יב

והנה גם השליח לא אמר זה רק דרך סיפור בפני ההמ"ץ לבד שלא בשעת סידור הגט רק שהיה עוד אחר ששמע אמירתו לפני ההמ"ץ נמצא יש שני עדים שסיפר השליח בעוד הגט בידו איך שאמר המגרש שהסופר או א' מהעדים יתן לו אבל לא אמר כן לפני ב"ד ממש וגם רק בדרך סיפור דברים ואחר נתינת הגט זמן רב כשנחקר בב"ד על אמירתו הנ"ל אומר שבאמת אינו זוכר כלל זה ובעת שסיפר לההמ"ץ הנ"ל ג"כ לא שידע ברור רק מצד שיקול דעתו אמר כן ולא נזהר בדברי' ולפי שההמ"צ הנ"ל שאל ממנו אם צוה למי למסור לידו השיב לו כן משיקול דעתו ולפי שייגעו מאד בשאלות יתירות כו' ובא עמו לכלל כעס וקטטה וכו' והאריך באמתלאות ע"ז שבאמת אינו זוכר כלל וגם כשסיפר לההמ"ץ ג"כ היה כן כמו עתה. והנה בתשו' הרא"ש כלל ק"ה סי' ו' הובא בטור ובש"ע סי' נ"ו ססע"י ו' בהג"ה יאמר לפני עדים כו' הרי מה שהשליש אומר בפני עדים יכולים העדים להעיד ע"ז וא"צ שיאמר לפני ב"ד דוקא. ואין זה כעדים מפי עד. כי השליש אין לו דין עד כ"א הוא כמו בעל דבר ממש כשאומר באיזה ענין הושלש בידו כמ"ש בנתי"מ שם ס"ק י"ט ויפה כתב אך עכ"ז אפשר דמהני אמתלאה שלו דהא גם בענין הודאת בעל דין משנה שלימה שנינו פרק זה בורר (דכ"ט) אם (העד) אמר הוא אמר לי שאני חייב לו כו' לא אמר כלום (דעביד אינש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר) עד שיאמרו בפנינו הודה לו (שהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוין להיות לו עדים בדבר) שהוא חייב לו כו'. משא"כ ברישא שלא היה התובע שם כן פי' רש"י (דל"ז ע"ב). והרא"ש שם סי' כ"ד כ' שצריך שייחד אותם לעדים אבל בענין אחר לא. ולשון הירושלמי שם הובא בחידושי הר"ן שם הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום ואם נתכוין למסור לו עדות עדותו עדות. וכ' הב"י בח"מ סי' ל"ב סי"ז שהרמב"ם למד מכאן שכשמודה דרך הודאה ולא דרך שיחה חייב. וא"כ בנד"ז שהוא דרך שיחה בעלמא. אף שהוא מילתא דאיסורא. מ"מ כיון שאמר כן שלא בפני ב"ד ובדרך שיחה י"ל דכשחוזר בו בפני ב"ד נאמן. דהא גם בענין איסורין פסק הר"ן בתשו' סי' מ"ז דאף בעדות אשה שמת בעלה או יבמה שאין צריך שיעיד העד בב"ד דמתירין ע"פ עדותו חוץ לב"ד כאילו העיד בב"ד. אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד. לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד. ולכן כשאומר מבודה אני שלא הייתי חושש לדברי כיון שהיה חוץ לב"ד סגי ולא מקרי חוזר ומגיד עכ"ד והובא בב"י אה"ע סי' י"ז ובש"ע שם סעיף ך'.וכ"פ בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ד' ונ"א. ובעצי ארזים סי' י"ז סעיף ך' הביא שכ"כ מהר"מ ב"ב בתשו' מי"י סי' י' וז"ל אם כו' הודה ששיקר או שטעה ונתחלף לו בין ראובן המת לאחר אז ודאי אין בדבריו הראשונים כלום דגרסינן בתוספתא דסנהדרין העדים יכולים לחזור בהן עד שתחקר עדותן בב"ד נחקר עדותן בב"ד אין יכולים לחזור בהם וא"כ אפילו אם יחזור בו ויאמר שקרתי או טעיתי יכול לחזור בו עכ"ל ותשו' זו הובאה ג"כ בהגמ"ר דכתובות פרק אלמנה ניזונית סי' ש"ו. הן אמת שמצאתי בחידושי הריטב"א בשבועות (דל"ב ע"ב) ד"ה הכל מודים בעד מיתה. שדקדק ממ"ש רש"י לפי שיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא. שמזה מוכח שאילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי שכך אמר לה העד אין כפירת העד בב"ד כלום כיון שהגיד לה חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד בב"ד כי האשה היא כב"ד בענין זה. וזהו הפך ד' הר"ן ומהר"מ. אך באמת מאחר שכ' שם כן נ"ל לפרש דברי רש"י. וברש"י שלפנינו ליתא כלל תיבת לב"ד אחר כ"א לילך לב"ד ולומר כו' וכוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' שם והר"ן שמעיקרא היתה יכולה כן ואיהי גרמה לנפשה שהשביעתו בב"ד שלא היתה צריכה לזה ואין זה ענין לחידוש דינו דהריטב"א. ואעפ"י שהרב"י בתשו' הובאה בק"ע סעיף קנ"ט כ' ג"כ הפך מדעת הר"ן עיין במרה"צ סעיף ך' שתמה עליו וע' בעצ"א שם. וקצת ראי' י"ל להר"ן ומהר"מ מדין הנ"ל דהודאת בע"ד דרך שיחה בעלמא דיכול לטעון ע"ז שלא להשביע כו' וטענת השטאה כו'. ולכאורה כמ"כ השליש הנה בממון י"ל דלא עדיף מהודאת בע"ד. ובמילתא דאיסורא כנד"ז י"ל דלא עדיף מעד דאשה שאע"פ שנאמן בכל מה שאומר אפילו חוץ לב"ד כנאמנות השליש דנאמן כבי תרי עכ"ז יכול לחזור בו כנ"ל כמ"כ סיפור השליש חוץ לב"ד י"ל דיכול לחזור בו. אך צ"ל דמצינו במשנה וגמ' שאפי' באמירה שחוץ לב"ד לא יכול לחזור בו כ"א ע"י אמתלא כדאיתא בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) גבי אמרה מקודשת אני כו'. ובחוות דעת סי' קפ"ה חילק ביניהם דהיכא דשייך לומר שויא אנפשיה חד"א הוא דצריך אמתלא. והיינו באדם שאומר על עצמו כההיא דמקודשת אני או טמאה אני. משא"כ בעד כנדון דהר"ן. ומשמע בדבריו דשליש כיון דנאמנותו מחמת דהבעלים הימנוהו א"כ הוי כדין בעלים וצריך אמתלא. ולפ"ז לפי' רש"י דנאמנות השליש הוא רק משום מיגו י"ל דלא דמי לבעלים ויוכל לחזור בו אפילו בלי אמתלא כל שלא אמר תחלה דרך הודאה גמורה ומסירת עדות כ"א דרך שיחה שלא בב"ד. ועוד דמצינו דלרב הונא דוחין נאמנות השליש לגמרי כשיש הוכחה ע"ז שאין דבריו מתקבלים כדאמרינן בגיטין (דס"ד א') אם איתא דלגרושין כו' ואע"ג דרוב הפוסקים ס"ל כרב חסדא התם מפני שאין זה רק סברא בעלמא ואיכא נמי למימר דמשום כיסופא נתן לה ע"י שליח עיין חי' הרשב"א שם. אבל הכא דאיכא ראיות ברורות ועצומות שלא אמר הבעל מעולם הדבר כלל י"ל דלכ"ע אין נאמנות השליש כ"כ דלפחות יכול לחזור בו כל שלא אמר כן תחלה בב"ד. ועוד דבנ"ד יש קצת אמתלאה וכיון שעדים מכחישים אותו בלא"ה י"ל א"צ כ"כ אמתלאה ברורה. דאין לך רג"ל גדול מזה שחזרתו אמת. ע' בהרמב"ם ובמגיד משנה פ"ט מה"א דין כ"ד בענין במקום אמתלא כו'. ושוב מצאתי כן בהדיא במל"מ פ"ט מה"א דין ט"ו שהביא ד' הרשב"א וריא"ז דענין שויא אנפשי' חד"א הוא אף שעדים מכחישים אותו ומ"מ העלה מדברי פסקי מהרא"י סי' רכ"ו דהיכא דחוזר בו אף דליכא אמתלא עכ"ז כיון שיש עדים שכן הוא א"צ אמתלא ע"ש. ובפ"ג מה' יבום דין י"ג כ' שמהרא"י מקיל יותר. וע' במ"ש אדמו"ר נ"ע בי"ד סס"י א' גבי והת"ש כ' דמהרי"ק מודה כו' דהכא כו'. וכ"ש שי"ל כן לגבי שליש דבלא"ה אינו דומה כ"כ לשויא אנפשי' חד"א ממש רק החוות דעת המציא זה לכן כשחוזר בו ויש עדים ג"כ כן ודאי אין לחוש כלל:

קיצור ועוד יש לצדד שהשליח לא אמר כן בפני ב"ד כ"א לפני המ"ץ ודרך שיחה א"כ י"ל דיכול לחזור בו דבהודאת בע"ד בממון יוכל לחזור בו. ואף באיסורא ע' תשו' ר"ן סי' מ"ז. מיהו החוות דעת סי' קפ"ה העלה היכא דשייך לומר שויא אנפשי' חד"א צריך אמתלא. מיהו גבי שליש אין להחמיר לרש"י. ואף להרשב"א י"ל כיון שחוזר בו וגם נותן קצת אמתלא בכה"ג סמכינן אעדים המכחישים אותו. וע' מל"מ פ"ט מה' אישות סוף דין ט"ו:

ובנדון שההכחשה מעליא שלא זזה ידם עד שהלך השליח עם המסדר וישנו בלילה שינת קבע כו' אם לחוש שמא באישון לילה אחר שישן המסדר הלך השליח להש"מ. עיין בגמ' פ' חזקת שיבבי מידע ידיעי ובהרא"ש שם סי' ב' אטו צריכים שיהי' ניעורים כל הלילה ומ"מ מסיק ואם ראיתיו יוצא זמן גדול בלילה אחר שהלכו השכנים לישן כו' הובא בטוש"ע ח"מ סי' ק"מ וא"כ הכא אע"ג דלא טעין השליש כן י"ל אנן טענינן ליה כמ"ש בש"ע ח"מ סי' נ"ו ס"ב דשמא אח"כ כו'. ואפשר הכא שאני דמילתא דלא שכיחא היא מכמה טעמים שילך לשכ"מ באישון לילה ולא ירגישו ושידבר השכ"מ עמו נידון הגט. ושלא יספר כן אז להמסדר מה שאמר לו השכ"מ ע"כ לא טענינן ליה כן וכמו דלא טענינן ליתומים נאנסו כמ"ש התוס' פ"ד דב"ב (דף ע' ע"ב) (וכ"ש כשיבאר השליש עתה שמעולם לא היה אצל השכ"מ אח"כ דנהי שלא יוכל לחזור עתה בלי אמתלא אבל [יכול] לפרש דבריו כ"ש שגם למבראשונה ודאי היה הכוונה שאמר לו כן בשעת סידור הגט). ומ"מ צ"ע מדקיי"ל כהב"י סי' כ"ט מחודש ה' ולא כהרמ"א בד"מ סס"י למ"ד אע"ג גם במעמד א' לא שכיחא ועכ"ז אמרי' דהוי הכחשה. מיהו ממ"ש השליח לפני המ"ץ דוויליז משמע בהדיא שהשכ"מ צוה כן להסופר מפה אל פה שהוא יתן הגט להשליח שהרי על שאלת ההמ"ץ הנ"ל מהשליח ולמי צוה למסור לידך השבתי לו אינני זוכר להסופר או להעדים עכ"ל. משמע שצוה השכ"מ להם ממש. וכן מבואר ממ"ש אח"כ לפני הב"ד מה שאמר להמ"ץ שאינני זוכר אם להסופר או להעדים כי בלעדם לא היה שום איש בקאליסק שיהיה בעת כתיבת הגט בלאזני. וגם לא דבר השכ"מ בעניני הגט עם איש אחר זולתם כו' עכ"ל. א"כ מבואר שאמירתו להמ"ץ היה שהשכ"מ דבר כן עם הסופר או העדים ממש. וא"כ הם יכולים להכחישו בבירור שלא ראו פני השכ"מ עם השליח אחר סידור הגט. ואז הוי הכחשה גמורה. רק צריך שעל כל א' מהסופר והעדים יעיד כן הוא עצמו וחד דעימיה כו' והרי העדים אומרים שודאי לא היה השליח אצל השכ"מ אח"כ א"כ עכ"פ הם לא היו עמו בודאי. וכמו כן אמר הסופר. ועוד הנה מקור הדין שבטור סי' נ"ו סס"ג הוא מבעה"ת שנ"ב ח"ג סוף דין ח' אבל כשהיו עדים מכחישים אותו כו' דמיגו במקום עדים לא אמרינן כו' אבל כו' שמא אח"כ באו לפניו דכה"ג לאו מיגו במקום עדים כו' עכ"ל. נמצא היכא דהוי מיגו במקום עדים ס"ל דאין השליש נאמן. והנה בתשו' מהריב"ל סוף ח"א בדיני מיגו ד"ה כתב הר"ן ז"ל בפרק חז"ה בענין זה אומר של אבותי דאמרינן פרק חזקת (דל"ג ב') מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אע"ג שאפשר לתרץ דבוריה שאינו מכחיש לעדים עכ"ז נק' במקום עדים כיון שיש במשמעות דבורו נגד העדים הובא בכנה"ג בסי' פ"ב ס"ק ס"ו. וא"כ בנ"ד לתרץ דבורו שאמר כן המגרש באישון לילה זהו ודאי נגד פשט לשונו דמשמע שבשעת סידור הגט אמר כן. וא"כ ה"ל מיגו במקום עדים. ועוי"ל דאפי' היה טוען כן בפי' הוי כמיגו במקום עדים לפמש"ש במהריב"ל לעיל מיני' בד"ה בפרק יש נוחלין אמרינן. דמיגו היכא דרגלים לדבר דמאי דטוען הוא שקר ה"ל כמיגו במקום עדים והביא ראיות לזה מעובדא דנהר פקוד דאיכא מיא בפרק האומנין (דפ"א ב') ע' ברמב"ם פ"ד מה' שכירות שמצויין שם מים כו'. וכ"כ בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ו ע"ב) שעל הרוב שכיחי תמן מיא כו' משום דאל"כ שיש עדים ממש איך פליג רבה ועיין מזה ג"כ בשט"מ פרק האומנין בענין אחר קצת. ומעובדא דהנהו גינאי ספ"ק דגיטין (דף י"ד א') שכתבו התוספות שם והרא"ש דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי משום דלא שכיחא שיטעה כו' וכ"כ הר"ן שם דלכך ה"ל כמיגו במקום עדים. והובא בכנה"ג שם ס"ק ס"ב לאו דוקא במקום עדים ממש אלא אפילו דליכא עדים כו' דאנן סהדי דאיכא מיא כו'. וא"כ בנ"ד שאומרים המסדרים והעדים דאנן סהדי שלא הלך כלל לבית השכ"מ אחר סידור הגט ה"ל כמיגו במקום עדים. וכ"ש שעד אחד היינו הסופר מכחישו בבירור שמעיד שהוא הסופר לא היה אצל השכ"מ כלל אחר סידור הגט א"כ למי יצוה וא"כ היכא שגם בלא העד יש רג"ל דמאי דטוען הוא שקר י"ל שע"א נאמן וכמו בע"א אחר קינוי וסתירה. ועכ"פ אין השליש נאמן בכה"ג נגד הע"א והרג"ל. וכ"ש כשאין טוען כן כלל ואדרבה דבריו מורים להפך שבשעת סידור הגט אמר כן. וע"ז הוא מוכחש ודאי מכמה עדים. וכ"ש שעכשיו הגיד כן בב"ד שלא היה כלל אצל השכ"מ אחר סידור הגט ולא ראה עוד פניו. והנה לכאורה י"ל בדברי הרמב"ן שבבעה"ת דמיגו במקום עדים כו' דהא הרמב"ן ס"ל כשטת התוס' דנאמנות השליש אינו משום מיגו כ"א משום דהימניה. ולכן נאמן בלא שום מיגו. וכמש"ש בהדיא לא מיבעי היכא דאיכא למימר אי בעי קלייה אלא אפילו אתחזק שטרא כו'. וא"כ מנלן היכא שיש לומר מיגו במקום עדים לא אמרינן אין השליש נאמן מאחר שנאמנותו אינו כלל משום מיגו וצ"ל דס"ל בפשיטות דאף שנאמנותו משום דהא הימניה מ"מ אין ליתן לו נאמנות יותר מדין מיגו. והטעם מפני שזה שהוא נאמן אף לאחר שאין לו מיגו זה מפני שהאמינוהו עליהם. וענין נאמנות זה היינו שהיה לו מיגו לשורפו. וכמ"ש בחידושי הר"ן ס"פ זה בורר. וז"ל ורבא דפליג עליה דרב נחמן ס"ל בשליש שאין הנאמנות בשעת המיגו בלבד כמו בשאר טענות אלא ע"י שהניחו השטר בידו שהיה שליט עליו לשורפו רואין אותו כאילו הימנוהו עליהם כו' שעל כח הראשון שהיה בידו הוא הנאמנות עכ"ל. וכ"מ בנ"י שם הלכך השתא נמי מהימן ואע"ג דליכא מיגו כו' דמ"מ הא הימניה מעיקרא כו'. וכיון שכן סוף דינא כתחלת דינא דהיכא דגם במיגו אין אדם נאמן אזי גם השליש אינו נאמן דלא עדיף שליש בלא מיגו. ממיגו ממש:

[ע' מפתח] אך יש לצדד שי"ל דהוא השליח גרע משאר עד אחד והוא ע"פ מ"ש בגמרא בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ד ע"ב) רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה. דאינו נאמן. משום אמאי לא אמר לו כן בזימנא קמייתא או בשעה שנתנן מידו לידו כו' כמ"ש הרא"ש שם בדין הי"ד כשהוא בעצמו החזירו ולא אמר לו כלום שוב אינו נאמן אח"כ וכ"ד הרשב"א שם דלא כהראב"ד דס"ל דפעם דחזרה אינו בכלל דמשום כיסופא הוא דלא אמר ליה בשעת חזרה וכ"כ ריטב"א שם שהעיקר דלא כהראב"ד. והנה הטעם שם פי' הריטב"א דמשום דכיון דמעיקרא אשכחיה ולא אמר ליה שוב אינו נאמן דדלמא לצעורי קא מכוין דאם איתא דנטמאו תחלה הוה אמר ליה וכיון דלא אמר ליה שקורי קא משקר ולצעורי קא מכוין. ודוקא בכי הא שהוא פועל הוא דאמרינן דכיון דאשכחיה ולא אמר ליה שוב אינו נאמן משום דכיון דפועל שלו או שלוחו הוא מיד הוה ליה למימר אבל בעד אחד דעלמא שהוא נאמן באיסורין לא שנא מצאו ולא שנא לא מצאו הרי הוא נאמן דאין הדבר מוטל עליו לומר לו מיד ושמא מתחלה לא היה זכור או שלא רצה להודיעו ועכשיו נמלך דלא עליה רמיא להודיעו אבל הכא כיון דשלוחו הוא ה"ל להודיעו מעיקרא עכ"ל וכ"כ הרשב"א שם. והתוספות והרא"ש שם אינן מחלקים חילוק זה בין פועל לעד אחד ואין להאריך. ועכ"פ גם לשטת הרשב"א והריטב"א בנ"ד שהוא שליח הולכה הרי עליו היה מוטל לומר מיד להב"ד מסדרי הגט שיקיימו מצות הבעל שהסופר ימסור לו הגט ומה זו שתיקה. ומדלא אמר כן שוב אינו נאמן וגרע משאר עד אחד משום די"ל דלצעורי קא מכוין דאל"כ מתחלה היה אומר כן כיון שהוא שליח הגט הגם שי"ל דסמך על הסופר שהוא יאמר מ"מ אין זו תירוץ דמאחר שהסופר לא אמר ה"ל לומר כן מאחר דעליה רמיא ג"כ ועליה רמיא יותר כי הוא הגומר הגרושין. ובכאן אפילו להראב"ד לא שייך האמתלא דמשום כיסופא. דכאן ליכא כיסופא כלל אדרבה זהו זהירות כיון שאפשר היה לתקן שהסופר ימסור לו. והנה השליח הוא ג"כ מסר הגט להאשה ואמר בפנ"כ ובפנ"ח דה"ל כעין עדות שהגט כשר וישר. ע"ד שכתבו התוספות רפ"ק דגיטין סד"ה לפי. ואומר ר"י דסתמא לשמה קא מסהיד וכ"כ הרשב"א שם דמימר אמר מ"ט אטרחוהו רבנן למימר בפני נכתב ודאי משום דצריך לשמה ועד דידע דנכתב לשמה לא אמר בפני נכתב. ואף דהיינו רק על לשמה אבל על שארי פיסולים משמע שאין זה כעדות כמ"ש מהרש"א שם אפ"ל דהיינו שאינו כמעיד שיודע בבירור שאין בו שאר פיסול. אבל עכ"פ ה"ל כמעיד שהוא אינו יודע בו פסול אחר. דאם הוא יודע שיש בו פסול אחר איך אומר בפנ"כ ובפנ"ח להכשירו מה מהני שבפניו נכתב הא מ"מ חספא בעלמא הוא ואיך מתיר השרץ כו'. וכ"ש להפנ"י בשם הירושלמי ריש גיטין דבפנ"כ ובפנ"ח לאו משום לשמה בלחוד הוא אלא גם משום שאר חששא דקדוקי גיטין וכ"כ הקה"ע בירושלמי ריש גיטין אלא דמסיק דא"כ להירושלמי היינו דשלינן לי' אכל הני מילי אבל אינן בכלל בפ"נ סתמא כו' כמ"ש מהרש"א. י"ל הפירוש כנ"ל דאין זה כמעיד שיודע שאין בו שאר פיסולים אבל מ"מ הוה כמעיד שאינו יודע שיש בו שאר פסולים. ואף את"ל שאין זה ממש כמעיד בפירוש שאינו יודע רק כשותק. מ"מ הוכחה מיהו הוי דהכי הוא. וא"כ כשאח"כ אומר שיש בו פיסול י"ל דאמרינן לצעורי קא מכוין ואינו נאמן אפי' כעד אחד. ומיהו קשה ע"ז ממ"ש הב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ח' ומחודש ט' דלהר"ן אפי' אמרו העדים בפירוש אין אנו יודעים לו עדות ואח"כ אמרו יודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד. וגם להמרדכי והתוספות דפליגי ע"ז מ"מ אם שתקו תחלה ולא אמרו בפי' אין אנו יודעים אף שהקהל נתנו ח' כו' דהוה רמיא עלייהו להעיד אעפ"כ חוזרין ומגידין. ואפילו אמרו בפירוש אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריהם חוזרין ומגידין. וכן פסק רמ"א שם בש"ע ססע"י א' בהג"ה. וא"כ להר"ן צ"ל מאי שנא מדין דגיטין (דנ"ד ב') הנ"ל דאמר רבא כו' וא"א לתרץ משום דשאני עד דלאו עליה רמיא כמש"ל בשם הריטב"א. דהא בנדון דהר"ן ששאלוהו להעד בב"ד להעיד ודאי עליה רמיא כדכתי' אם לא יגיד כו'. ולכן צ"ל דהתם בגיטין ה"ט דהר"ן ס"ל כהרשב"א והריטב"א שם דע"א נאמן באיסורין ופועל דאינו נאמן היינו משום דגרע מעד אחד דחזקה מזהיר זהיר כו' ע"ש בחידושי הרשב"א. אלא דאעפ"כ כיון שבידו או דא"ל כן בזימנא קמייתא נאמן. משא"כ כשלא א"ל בזימנא קמייתא שוב אינו נאמן משום דעצם עדותו גרע טפי מעדות עד. משא"כ בשליח זה צ"ע אי שייך לומר הטעם דחזקה הנ"ל עד שיהיה גרע מעד אחד. וגם להמרדכי והתוספות צ"ע דנד"ז י"ל דלא הוה כאמר בפירוש שאינו יודע בו שום פיסול רק כשותק כו' דיכול לחזור ולהעיד. והא דגיטין (נ"ד) צ"ל להמרדכי והתוספות בענין אחר דהם אזלי לשיטתייהו שם דס"ל דעד אחד אינו נאמן לאסור בדאתחזק התירא אלא דהיה נאמן משום שהיה בידו דמה"ט נאמן כשני עדים ועל זה מהני הטענה דשתק בזימנא קמייתא שאין להאמינו עוד יותר כשני עדים. אבל לעולם ע"י טענה זו דשתק לא אבד כח עדות אלא דהתם עד אחד אינו נאמן לשיטתם בדאתחזק התירא דהיינו שאף לדברי העד היה מותר ודאי מקודם כנ"ל בשם תשו' מיימוני. ולפ"ז בנד"ז מחמת שתיקותו של השליח י"ל דלא אבד כח עד אחד וה"ל כעד אחד אומר לא נתגרשה כנ"ל. ועוד דעכ"פ כיון דפסק הרמ"א דאפי' אמרו בפי' אין אנו יודעים מהני אמתלא א"כ גם כאן אם יתן אמתלא שמתחלה לא שם על לבו שיהיה בזה קפידא מדינא ממה שלא מסר הסופר הגט להשליח. ועכשיו שמערערים על הגט נזכר גם הוא לומר קפידא זו. וא"כ לא דמי לנטמאו טהרותיך דאינו נאמן כשלא א"ל כן בזימנא קמייתא דהתם ליכא אמתלא זו דהכל יודעים מהו טומאה: