יא

אך מה שיש לחוש הוא כיון דהוא שליח להולכה י"ל דנאמן כדין שליש דהא הימניה כדאיתא פרק התקבל גט זה (דף ס"ד ע"א). דהרי"ף פירש דמיירי בשליח הולכה ואף לפרש"י דמיירי בש"ק מ"מ אדרבה כ' הר"ן דלפ"ז שליח הולכה דאפי' לרב הונא אין הבעל נאמן כו' ע"ש. וגם בלא"ה פשוט דשליח הולכה לא גרע מנפקד דחשוב שליש דהא הימניה כמ"ש בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ט הובא ב"י בח"מ סי' נ"ה סעיף ה'.וכיון שכן יש לחוש ולומר דהוא נאמן יותר גם מהרבה עדים המכחישים אותו וכמ"ש הב"י באה"ע סי' קמ"א שם סנ"ה בשם הרשב"א בחידושיו ובתשו' דאפי' עדים מעידים דלפקדון יהביה ניהליה שליש נאמן לומר לגרושין יהביה ניהליה כו' משום דהא הימני' וכאילו אמר נאמן עלי יותר ממאה עדים כו' ע"ש וכ"כ עוד הרב"י בח"מ סי' נ"ה ס"ג בשם תשובות הרשב"א. וע"ש בב"י סעיף ה' מחודש ג' וד'. והנה בתשו' דחלק ג' סי' קצ"ט האריך בזה וכ' לשואלו וחזרת ושדית ביה נרגא דלמא שלא נמסר בעדים אלא עידי חתימה כרתי אי נמי דנמסר בעדים והלכו להם למדינת הים. וליתא דההיא בש"ק היא כמו שפרש"י וכיון שכן כל שנותנין לה או לש"ק שלה צריך למוסרו בפני שנים כדי להחזיקה מגורשת וכ"כ ר"ת ז"ל והדברים כנים הם אם כן בפני עדים נמסר וא"ת בשהלכו להם למדנה"י הא נמי ליתא כו' דא"כ הל"ל אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי כו' אלא שמחלקותן כאן בין איכא עדים בין ליכא עדים הוא עכ"ל. וזה דלא כמ"ש בדרישה בח"מ שם שאפשר לומר דהרשב"א לא קאמר אלא כשאינו מכחיש העדים שאומרים לפקדון דאפשר דאח"כ חזר הבעל ובא אצלו ואמר יהי בידך לגרושין כו' והסכים עמו התומים שם סק"י דבתשו' הנ"ל ודאי לא משמע כן. אך בזה ודאי יפה כתב הדרישה דמהתוספות פרק התקבל מוכח להיפך ולא כמ"ש הרשב"א דמדכתבו התוס' דאפילו אמר הבעל שנתן לו בפני עדים ולא כתבו דאפי' יש עדים שמכחישים להשליש דמהימן דבכה"ג ס"ל דודאי לא אמרינן דיהא השליש נאמן להכחיש שני עדים אלא מיירי דהעדים אינם בכאן לשמוע מפיהם והבעל מחולק עם השליש ואומר מעולם לא האמנתי השליש לחוד אלא סמכתי אהעדים כי בפניהם מסרתי לו וע"ז כתבו התוספות דאין שומעין להבעל כי אף אם כדבריו כן הוא שמסר לו בפני עדים הא ע"כ סמך אהימנותו דשליש באם ימותו העדים כו' עכ"ל וכ"כ ג"כ הב"ח באה"ע סי' קמ"א סל"ד וז"ל אבל ידעי סהדי פשיטא דאין השליח נאמן להכחיש העדים כנ"ל ועבב"י האריך בזה עכ"ל. ומ"ש התוס' שם ולפ"ז נאמן השליש אפילו בדברים העשויין להשאיל כו' ופי' התומים דהיינו אע"ג שיש להמשליש מיגו אפ"ה נאמן השליש. מ"מ מיגו לא הוה כעדים דהא מיגו במקום עדים לא אמרינן א"כ נהי דנאמן נגד מיגו אבל נגד עדים אינו נאמן. וכ"ד הטוש"ע בח"מ סי' נ"ו ס"ב וכל האחרונים שכשעדים מכחישים להשליש אינו נאמן כלל. ועי' בעה"ת שער נ"ב ח"ג ס"ח דאף שהניח בצ"ע דשמא י"ל שהשליש נאמן אף נגד הכחשת העדים עכ"ז כ' דדוקא דלא אזמינהו להנהו סהדי עליה דשליש אלא שהיו באותו מעמד כו' אבל אי אזמינהו לאסהודי עליה דשליש על איזה ענין נתמנה ביניהם שליש והשתא קא מכחישים ליה לשליש הני סהדי אינהו מהימני דכיון דאוקמוהו לשליש בעדים מזומנים להעיד עליו על איזה ענין הוא שליש גלי אדעתיה דטפי מהימני סהדי משליש דהא אוקמינהו עילוייה ומהימני טפי מיניה עכ"ל. א"כ בנדון זה שהשכ"מ סידר השליחות ומינוי הסופר והעדים הכל בפני ב"ד שעל פיהם עשה הכל כציוויים וכמאמרם א"כ פשוט דזהו גילוי דעת גמור דטפי מהימני הב"ד מן השליח. וגם בלא"ה ב"ד עדיפי אפילו משני עדים. ועי' בש"ך בסי' ע"א סק"ו וסס"ק ח'. ועי' בתשב"ץ ח"א סס"י א'. ועיין עוד בתומים סי' נ"ו סק"י כי מקור הסברא דהשליש יהיה נאמן נגד עדים נובע מדין בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין. הא בעינן עידי מסירה ואי דאיכא ע"מ נחזי עדים מאי קאמרי. ועפ"ז הוכיח הרשב"א דשליש נאמן אף נגד עדים וכמ"ש בתשו' ח"ג סי' קצ"ט הנ"ל. ולהתוספות נהי דאינו נאמן להכחיש העדים עכ"פ שייך לומר דהא הימינה ע"ד מ"ש לעיל בשם הדרישה. והתומים פקפק לגמרי ע"ז לשטת הרי"ף והרמב"ם שבאה"ע סי' קל"ג דכשיש ע"ח א"צ לע"מ כלל כו' וא"כ י"ל הסוגיא מיירי בנתנו לידו שלא בפני עדים כלל אבל בהיה עדים במעמד המסירה ליד השליש י"ל על עדים קא סמיך ואין כאן נאמנות כלל. ונסתייע בזה מסברת רבינו ברוך ממגנצא שבמרדכי פרק החובל סי' צ"ח שכ' כיון שהשטר בידו בלא עדים כו' ואפילו לפ"ד התוס' והרא"ש דפליגי על הרי"ף וסיעתו וס"ל דלעולם צריך ע"מ דוקא הרי עכ"ז י"ל כמ"ש העיטור בדיני שלישית דסוגיא דבעל אומר לפקדון היא אליבא דמ"ד עידי חתימה כרתי ונסתייע בזה משום דאח"כ אמרינן בגמ' הא מני ר' אלעזר היא דאמר ע"מ כרתי ואין גט כשר בלא ע"מ ש"מ דסוגיין דשמעתין קס"ד אליבא דרבי מאיר היא. והגם שהב"י סי' קל"ג הביא בשם הרשב"א שתמה על העיטור אין זה שייך למ"ש שי"ל דהסוגיא אליבא דר' מאיר היא. ועוד לכאורה אינו מובן סברת הרשב"א מאחר דעכ"פ א"א להוכיח דין מחודש זה שהשליש יהיה נאמן יותר מעדים רק לשטת התוס' וסיעתם דאין גט כשר בלא ע"מ כי הם דוקא הכורתים. ואם נמסר לה בפני עדים פסולים אינה מגורשת אפילו חתומים עליו עדים כשרים. לפי שהכריתות תלוי רק בעידי מסירה וזולתם אינו גט כלל כמ"ש בב"י סי' קל"ג. א"כ איך יתכן שכשהעידי מסירה שאומר השליש שבפניהם מסרו לו לגירושין הם צווחים ששקר אומר ולא נמסר רק לפקדון יהיה השליש נאמן. א"כ לפחות אין זה עדיף מאילו נמסר בלא ע"מ כלל. דאטו כשהע"מ אומרים שלא ניתן לגרושין כלל יהי' עדיף משנמסר לגרושין בלא ע"מ. ואם תאמר שמאמינים להשליש שנמסר בע"מ אף שהע"מ מכחישים א"כ אין ע"מ כרתי רק נאמנות השליש כרתי. וא"כ למה צריך ע"מ כלל. מאחר דאפילו כשהע"מ מכחישים הגרושין נאמן השליש דהוא הש"ק. מכ"ש שראוי שיהי' נאמן בלא ע"מ משום דהא הימניה. וזה ליכא למ"ד דאפילו לר"מ בע[ינ]ן ע"ח עכ"פ. ועוד יש לומר זה בקצרה מאחר דלר"א לפ"ד התוס' וסיעתם אפי' מסר הבעל להשליש גט בע"ח עכ"ז אינו כלום בלא ע"מ. ואין כח להבעל שתתגרש בלי ע"מ. א"כ איך יש להבעל כח להאמין להשליש יותר מעידי מסירה. דבשלמא בממון יכול הוא להאמין לאחד יותר ממאה עדים. משא"כ לענין גט למ"ד דבעינן ע"מ דוקא ואין להבעל כח לגרשה זולתם. א"כ אחר שהתורה האמינה להם דוקא ענין הכריתות. איך יש כח להבעל להאמין להשליח עליהם ונגד דבריהם הרי זהו נגד הכח שיש לו מן התורה. ולהרי"ף והרמב"ם דסגי בע"ח לבד הרי לדבריהם בלא"ה אין שום שרש ומקור להוכיח חידוש זה שיהיה השליש נאמן יותר משני עדים. ותדע דבלא"ה מצינו לרב הונא ע"י סברא בעלמא דוחין לגמרי נאמנות השליש כמ"ש בגמ' דאם איתא דלגרושין כו' כ"ש כשהעדים מכחישין אותו ודאי אין לומר מסברא לכ"ע דיהי' נאמן השליש אפי' לרב חסדא. דהא מצינו פ"ו דשבועות (דמ"ב ע"א) דאמרינן נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה. וכמ"ש באמת ע"ז בפשיטות בתשו' מיימוני דשייכי לספר משפטים סס"י מ"ד. וכ"ז להפוסקים דנאמנות השליש הוא משום דהא הימניה. אבל לפרש"י דהוא רק משום שיש לו מיגו. והראי' שהביאו התוס' לנגד זה מס"פ זה בורר הנה בהרמב"ם פי"ו מה' מלוה דין ח' מבואר שמפרש גם שם הטעם רק משום מיגו כמש"ש שאילו רצה היה שורפו או קורעו. ומבואר מדבריו שמפרש שם כפרש"י דאתחזק בבי דינא היינו שהי' מקויים בב"ד אבל מיירי שיש לה מיגו. וכ"ד אבי העזרי ורבינו ברוך ממגנצא שהביא המרדכי פרק החובל סי' צ"ח. וראיתי בבעה"ת שנ"ב ח"ג סס"י ב' שפי' דעת הרמב"ם ג"כ לדעת שא"פ דס"ל דלאו משום מיגו הוא נאמן וזה אינו. ולדבריהם דנאמנות השליש הוא משום מיגו א"כ פשיטא ופשיטא דאינו נאמן נגד עדים המכחישים אותו דהא מיגו במקום עדים לא אמרינן:

קיצור אך יש לחוש דהשליח דינו כשליש י"ל דנאמן אף נגד עדים כמ"ש הב"י באה"ע סי' קמ"א ובח"מ סי' נ"ה ס"ג בשם תשו' הרשב"א אך התוס' חולקים על זה וגם לבעה"ת שנ"ב ח"ג ס"ח אי אזמונינהו לסהדי כו'. א"כ כש"כ הכא שהם ב"ד. וגם בלא"ה יש לפקפק טובא בסברא זו דהרשב"א לשטת הרי"ף והרמב"ם בענין ע"ח עיין תומים סי' נ"ו סק"י ולפענ"ד יותר יש לפקפק גם לשטת התוס' והרא"ש בענין ע"מ. וכ"ש למ"ד דנאמנות השליש רק משום מיגו היינו רש"י ורמב"ם פי"ו מה' מלוה דין ח' והמרדכי פרק החובל סי' צ"ח: