טז

וצ"ע אם אפשר לומר שדברי הר"ן הם למ"ד דזכייה לאו משום שליחות הוא לכך י"ל אף שש"ק שלה קיים מ"מ אינו זכות הוא לה אבל למ"ד דזכייה ג"כ משום שליחות הוא י"ל כיון דמינתה שליח לקבלה מעתה זכות הוא לה. או י"ל דלאו הא בהא תליא דאף למ"ד דזכייה משום שליחות הוא מ"מ לא כל שליחות נחשב זכות לה. ועוד צ"ע לפמ"ש בכוונת הר"ן דחיישינן שמא חזרה בה בלבה אלא דזה לא מהני לבטל השליחות מ"מ י"ל דדוקא בשליח שנעשה בפניו אמרינן כן דאין דברים שבלב ואפילו גילוי דעת מבטל דיבור גמור כזה. אבל במינתה שליח שלא בפניו הרי הדיבור אינו נגמר עד שיתרצה השליח לקבל עליו לעשות השליחות וא"כ אם בינתיים חזרה בלבה שמא י"ל דמתבטל דיבור שלה עי"ז כיון דלא נגמר הדיבור והיינו שאף אם השליח מתרצה אח"כ לעשות השליחות לא מהני כיון שחזרה קודם שנתרצה. וא"כ יהיה זה טעם מספיק להאומרים דלא מהני שליח שלא בפניו. אך יותר נראה דמ"מ גם מינוי זה דשלא בפניו דבור גמור הוא שאמרה כן בפני ב"ד שהם יודיעו בכתבם לפלוני ואינו מתבטל ע"י דברים שבלב. ולכאורה יש ראיה ע"ז מאומר אמרו דג"כ לא נגמר השליחות ואעפ"כ לא חיישינן רק משום דמילי לא מימסרי לשליח ולא משום שמא חזר בו. מיהו באמת לא דמי דשאני התם שבדיבורו זה מינה אלו שלוחים ממש לומר לסופר וע"ח כו' וכיון שנתמנו אלו שלוחים עי"ז דבור גמור הוא. משא"כ הכא שמינתה השליח שלא בפניו ולא ע"י אומר אמרו וכיון השליח עדיין לא קיבל עליו א"כ אין זה דבור גמור. ואפשר דכיון שאמרה שב"ד יודיעו זה בכתבם לפ' הוי דבור גמור. ולכן היכא שיכולים שהשליח יודיע תחלה להבעל או להאשה שיעשה שליחותם ואח"כ ימנו אותם לש"ה או ש"ק עדיף טפי. כי אז סמכא דעת המשלח טפי ודבור גמור הוא. עוד צ"ע לכאורה מהגמרא דעירובין ס"פ חלון (דפ"א ע"ב) ובחולין (דפ"ג) א"ר שמואל בר יצחק לעולם בשלא משך הכא במאי עסקינן בשזיכה לו ע"י אחר כו' בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו. אלמא אע"ג דגילה דעתו שחפץ להוציא המעות לקנות בשר שהרי נתן מעות ע"ז ומדאורייתא מעות קונות אעפ"כ לא אמרינן דזכות הוא לו. כיון שהענין מצד עצמו אינו זכות. לא מחשבינן ליה זכות מחמת גילוי דעתו שחפץ בזה ואף שנתן מעות כיון שמעות אינן קונות מדרבנן. א"כ כמו כן נימא כאן במינוי שליח קבלה שלא בפניו אע"ג שגילתה דעתה שחפיצה בגרושין כיון שאין זה שליחות גמור ה"ל כמו מעות דג"כ מדאורייתא קונות ומ"מ כיון דמדרבנן אינן קונות. וצריך זיכוי. וה"נ כיון דצריך זיכוי י"ל כיון דחוב הוא לה אין חבין לה שלא בפניה ולא מחשבינן החוב לזכות מחמת מינוי השליחות כמו דלא מחשבינן קניי' הבשר לזכות מחמת נתינת המעות. ולכאורה מגמרא זו יקשה עמ"ש התה"ד סס"י רל"ז בשם הרא"ש פרק ב' דקדושין שאם גילה דעתו לשדכן כו'. ודוחק לחלק משום מעשה הקדושין אינו חוב הגם שאינו זכות מ"מ ע"ז מהני הגילוי דעת להחשיב זכות משא"כ מה שהוא חוב ממש לא מהני בו גילוי דעת. ואף אם נאמר כן עכ"פ לגבי ש"ק דהגירושין חוב הוא לה י"ל דדמי לגמרא הנ"ל. ואולי י"ל כיון שעשתה שליח ע"ז ממש לקבל הגט אף אם אין זה שליחות גמור עדיף מנתינת מעות דלא עשה שום שליח על המשיכה: