א

סימן ערב

ע"ד שכ"מ המגרש שעשה שליח להולכה רק המסדר המקרא לו שכח ודילג ולא אמר ופיך כפי ודיבורך כדיבורי וגמר הכל כפי המבואר בסדרי גיטין שלנו. הנה לכאורה אפילו בשאר מגרש שאינו שכ"מ אין בזה בית מיחוש. מאחר שאמר הנני ממנה אותך כו' להיות שלוחי להוליך גט כו' וליתן כו' ותיכף שיגיע כו' ככל האמור בסדר גט שני סימן כ'. שהרי במשניות וגמרא מוכח ומבואר בכמה דוכתי דבאומר תן גט זה לאשתי סגי. היינו בפרק התקבל משנה ה' האומר כתבו גט ותנו כו'. וכן בפ"ק דגיטין (דף י"ג א' ב') גבי האומר תנו גט זה ובשאר דוכתי טובא. וכן בהולך לבד סגי כדאיתא ר"פ התקבל. וא"כ כ"ש הכא דאמר להוליך כו' וליתן כו' ותיכף שיגיע כו' ומותרת לכל אדם. אלא דמצאתי בנחלת שבעה בסי' מ"ז שהוא נוסח הרשאה לשליח הבעל ס"ק י' ופיך כפי כתב בשם מהר"מ מינץ סי' קי"ד שעובדא בא לידו כו' ולא היה כתוב בהרשאה ופיך כפי והחזיר את השליח ריקם משום דמשמע שלא עשהו שליח רק למעש' ליתן לה הגט בשתיקה וכה"ג אפי' אם הבעל נתנו לה בלא דיבור לאו כלום הוא כדאיתא בפ"ק דקדושין והוא שמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה עכ"ל. ונ"ל דאם כתוב בהרשאה ודבורך כדבורי יותר טוב כו' ובהרשאה הנ"ל לא היה כתוב רק ידך כידי ועשייתך כעשייתי ומש"ה היה פוסלו עכ"ל הנ"ש. וכ"כ בב"ש סי' קמ"ח ס"ק מ"א וז"ל וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לו כי שמא הוא רק שליח על הנתינה אע"ג דהשליח נאמן לומר שעשאו שליח מ"מ כאן הכתב מכחישו ועיין תשו' מהר"מ מינץ סי' קי"ד עכ"ל וכ"כ בבאה"ט שם ס"ק כ"ה. מבואר מדבריהם דמחמירים אפי' רק מחמת שבההרשאה חסר תיבת פיך כפי אף שהשליח אומר שבשעת מינוי השליחות אמר לו ופיך כפי. ואם כן לדבריהם כ"ש וק"ו דבנדון זה שבשעת מינוי השליחות שכח המסדר ולא אמר הבעל ופיך כפי כו' דיש להחמיר יותר. אמנם בט"ז סי' קמ"א ס"ק י"ז חלק על תשו' מהר"מ מינץ וז"ל דבמה שאומר הולך גט זה לאשתי כו' סגי והשליח יאמר מעצמו דבריו להאשה שהוא השליח מבעלה דודאי בלשון תן גט זה לאשתי נכלל זה דהיינו שיתן אותו לה כדינו של שליח והאי לישנא דפיך כפי אינו הכרח כלל אלא לרווחא דמילתא כו' עכ"ל והגם שמה שחלק בפי' על מהר"מ מינץ היינו רק בשהדילוג הני תיבות הוא בההרשאה מ"מ מדבריו מובן דה"ה כשגם בשעת מינוי השליחות שכח הני תיבות כנ"ד מאחר דאינם רק לרווחא דמילתא. ולדברי מהר"מ מינץ והב"ש והנ"ש צריך לומר דאע"ג דבודאי אמת כמ"ש הט"ז דבש"ס מבואר דבתן גט זה לאשתי לבד סגי. היינו כי לא נחית לפרושי ע"כ בכלל הנתינה הוי ג"כ שיאמר לה בשעת נתינה ה"ז גיטך כו'. משא"כ כאשר נחית לפרושי ותהא ידך כידי ועשייתך כעשייתי. ועכ"ז דילג ופיך כפי. וגם דבורך כדבורי א"כ מיגרע גרע די"ל שלא עשהו שליח רק ליתן בשתיקה. ומ"מ לכאורה מנלן להחמיר כן. והרי גדולה מזו אמרינן בפרק התקבל (דף ס"ב ע"ב) דאם אירע איזה פיסול בהגט כותבין גט אחר ונותנין אפילו מאה פעמים משום מי קאמר להו כתובו חספא והבו לה. דבודאי נתכוין שיהא גט כשר. ולא יהיה בו שום פיסול אפי' פסול דרבנן. וכמבואר בב"י רס"י קכ"ב. וכמ"כ הכא שהוסיף לומר בפירוש ומיד שיגיע גט זה מידך לידה תהיה מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. הרי אמר בפירוש שתהיה מגורשת כו' ואנו נאמר ונבדה שנתכוין שיהיה הגט חספא. אך לכאורה יש להשיב גם ע"ז מטעם הנ"ל דכ"ז כשאמר רק תן גט זה לאשתי דודאי הפי' שיהיה הנתינה כדת. משא"כ כדנחית לפרושי ופרט אחד לא פירש י"ל שמא גרע טפי. דכה"ג איתא בספר גט פשוט סי' ק"כ ס"ק כ"ד דאע"ג דבאומר לשלשה תנו גט זה לאשתי יכולים ג"כ לכתוב ולחתום ואפי' לשנים הדין כן (רק למ"ד חתם סופר ועד פסול הוא פסול בשנים משום חס"ו) וכדאיתא במשנה ס"פ התקבל והיינו משום דבכלל תנו לבד הוי ג"כ הכתיבה והחתימה מ"מ אם אמר כתבו ותנו ולא אמר חתמו מיגרע גרע ואין יכולים לחתום ע"ש וכ"ד הב"י. וא"כ עכצ"ל משום דנחית לפרושי ואמר כתבו וגרע תיבת חתמו גרע טפי מאם לא נחית לפרושי ואמר תנו לבד. וכך עד"ז י"ל בטעמיה דמהר"מ מינץ והנ"ש גבי דילג פיך כפי ודבורך כדבורי כנ"ל. אך באמת הפר"ח שם סי' ק"כ ס"ק י"ח האריך בדין זה והעלה דאם אמר כתבו ותנו מצי שפיר למיכתב ולמיחתם וליתן גט לאשתו ודלא כב"י והב"ח. וע"ש שהביא הסברא הנ"ל לחלק בין לא נחית לפרושי כו' ועכ"ז העלה דאין לחלק. וכן משמע דעת הב"ש סי' ק"כ ס"ק י"א. והבית מאיר שם מסכים ג"כ דבאומר כתבו ותנו רשאים לחתום מק"ו דתנו לחוד כו' והיינו כיון שגומר שיתנוהו ולא יחזירוהו לידו ודאי כוונתו בכתבו כל הצורך ע"פ הנהוג כו' רק בכתבו לבד בלא תנו ס"ל דאין החתימה בכלל. וא"כ מכ"ז נשמע לנ"ד דאע"פ שדילג פיך כפי כו' מאחר שאמר ליתן לידה כו' ותיכף שיגיע גט זה לידה כו' תהיה מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם. ודאי כוונתו שיתן לה לא בשתיקה כ"א כנהוג שיאמר לה ה"ז גיטך כו'. כמו דשם הוי חתימה בכלל אף שלא הזכיר אותה כלל. ואפי' להג"פ יש לחלק דשאני חתימה שהוא ענין בפ"ע לגמרי. וגם משום דאפשר בלא עידי חתימה דעידי מסירה כרתי. לכן כשנחית לפרושי ודילג החתימה לגמרי י"ל שלא עשאן שלוחים ע"ז כלל. משא"כ הכא שהוא רק ענין שליחות הולכה. י"ל דמודה הג"פ דכיון שפי' שיהיה שלוחו להולכה ושיוליך ויתן כו' וכ"ש שגמר ותיכף שיגיע גט זה לידה תהא מגורשת כו'. ודאי מורים הדברים באין ספק שנתכוין שיתן לה כדין באמירה ולא בשתיקה עד שתהיה מותרת לכל אדם. וכ"ש בנד"ז שהי' גט שכ"מ מסוכן דאפי' באומר כתבו ולא אמר תנו סגי. א"כ אע"ג דנחית לפרושי אין להחמיר בו כ"כ. ועוד נ' דהא באמת גבי גט א"צ שיפרש הא גיטך רק משום שיהא הוכחה בדבריו או במעשיו שנותן לה גט זה לגרושין עיין חי' הריטב"א פ"ק דקדושין (ד"ו) דלא דמי לקדושין וע' תוי"ט פ"ד דמעשר שני מ"ז דלכן להרמב"ם פ"א דה"ג דין י"א אפילו נתן לה בשתיקה לגמרי אינו רק פסול מדרבנן וכ"כ בש"ע רס"י קל"ו וע' ב"ש שם מזה שהביא מחלוקת הפוסקים בזה וע' בבית מאיר שם ובחי' רשב"א פ"ק דקדושין (דף ו') משמע דהוי פיסול דאורייתא. ומ"מ בנ"ד יש הוכחה טובא מהבעל דנותן לשליח לגרושין ממש א"כ אף שלא ציוהו בפי' שיאמר ה"ז גיטך מ"מ ודאי שלא ציוהו שיאלם פיו מלספר הדברים שאמר לו הבעל הולך כו'. וא"כ לא גרע שליח זה מעסוקין באותו ענין ונתן לה גיטה דדיו. ועוד דאל"כ איך שליח עושה שליח הא קיי"ל מילי לא מימסרי לשליח וא"כ נהי שעל נתינת הגט יוכל לעשות שליח שני מ"מ על אמירת ה"ז גיטך איך יעשה שליח שני הא מילי נינהו. א"ו מטעם הנ"ל דאין צריך ע"ז שליחות ממש. מאחר דאפילו עסוקין בא"ע סגי. מיהו זה יש לדחות דשליח קדושין עושה שליח אע"ג דמעכב האמירה ממש. ומיהו בתוס' רי"ד ר"פ האיש מקדש ס"ל דאינו עושה שליח מה"ט. ועוי"ל דהתם נמי היינו מה"ט דכיון שבעסוקין בא"ע סגי בשתיקה ממש. ועוד דהא שליח עושה שליח אף שלא פירש לו כלל שיעשה שליח מ"מ כיון דנעשה שליח חשוב כמותו גם להיות עושה שליח עם שהוא דבר חדש כ"ש הכא שנעשה כמותו שיוכל לדבר ה"ז גיטך ועכ"פ שיפרש הדברים שא"ל הבעל הולך גט כו' ואין לומר דמדלא אמר ופיך כפי קפיד שיתן דוקא בשתיקה. דזה אינו דמוכח פרק כל הגט (דף כ"ט ע"א) דלא תלינן בקפידא רק כשפירש בהדיא כמו את הולך וכמו שקיל מינה חפץ והדר כו' משא"כ באומר הב כו' ושקול כו' ע' תוספות שם. ועם היות שי"ח ע"ז כהובא בב"ש סי' קמ"א סעי' נ"א ס"ק ס"ו התם ה"ט שהזכיר לקיחת החפץ. משא"כ הכא דאין זה רק חסרון דבור ומוכח טובא שלא דילג זה מפני קפידא שהרי רק המסדר דילג זה מפני המהירות. וע' בגיטין (דף ס"ב ב') ור' חנינא כו' וע' בסי' קכ"ו סכ"ב דגם גבי הני דקדוקי שבגמ' בהמגרש אם אין הבעל מערער י"א דאין לחוש וכ"ש הכא. ועוד דבפרק חז"ה (דף ל"ט ע"א) אע"ג דאמר לא תימרו ליה אמרינן לדידיה לא תימרו לאחריני תימרו. אא"כ אמר לא תפיקו שותא. והאיך כאן נימר דמסתמא קפיד שיעשה א"ע כאלם לא יפתח פיו. ואע"ג דאיסורא ממונא לא ילפינן מ"מ היינו אילו גילה דעתו שלא יאמר כו' משא"כ הכא דאדרבה נתן הגט בכל יפוי כח. וע' בפרק ט' דב"ב (דף קנ"א) דאף היכא שיש לחוש שמא לא גמר כו' מהני מיפה את כחו. ופרשב"ם דלישנא יתירא ליפות את כחו הוא. וא"כ ה"נ דהוסיף לומר ומיד שיגיע גט זה לדיה תהא מגורשת כו' זהו ודאי יפוי כח. ומבטל החשש דחסרון ופיך כפי כו'. ועוד דבנזיר רפ"ד גבי הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו אינו נזיר אא"כ אמר פי כפיו מיין. אלמא סתם פי כפיו אינו מוכח דמיין קאמר אף שאמר כן מיד לאמירת חבירו הריני נזיר. א"כ כ"ש הכא סתם פי כפיו אינו במשמע דקאי על שיאמר השליח ה"ז גיטך כו' עד שנפסול כשלא אמר ופיך כפי. א"ו דמשאר דיבורי הבעל מובן שיתן הגט כדין באמירת הרי זה גיטך: