ז

ומעתה נבוא אל הנידון שלפנינו דכמו בש"ק שגיטו בידו והביא לה הגט שא"צ קיום כמ"כ לכאורה אם הש"ק ישלח לה הגט ע"י פאצט עם קיום ב"ד איך שקיבל הגט י"ל דא"צ קיום דהרי יש כאן לפנינו עדים שאמרה לו לקבל הגט וגם יש מעב"ד שקיבל ועדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ובזה שכבר נגמרו הגרושין לא החמירו לקיים כמ"ש הר"ן ואע"ג דלכאורה יש לחלק דאם הש"ק עצמו מביא הגט הנה מלבד עה"ח על הגט דכמו שנח"ע בב"ד דמי עוד זאת יש ג"כ הגדת הש"ק עצמו דה"ל קיום ממנו כמו קיום דש"ה רק שאצ"ל הלשון בפנ"כ ובפנ"ח. אבל כששולח הגט ע"י הפאצט אין כאן אפילו עד א' המעיד ממש רק משום עה"ח לבד. אך באמת נ' דאין לחלק דהא הגדה דע"א לבד בקיום שטרות לאו כלום הוא. אפי' בשני עדים רק שיש ספק אולי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד החמירו חז"ל בכתובות (דכ"א) וכמש"ל. ובגט ג"כ אמרו להדיא או כולו בקיום הגט כדין ע"פ שני עדים או כולו בתק"ח דהיינו בפנ"כ ובפנ"ח וכיון דבש"ק אין שייך תק"ח דבפנ"כ ובפנ"ח אי איתא דבעי' קיום היה צ"ל ב' עדים דוקא וכמ"ש בחה"ר ספ"ב דגיטין וברי"ו ולכן המקילים בש"ק עכצ"ל דלאו משום נאמנות השליח כ"א דסמכינן אהא דס"ל דעה"ח עהש"ט כמו שנח"ע בב"ד דמי וא"כ ה"ה אם יש קיום מעב"ד איך הש"ק קיבל הגט וגם שולחים הגט. ותדע דגדולה מזו כ' הרמב"ם פי"ב מה"ג הי"ג וז"ל שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתח"י והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעלה ה"ז מגורשת כמו שבארנו. בא בעל וערער יתקיים בחותמיו עכ"ל. וכ"כ הרהמ"ג וז"ל ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש שני עדים שראהו יוצא מתח"י ש"ק א"צ לידע כיצד בא לידו ודבר ברור הוא עכ"ל. והיינו אפי' הגט אינו מקויים כלל (כדמסיק הרמב"ם דאם ערער הבעל אז צריך שיתקיים בחותמיו). ונמצא אף שאין הש"ק אומר בפנינו שקיבל רק ששלחו לה סתם כשר ואף שהגט אינו מקויים. כ"ש שבנד"ז שבמעב"ד יתבאר איך הש"ק קיבל הגט דמהני אף שאין עדים לפנינו ממש שהיה ביד ש"ק דהא סוף סוף אף שיש עדים לפנינו א"א להתיר מבלי שנסמוך אחזקה דר"ל. וא"כ טוב יותר כאשר עכ"פ ע"י חזקה זו מתבאר שהש"ק קיבל הגט ממש. משא"כ בנידון דהרמב"ם (ולכן אפי' לרב הונא הדין כן. משא"כ בדינו דהרמב"ם אינו רק לפ"ד רב חסדא כמ"ש הרהמ"ג שם). והנה אף לפ"ד הראב"ד ורשב"א המחמירים באשה עצמה שהביאה גיטה דצריכה קיום משא"כ בש"ק הם מודים שא"צ קיום לפ"ד המכמ"א ש"ו סי' מ"ה כמש"ל. י"ל דלאו משום שהשליח בפנינו אלא דבאשה עצמה חיישינן שתזייף. משא"כ הכא ליכא למיחש לזיופא יותר אפי' מש"ק כי מי יזייף שהרי אין ידי האשה שולטים בסיביר הרחוק מכאן מהלך שנה א"כ אם הם מודים בש"ק דא"צ קיום וסמכינן אחזקה דר"ל כו' כ"ש שי"ל שיודו בנד"ז דליכא למיחש לזיופא כלל. ועי' תשב"ץ ח"ג סי' ס"ו כ' בפשיטות דכה"ג ליכא למיחש לזיופא דאשה כלל. והנה כאשר כתבתי מוכח להדיא מדברי תשו' מהריב"ל ח"ב סי' א' דע"י מעב"ד שהאשה נתגרשה בפניהם סגי למ"ד דהאשה שהביאה גיטה א"צ לקיום וכ"כ בפי' בשם הגהמ"ר דגיטין סי' תס"ו שע"י מעב"ד לחוד סגי אף שאין גיטה בידה. ובהיות כן יש לתמוה עמ"ש הרב"י בש"ע סס"י קנ"ב דאשה שיש בידה מעב"ד אינה יכולה להנשא בו עד שיוכרו חת"י הב"ד איך סתם כן הלא בסי' קמ"ב סעיף י"ג הביא דברי הרמב"ם בסתם ודעת הראב"ד בשם ויש חולקין ועוד צ"ע שבב"י סס"י הנ"ל כ' כן בשם התשב"ץ. והוא בתשב"ץ ח"ג סי' כ"ב דכ' דמעב"ד צריך שיתקיים והרי עכ"ז מסיק להקל ויותר מזה מבואר שם סי' ס"ו וע"ש סי' י"ו ואפשר ע"ז רמז הב"י בבד"ה וי"ל שרמז שאין מוסכם הדין שכתב בב"י ושו"ע ואף שדעת התשב"ץ שם צ"ע שמד' הרמב"ן והרשב"א סוף יבמות שמביא ראיה להקל שא"צ קיום משם מביא מהריב"ל בתשובה הנ"ל ראיה להחמיר מ"מ אנו א"צ לזה דעיקר סמיכותינו על האומרים דש"ק א"צ קיום כנ"ל. והנה אף שמהריב"ל נטה שם להחמיר כשיטת הראב"ד רק שסיים שמי שירצה להקל יוכל לסמוך על סברת המקילים כי ראוים הם ז"ל לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק היינו משום דכתב דרוב הפוסקים הסכימו לסברת הראב"ד. אבל לעיל נת' הרבה מגדולי הראשונים שהסכימו לסברת הרמב"ם ולא נזכרו במהריב"ל והן סה"ת והרמ"ה והטור והר"ן ושכ"מ בפרש"י ושכן פסק הרמ"א בד"מ ומהרש"ל ביש"ש ושאדרבה י"ל שהרמב"ן והרשב"א נמי יודו בש"ק ובשו"ת ב"א כ' בשם הרמב"ן בס' הזכות דס"ל כהרמב"ם א"כ אדרבה רוב הפוסקים עומדים בשטת הרמב"ם. וא"כ במקום עיגון ממש כנדון זה שאם לא נסמוך עליהם תשב עגונה לעולם ודאי יש לסמוך עליהם עכ"פ: