ז

אמנם הרא"ש ס"פ התקבל סי' עשרים הביא ג"כ ראיה שכ' התוס' מהאומר תן גט זה כו' אבל לא הביא ראיה זו רק לענין מינוי ש"ק. ולכן העלה דש"ק וש"ה יכולים למנות שלא בפניהם וע"ז הוכיח מתן גט זה אם היה זכות כו' וכ' דל"ד למינוי הסופר והעדים וזה הפך דברי התוס' דמדמו תן גט זה למינוי הסופר והעדים כנ"ל. ואמנם ראיית הרא"ש שיכולים למנות ש"ק וש"ה שלא בפניו מתן גט זה הוא תמוה. דזכייה שאני דהא זכין לאדם שלא בפניו ונמצא זכייה שלא בפניו ה"ל כשליחות בפניו משא"כ היכא דאינו זכות ובעינן שליחות י"ל דבעינן בפניו ממש ולא מהני מדעתו והנה להאומרים דזכין לקטן מדאורייתא אף שא"א לו למנות שליח כלל י"ל בפשיטות דקטן יוכיח. וצ"ל הרא"ש אמרה בשטת האומרים דאין זכין לקטן מדאורייתא. ואף גם לפ"ז אין הראי' מוכרחת דקטן שאני דלית ליה שליחות כלל וכיון דזכיי' משום שליחות הוא לכן אין לו זכיי' מדאורייתא. אבל לענין זכין לגדול שלא בפניו אף את"ל דשליחות אינו אלא בפניו ולא מהני מדעתו כנ"ל מ"מ זכייה שלא בפניו כיון דידוע לכל דזכות הוא י"ל דה"ל כמו בפניו ממש ועדיף משליחות בדבר שאינו זכות כשהוא שלא בפניו אף אם הוא מדעתו. דמ"מ השליח לא שמע מפיו שמתרצה. משא"כ בדבר שהוא זכות ה"ז ממש כאילו שמע מפיו מאחר שהענין מצד עצם זכות הוא לו. בודאי כל אדם רצונו זכותו וה"ז כאילו שמע ממש מפיו. לא כן בדבר שאינו זכות אין לו כח להיות שלוחו אא"כ שמע מפיו ממש שמתרצה: