין סי' תס"ז. והראב"ד חולק ע"ז וס"ל דצריך קיום ואינו נאמן לומר בפנ"כ ובפנ"ח וכן דעת רי"ו וכ"נ דעת הר"ף שהביא הטור כמ"ש הב"ח קרוב לזה בד' הר"ף. ומדברי סה"ת הבין בתשו' ב"א סי' ק"י דס"ל ג"כ כהרמב"ם והר"נ. מ"מ אפשר לומר דדבר זה חשוב ספיקא דדינא הבאה מפלוגתא דרבוותא אם שליח קבלה צריך לקיום הגט או לא. והבית מאיר ס"ל דאף להאומרים דצריך קיום נאמן כשאומר בפנ"כ ובפנ"ח. וזה נגד ד' הראב"ד ורבינו ירוחם ובמכמ"א ש"ו סי' ל"ו נראה מסקנתו דהוי פלוגתא דרבוותא: