יא

והנה מ"ש הרמב"ן ס"פ התקבל וכי אין אדם עשוי למנות שליח שלא בפניו כו' יש לעיין דמצינו אפילו בענין שליחות להביא ממון שחילקו בגמרא בין אם שומעין כן מפיו. ובין עדים מעידים ע"ז או אפילו כתב ידו. והוא מהסוגיא דב"ק פ' הגוזל קמא (דף ק"ד ע"א) דרבה ס"ל דשליח שעשאו בעדים לא הוה שליח. ופרש"י שם ד"ה פטור עד שישמעו מפיו. ועיין תוספות שם ד"ה שליח דאפילו אמר בפני עדים שישלח לו על ידו לא מהני לפטור הלוה עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו דאז נפטר והיינו מתניתן דפרק השואל אמר לו השואל שלחה לי ביד בני כו'. הרי דמינוי שלא בפניו אף שטרח ומינהו בפני עדים לא דמי כלל לשומע מפיו. וכ"כ התוספות עוד שם סד"ה רבה אמר ולפמ"ש דדוקא שאמר ליה בפניו כו'. ואפילו כתב לו כן המלוה להלוה בכתב ידו שישלח לו ע"י זה השליח וחתם ע"ז אין מועיל כל זמן שלא אמר לו כן בפניו כמו שכתב התוספות שם עמוד ב' סד"ה אין משלחין מעות בדיוקני. ואף דהתם מה שצריכין שיאמר לו כן בפניו היינו בפניו דהלוה דוקא אבל בפניו דהשליח לא בעינן. כדמוכח ממשנה דהשואל הנ"ל דאמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך כו' דבנו ושלוחו דהמשאיל לא שמעו כן מפי השואל שיהיו שלוחיו רק מהמשאיל שמעו ואעפ"כ נתחייב השואל באחריות כאילו נתן המשאיל ביד שלוחו ממש דהשואל. אך התם בדבר חיוב ממון ע"כ הקפידא דשישמע מפיו שייך רק בין המלוה והלוה או המשאיל והשואל. אבל לענין השליח לא איכפת לנו וכמ"ש בחי' הר"ן פרק השואל שם דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכיון שאמר לו להוציא פרתו מרשותו ושלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב כו' ע"ש. והיינו אפילו לשמואל שם והא דביד עבד כנעני פטור היינו משום שלא יצתה מרשותו עדיין. וא"כ אין שייך להצריך שהשליח ישמע קולו וכה"ג בשעה שמחזירה וכן בלוה ששלח למלוה אין שייך להצריך שהשליח ישמע קולו. דכיון שמוציא השואל והלוה הממון ע"י פי המלוה נפטרו כיון שהוציאו הממון מרשותם על פיו למי שצוה ליתן. ועיין בהרמב"ם פ"ב מה' שלוחין ה"ג. אלא התם העיקר דשישמע מפיו הוא היינו שהלוה ישמע מפי המלוה וכן המשאיל והשואל זה מפי זה. ומ"מ נלמוד משם דכמו שאין הלוה נפטר מחיוב ממון שיש למלוה עליו עד שיתן לידו ואם יתן ביד אחר לא מהני אא"כ שמע מפי המלוה שיתן לידו משא"כ ע"י שממנהו בפני עדים שישלח הלוה על ידו ואפילו כתב ללוה כן בכתב ידו לא נפטר עי"ז והיינו שאין ללוה לסמוך ע"ז מדינא א"כ כיון שלמדנו דכח פיו בעינן והוא גדול מידיעה שע"י עדים וע"י כתב ידו. א"כ כמו כן אין תימא אם בשליח הגט שהשליח נעשה כמותו דהמשלח. בעינן שיאמר כן המשלח להשליח פה אל פה. ולא מהני מה שעשאו שליח בפני עדים שלא בפניו ואפילו כתב לו כן בכתב ידו. דהכא יש להצריך ענין שישמע בפיו לגבי המשלח והשליח שהוא נעשה כמותו. על דרך ששם בחיוב ממון מצריכים ענין דשישמע בפיו לגבי המחוייב עם מי שהוא חייב לו. והרי התם אף שהשליח שומע מפי המלוה ואומר כן להלוה אינו נפטר עי"ז כיון שלא שמע בעצמו לפי שצריכין שהוא ישמע מפיו. וכ"ש גבי שליח הגט שאין מי שאומר לשליח כן בשם הבעל רק שהעדים מודיעים לו מפי כתבם דלא מהני. ואף כת"י הבעל לא מהני כמו שם דבעינן שהלוה ישמע מפיו ולא מהני כתב ידו כנ"ל: