ה

אך זה שהיכר האיש חשיב גילויא מילתא כבר נתבאר הטעם בשם התשב"ץ שהוא משום כשבאין לפנינו איש ואשה לחלוץ בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הם כו' וצ"ל ג"כ משום דעכ"פ בלאה"נ ידוע לן שיש יבם וכיון שזה בא ואומר שהוא היבם דעתינו סומכת שהוא זה ואפשר משום דאל"כ הי' מירתת שמא יתבדה ע' קדושין (דף ס"ג). אלא דא"כ זהו מלדעל"ג. ולפמ"ש המרדכי דמיירי שבלא"ה הוא בחזקת אחיו א"ש בפשיטות אלא דלא משמע כן בשאר פוסקים כמ"ש המכמ"א שע"ד סי' ל"א הנ"ל. והרי"ף פי' שהענין היות גילוי מילתא הוא דמילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא פלן כו'. וצ"ל אע"ג דזה נוגע לאיסור שהרי כיון שאומר שזה אחיו א"כ עפ"ז יתירו הזקוקה לשוק כשיחלוץ לה אפ"ה עיקר עדותן הוא רק מילתא בעלמא דהדין הוא פלוני כו'. משא"כ כשמעידין רק על דבר איסור כמו שליח המביא גט ה"ז ענין עדות איסור ערוה לבד ולא שייך כ"כ לומר דמילתא בעלמא הוא דמגלו (דלא כהתורת גיטין בחידושיו ריש מסכת גיטין. ומה שנסתייע מהרמב"ן גבי בדיקת סימנים עי' תשב"ץ שם שהניח זה בצ"ע דהתם גבי סימנים כ' הרי"ף בהלכות יבמות דהטעם משום חזקה דרבא ואפי' לדברי הרמב"ן שא"ה גבי סימנים שאפשר לבדוק אם הוא כדברי הנשים ותדע דשנים לא חשיב כגלוי' מילתא ע"ש וכן מוכרח מהברייתא קדושין (ס"ד) אבל לא למכות ואכמ"ל). והנה סייעתא לפי' הרי"ף בענין גילוי' מילתא הוא מענין ל' גילוי' מילתא הנזכר בפ"ב דכתובות (דף כ"ג ע"ב) הזכיר זה התשב"ץ שם וז"ל עוד נזכר גילוי' מילתא בפ"ב דכתובות בענין ערעור דפסול משפחה דמוקמינן ליה אחזקת כשרות אע"פ שהעידו שנים בפסול כיון שיש שנים מעידים בכשרות אע"פ שבערעור דגזלנותא לא מוקמינן לי' אחזקתו משום דהכא גילוי' מילתא בעלמא הוא (וע"ש בפרש"י דלכאורה משמע דמפרש שהוא מלדעל"ג אך באמת אינו כן ע"ש בסיום לשונו מגלי דבר כו'). ונלע"ד שאפ"ל ענין גילוי' מילתא זה הוא כמו שחילקו בגמ' רפ"ג דסנהדרין (דף כ"ג ע"ב) בין ערער דגזלנותא לערער דפגם משפחה דלר"מ הבע"ד מצטרף עם עד א' לפסול הדיין בפגם משפחה משום דאינהו אמשפחה קא מסהדי ופרש"י ולאו משום האי לחודא קא מסהדי הלכך סהדותא אחרינא נינהו ולא כנוגע בעדות דמי ואיהו ממילא קא מיפסל ואף דרבנן פליגי אר"מ משום דסוף סוף נוגע בעדות הוא היינו שלכך הבע"ד אינו כשר לעדות זה. אבל מ"מ לענין תרי ותרי שפיר י"ל גילוי מילתא בעלמא הוא. ועכ"פ לכאורה מסוגיא דסנהדרין הנ"ל יש ג"כ דמיון לפי' הרי"ף כשאין מעיד על איסור לבד רק כשאומר הדין הוא פלן כו' ה"ז גילוי מילתא בעלמא ודו"ק משא"כ בשליח הגט. ולפי' התשב"ץ ג"כ בשליח הגט לא שייך כ"כ לומר שדעתינו סומכת כו' דהא לא מירתת כ"כ שא"א להכחישו כעת ול"ד לבא לחליצה שיכולים להכחישו מיד ומירתת כו'. ועפ"ז יש לדון בנד"ז אם הבעל שולח מכתב מסיביר לכאן (או מכאן לשם) איך הוא בעל אשה זו שבכאן ורצונו לגרש אשתו ויש ע"ז קיום ב"ד א"כ י"ל דנק' גילויא מילתא שהרי עדיין לאו אאיסורא ממש קא מסהדי כמו שליח הגט רק דומה להכרה שזה איש פלוני דהא הב"ד מעידין על האיש ועל חת"י ולא על הגט עדיין וכ"ת שאני בהיכר האיש כשהוא לפנינו דהא מדאורייתא כותבין אף בלא הכרה כלל ע"י עד רק ע"י עצמו כדתנן בגיטין פ' התקבל שהי' מושלך לבור כו' וכמ"ש הפוסקים בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. אני אומר לך ומאן לימא לן דבנד"ז נמי אין הבעל נאמן ע"י מכתבו לבד שהוא בעל אשה זו דהא בכה"ג שכותב מארץ מרחק אין לחוש לשום תחבולה דזיופא וכמ"ש אכיוצא בזה החמ"ח סי' י"ז סעי' י"א בתשובתו להגאון מוה' מאיר כ"ץ ע"ש בסוף תשובת החמ"ח וכמו שבשעת הסכנה לא חששו לצרה ושד כמ"כ י"ל גם כאן שאין לחוש שמא אינו כתיבת יד הבעל. וא"כ כש"כ כשהב"ד מקיימין כתב ידו אף אם המעב"ד אינו מקויים י"ל דלא גרע מעדות אשה וקרוב וכש"כ כשהב"ד כותבין באריכות בענין שניכרין דברי אמת. ויותר טוב שבמכתב הבעל יבואר ג"כ שא"ד שלא מענין הגט לבד היינו נידון ג"כ לקירוב אם תסע לשם כדי שי"ל בפשיטו' דגילויא מילתא בעלמא הוא ולאו אאיסורא קא מסהדי וכ"ש להתשב"ץ דמפרש ענין גילויא מילתא מה שדעתינו סומכת בלא"ה כו' דודאי פשיטא בנד"ז ע"י מכתב הבעל דעתינו סומכת שהדבר אמת כיון שידוע לנו שבעל אשה זו הוא שם ואשתו כאן אשר ביניהם מהלך שנה וארץ אשר לא עבר בה איש כו' הרי דעתינו סומכת שרוצה לגרש ולזיופא ליכא למיחש כנ"ל בשם החמ"ח ול"ד כלל לשליח המביא גט שי"ל האשה שכרתו לזייף אבל כאן שהאשה כאן אין ידה שולטת לשכור איש בסיביר אא"כ נחוש חששות שאין הדעת סובלתן. ולכן בודאי דעתינו סומכת שהדבר אמת. וא"כ י"ל דקרוב ואשה הי' נאמן מדינא להעיד ע"ז. וה"ה מעב"ד שאינו מקויים. ואף שבסוף יבמות כ' הרי"ף והרא"ש בשם הירושלמי שי"ל שיפה כח העדים מכח השטר כו'. והיינו אפי' עד אחד א"כ י"ל דעדיף קרוב ממעב"ד שאינו מקויים. הלא זהו לדעת ר' בון שם. אבל לר' ירמיה שם אין הדין כן והפוסקים פסקו כר' ירמיה באה"ע סי' י"ז סעיף י"א הנ"ל. מיהו להרמב"ם והטור דנקטו הטעם גבי ואשתמודעינהו משום דמלדעל"ג הוא כמבואר באריכות בהרמב"ם פ"ד מה' יבום לפ"ז דוקא כשמעידין על איש ממש שייך לומר כן ולא כשמעידין שזהו כתב ידו דלא שייך כלל ע"ז לומר כ"כ דעל"ג אם הדבר שקר. הרי נתבאר שלפ"ד הרי"ף וגם לפירש התשב"ץ יש מקום לומר שאם הבעל שולח מכתבו נידון שרצונו לגרש אשתו שהניח כאן ומעב"ד מקיים שזהו מכתבו וגם מבארים הענין ג"כ עד שניכרים דברי אמת אזי אנו מחזיקים שזהו כת"י הבעל ואם אח"כ יבוא גט והבעל יקיים הגט ויהיה ניכר שהכתב דומה למכתב הנ"ל הרי די שהבעל שהביא גיטו א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וה"נ להא דמי וכ"ש שגם מעב"ד ההוא שקיימו מכתב הבעל הראשון יקיימו ג"כ הגט ומכתב הבעל השני וגם יכתבו עוד סימנים. אמנם להרמב"ם והטור אין להקל דלדידהו אין זה דומה לענין היכר האיש כנ"ל. אבל ממכתב שהגיע מקודם על ענין אחר הן מהבעל הן מב"ד י"ל שיש לקיים כמש"ל אות ג' בשם הריטב"א והש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ז. וזה אפי' להרמב"ם וסיעתו י"ל כן. שוב ראיתי בפני יהושע בגיטין קו"א דף ג' סד"ה בדין הוא דבקיום שטרות כו' שכתב שי"ל בקיום שטרות הוי נמי רק גילוי מילתא כמו ואשתמודעינהו ואעפ"כ צריך תרי על הקיום ועוד בגיטין בתוס' רפ"ק (ד"כ סע"ב) ד"ה עד אחד כתב ג"כ דה"ל גילוי מילתא ועי' פנ"י שם רק שכתב כן אלשמה ואעפ"כ מבואר בגמרא דבגט אינו נאמן עד אחד רק השליח משום עיגונא. וא"כ מזה נסתר לכאורה מש"ל להקל משום דגילוי מילתא בעלמא הוא. וי"ל דמ"מ פירש גילוי מילתא מ"ש הרי"ף אינו שייך כלל שם רק בנד"ז. עוד ראיתי בפני יהושע סוף פרק ב' דכתובות וז"ל ועוי"ל דריש לקיש גופא לא קאמר דעה"ח על השטר כמו שנחקרה עדותן אלא כשיודעין מיהא שיש עדים בעולם ושמותיהן כן וא"כ ה"ל שפיר מלדעל"ג. ואף בגיטין הבאים ממדינת הים משמע בגיטין בריש גיטין שהיו רגילין לחתום תמיד ספרי דדייני כדפרש"י התם וא"כ ה"ל שפיר מלדעל"ג. משא"כ כשאין העדים ידועים כלל אפשר דלכ"ע בעינן קיום עכ"ל:

והנה לכאורה אם הבעל שלח מכתבו מהתם מסיביר לכאן ע"י בי דואר שמצוה לסופר ועדים בכאן שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשתו למאן דאמר דבפקח כותבין ע"פ כתב יד כנזכר בש"ע סי' ק"כ סעי' ה'. ובב"ש בשם הד"מ. א"כ לפ"ז אפי' אינו מקויים י"ל דכותבין דהא כיון שבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ואף שאין מכירין כלל טביעת קולו רק שסומכין עליו שאמר שהוא פב"פ ולא חיישינן לצרה ושד. כמ"כ הכא לא נחוש לחששות רחוקות אלו שהן רחוקות יותר מחשש צרה מה גם כשלמטה מכת"י יהיה ג"כ מעב"ד שהדברים כנים דודאי יש להאמין לזה כמו לקול המושלך בבור ואף שראיתי בבית מאיר סי' ק"ך דהתם היינו כיון שהוא בסכנה בבור אין עשוי לשקר אז. לא משמע כן מפרש"י דבשעת הסכנה כותבין כו' משום דאם לא עכשיו אימתי ועוד דמעב"ד האינו מקויים ראוי להאמין כמו סברא דשעת הסכנה אינו משקר. וצריך לחלק אמאי בשליח המביא גט כשלא יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח לא מהני אף במקום עיגון גמור ומ"ש הכא דסמכינן אכת"י שאינו מקויים. וי"ל דודאי בקיום הגט שהוא דבר דשכיח תיקנו חכמים שצריך קיום כמו בשאר שטרות משא"כ בהכרת האיש המצוה לכתוב לא תיקנו כלום וא"כ אף שנמשך מזה להאמין ג"כ לכתב שאינו מקויים מה בכך כיון שהכתב הוא בהכרת האיש וע"ז לא מצינו שתיקנו חכמים דכמו שאנו מאמינים לקול המושלך כן ראוי להאמין לכת"י וכתב מעב"ד וכן מצאתי להגאון ר' יהושע צייטלעס בהגהותיו לסמ"ק תשובה ע"ז בנדון שנשאל בסופר שהיה לו מעב"ד שהבעל צוה לו לכתוב גט לאשתו וא"א לקיימו והקיל משום דדוקא הגט צריך קיום ולא שטר השליחות יעו"ש. וע"ש שהראיות שלו אין נכונים כלל לפע"ד. אך מ"מ י"ל שהדין אמת ונלקחה מהא דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין דה"נ הסופר שהמעב"ד בידו לא גרע מקול המושלך בבור. דאין לחלק דהתם שמעו הקול שני עדים או שלשה. משא"כ הכא שמע הסופר לבד ואיך יוגמר דבר שבערוה ע"י אחד. דז"א דהכא נאמר הסופר והמעב"ד ה"ל כקול ואנו יהיה כמו עדים השומעים קול. ויש לחלק דמ"מ הכא השומעים חותמים ע"ז אבל התם לא יכתוב רק הסופר ונסמוך על ע"מ והם לא שמעו גם הקול ומה שרואים המכתב לא הוי כקול כיון שבמכתב לא נכתב להם דבר וצ"ע בנדון הר"י הנ"ל. אבל בנד"ז לכאורה הדמיון אמת דהמכתב והמעב"ד ה"ל כקול שאין מכירין עכ"פ וכותבין ונותנין עי"ז בכה"ג דדמי לשעת הסכנה ואף שאין לסמוך כלל על גט זה בלבד דהא רבו האומרים דאפי' כותב לפנינו אין כותבין וכו' עד שישמעו קולו מ"מ כיון דסמכינן עכ"פ שזהו כת"י הבעל והב"ד ומחזיקים זה בחזקה גמורה שכן הוא שהרי סמכו ע"ז להתיר אשת איש א"כ נסמוך ע"ז לקיים מזה את כת"י הבעל ומעב"ד שתחת הגט ומ"מ כבר נאמר שכ"ז רק לסניף. ועיקר הסמיכה על ש"ק שרבו הפוסקים דאצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כו':