ד

ועוד דאמרינן (דף ס"ז א') אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו. והרי במשנתינו תנן הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. מבואר דלעדים ג"כ בעינן שליחות כמו לסופר והגט בטל ממש אם לא אמר לעדים חתומו כו'. והטעם י"ל כמ"ש בתוס' (דף ס"ו ע"ב) ד"ה הא. א"נ נהי דמכשר ר"מ כו'. וא"כ הרי כאן מינה ע"ח בטרם שיש שליח על הכתיבה שהרי עדיין לא אמרו לסופר שיכתוב. ומחוסר אמירה דידהו עדיין ואיך יעשה שליח על דבר שאין בידו. א"ו דזה אינו מעכב כיון דמסתמא יאמרו ומסתמא יכתוב הסופר. א"כ כ"ש הכא שהסופר מוכן לכתוב ולא מחוסר רק אמירה דידיה דזה אינו מעכב דמסתמא יאמר מיד לסופר שיכתוב בשגם שהרי כאן הזכיר הגט שיכתוב סופר פלוני א"כ כבר התחיל לומר כו'. ואין לומר דשם לא מחוסר אמירה דידהו להסופר דכבר נתמנה הסופר ע"י אמירת הבעל רק שאמירה דידהו הוי גילוי מילתא בעלמא דזה אינו במשמע עיין תוספות שם (דף ס"ז א') ד"ה אמרו והראשונים הם שלוחי הבעל כו' הרי עכ"פ הם שלוחים לעשות שליח וא"כ דוקא ע"י אמירתן להסופר הוא שנעשה שליח. משא"כ אם לא אמרו לו אף ששמעו עדים אחרים והודיעו כן להסופר י"ל דלאו כלום הוא כיון שלא שמע מפי שלוחי הבעל [ע' מפתח] וכיון שכן הרי עדיין לא נתמנה סופר ואעפ"כ מהני מינוי ע"ח. ויש לדחות דשאני התם שהע"ח הן השלוחים למינוי הסופר א"כ ממ"נ הרי כשיעשו שליחותן לסופר אז יחתמו. א"כ מסר להן כל כח שליחות הגט. משא"כ הכא דמסר להשליח כח הנתינה. וכח הכתיבה נשאר עדיין ביד המשלח. ומ"מ כיון דעכ"פ מוכח מכאן דגם קודם ששמע הסופר יוכל למנות ע"ח. ולא חיישינן שמא לא ירצה הסופר לקבל שליחות הכתיבה. וסגי במה שבידם לומר לסופר שיכתוב א"כ ה"נ מה לי אם ביד השליח לומר לסופר. או שביד המשלח לומר לסופר דהא לא בעינן רק דאיהו מצי עביד היינו המשלח והרי בידו לומר לסופר שיכתוב לכן יוכל למנות שליח הולכה מקודם. ואם משום שמא לא יתרצה הסופר הרי זה מוכרח דלא חיישינן כנ"ל. ואין לומר דשאני התם דאמר להם סתם אמרו לסופר דהיינו איזו סופר שירצו הם ולא ייחד איש מיוחד וא"כ זה נקרא שפיר דבר שבידם דאם לא ירצה סופר זה ירצה סופר אחר. אך באמת זה אינו דודאי אין לחלק בהכי דמסתמא ה"ה אם אמר אמרו לסופר פלוני ואתם חתומו נמי הדין כן. ועוד דכאן שהסופר בא לכתוב ועומד בפני הבעל ומצפה ע"ז א"כ ג"כ הוא ברור שיכתוב ועדיף מסתם אמרו לסופר כו'. גם עמיתי הרב מ' נחמיה נ"י הביא ראיה מפרש"י (דס"ג ב') כתבו ותנו לשליח מהו ופרש"י לשליח שלי שמיניתי. הרי מבואר דיכול למנות שליח להולכה בטרם שאמר למי לכתוב. דאין לומר משום דאמר להם ותנו דהם נעשו שליח לעשות שליח. דלשון שמיניתי משמע שע"י מינוי שלו הוא שנעשה שליח והם רק יתנוהו לידו. ועוד דאם הם הם הממנים שליח ולא הוא א"כ אפשר אין שייך האיבעיא כי בכה"ג י"ל דדמי לכתבו ותנו לבד דלא עשו שליחותן. וכ"כ בגט פשוט סי' קכ"ב ס"ק י"א שכן דקדק הרדב"ז בתשו' מפרש"י וכ"פ הפר"ח ואע"ג שבבית מאיר סס"י קכ"ב כתב שי"ל דהרמב"ם והטור לא ס"ל כרש"י דמיירי לשליח שלי שמיניתי. מ"מ לענין הדין דיוכל למנות שליח מקודם ודאי י"ל דלא פליגי. ומהתימא שהג"פ ואחריו הבית מאיר כתבו דשאר הפוסקים לא פירשו שבשליח שעשה הבעל מיירי ואשתמיט להו לשון רבינו ירוחם נכ"ד ח"ג שכתב אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו ביד שליח שמיניתי עכ"ל: