ה

ומיהו אפשר לצדד להקל עפמ"ש בגמרא רפ"ק דכתובות (דף ג' ע"א) וביבמות (ד"צ ע"ב) ובגיטין (דל"ג ע"א) ובשאר דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. ופרש"י כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמים בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין קדושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים ע"י גיטין שהכשירו חכמים. ואפקעינהו רבנן לקדושין כשיבא גט כזה אחריהם. נמצא שאע"פ דמדאורייתא אין הגט כלום עכ"ז מהני משום דבכה"ג עוקרין חכמים הקדושין למפרע שמעיקרן לא יהיו קדושין ועתוס' פ' השולח (דל"ג ע"א) דאם זינתה פטורה מן התורה מהאי טעמא דהא היתה פנויה. והכח הזה היינו משום דהמקדש עצמו אדעתא דרבנן מקדש וכן ביארו התוספות פרק חז"ה (דף מ"ח) סד"ה התינח וז"ל ואצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין נעשו כהוגן לא היה כח בחכמים אי לאו משום דאדעתא דרבנן מקדש עכ"ל. וכ"כ רש"י בגיטין (דל"ג ע"א) סד"ה בעילת. ועיין עוד בפרש"י בשבת (דקמ"ה ריש ע"ב). ועיין בשט"מ פ"ק דכתובות שם שהאריך בזה. וא"כ כמ"כ עכשיו בענין סדר הגט שהמגרש לא אמר להסופר והעדים והשליח שום דבר מפי עצמו ומדעתו. כי אם שהוא עונה אחר המסדר הגט ואומר מה שמצוה לו לומר. וכל דיבור ודיבור מפי המסדר יקרא לו והוא אומר. או שהמסדר מראה לו בסדר הגט סעיף פלוני שיאמר מש"ש וכך הוא אומר. א"כ מבואר לכל שהוא מגרש על דעת חכמים וכל הציווים שהוא מצוה אינו מקפיד עליהם מצד עצמו כי אם שהוא מצוה כן ע"פ דעת חכמים. וא"כ מעתה אין לנו לומר שמקפיד שהסופר יתן דייקא הגט במקומו ליד שליח הולכה דאילו היה מצוה כן מדעתו שפיר י"ל כן. אבל מאחר שלא אמר זה מעצמו רק מפני שהמסדר הקרא אותו כך וכך כמ"ש בסדרי גיטין שלנו א"כ יש לנו לומר שציוויו בזה הוא רק ע"ד חכמים שאם הדבר מעכב יעכב ואם אין בזה עיכוב מדינא גם הוא אינו מעכב בזה. והוא כ"ש וק"ו מדין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. דאנו אומרים כן מסברא ומאומד הדעת והכא ניכר לכל שכן הוא מאחר שהמגרש אינו רק עונה מה שהמסדר מצוה לו לומר ודומה כהך ששנינו פ"ג דסוכה (דל"ט ע"א) עונה אחריהם מה שהם אומרים כו'. וא"כ הוא סומך רק ע"ד חז"ל שהנהיגו לומר כן בסדר הגט. והגם שהתוס' בכתובות ובגיטין שם כתבו לכן אומרים בשעת קדושין כדת משה וישראל. י"ל דאין כוונתם דמחמת דקאמר כדת משה וישראל הוא דאמרינן דאדעתא דרבנן מקדש. אלא כוונתם דמה"ט התקינו שיאמר כן כדי שיתפרש כן. אבל ה"ה אי אתרמי דלא אמר כדת משה וישראל מ"מ לא ישתנה הדין דודאי אדעתא דרבנן מקדש וכ"מ בשט"מ בכתובות שם ריש ד"ה כל המקדש. מיהו בשם שיטה כ' הטעם משום דאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל וכ"מ ברש"י ביבמות (ד"צ ע"ב ודק"י ע"א) וכן פי' רשב"ם בפרק חזקת (דמ"ח ע"ב) ובחידושי הרשב"א בגיטין (דל"ג ע"א) ד"ה כל דמקדש. ומ"מ אפילו את"ל דדוקא משום שאמר כדת משה וישראל הוי ראיה דאדעתא דרבנן מקדש. הכא שהמגרש עונה אחר המסדר מה שמצוה לו לומר הוי הוכחה טפי דהציווים שמצוה מה שאינן שייכים לתועלת שלו כ"א לתועלת הגט אינו מקפיד בהן מעצמו רק מחמת ציווי המסדר. וא"כ מאחר שמדינא אין שום קפידא בזה. גם מחמת ציווי הבעל אין לחוש כיון שתולה דעתו בדעת חכמים. והחכמים אין מפקידים בזה כלל. ועוד איתא כה"ג בגמרא פ"ה דנדה (דמ"ו ע"ב) גבי דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דמש"ה אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרה דאורייתא משום דעל דעתו נדרה ע"ש בפרש"י ובתוס' בד"ה כדרב פנחס. ואין לחלק ולומר דמ"מ הא התם בעינן שהבעל יפר הנדר ולולי זה חל הנדר אף שעל דעתו נדרה והוא לא קיים לה כדאיתא במשנה פ"ד דנזיר. וכן גבי קדושין אע"ג דמקדש אדעתא דרבנן מ"מ אין הקדושין נפקעין אלא היכא דאמור רבנן בהדיא שיופקעו הקדושין. ועי' בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ה מזה. וא"כ בנדון זה אף אם ע"ד חכמים צוה מ"מ הרי עכ"פ צוה וחל מצותו כל שלא ביטלוהו בפירוש. ואפשר שאנו אין כח בידינו לבטל ולהפקיע. אך באמת זה אינו דהתם שאני שהקדושין נעשו כדין וחכמים רוצים בזה לולי שאח"כ נמשך שרצונם להפקיע הקדושין. ע"כ א"א שיופקעו כ"א היכא דאמרו בפירוש כן. ודכוותה גבי נדר כיון שנדרה נדר מדאורייתא אף שעל דעתו נדרה היינו שאם יפר אז יבטל הנדר. ותדע דהא איבעיא לן בפ"ד דנזיר (דכ"א ע"ב) דלמא בעל רק מיגז גייז דמשעת הפרתו ולהבא נתבטל הנדר ולא אלמפרע. ולכן אף אם מעיקר עקר מ"מ כל כמה דלא עקר חל הנדר ועי' רמב"ן שבשט"מ רפ"ק דכתובות ד"ה כל דמקדש ס"ל בעלה מיעקר עקר. וצ"ע שזה נגד הגמ' דנזיר (דכ"ב סע"א) דמסיק שמע מינה דבעל מיגז גייז וכ"פ הרמב"ם פי"ג מה' נדרים הט"ו ופי"ב הי"ט ואין כאן מקום ענין זה. משא"כ הכא כיון שמעיקרא דעת חכמים שאין שום קפידא בזה והוא צוה רק על דעתם. א"כ ממילא אין לנו לתלות קפידא בציווי שלו יותר ממה שהוא דעת חכמים בזה. ועוד דבודאי הוא יודע ג"כ שיש כמה ציווים וענינים בסדר הגט שאינן רק לכתחלה ואינן לעכב ויש שהן לעכב א"כ יש לנו לומר שאף שצוה היינו כפי שהוא דעת חכמים אם לכתחלה לכתחלה ואם לעכב לעכב. ולא דמי להא דהתוס' (דגיטין דס"ו ע"ב) דהתם מעצמו רוצה שיכתוב הסופר בשליחותו. משא"כ הכא דאינו מצוה מעצמו כלום רק מפי המסדר יקרא לו יש לדמותו להא דקדושין דאדעתא דרבנן מקדש כנ"ל. וזאת א"צ לפנים דמ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ה דבגרושין לא אמרינן כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש. דזהו שלא להכשיר מהאי טעמא מה שפסול מדינא כמו אם היה אנוס בהגט וכה"ג. אבל הכא לא באנו לידי מדה זו לבקש להכשיר מה שפסול מדינא. כי אם שלא לפסול מה שהוא כשר מדינא ע"ז שפיר י"ל אדעתא דרבנן מגרש בכה"ג שהמסדר מקרא לו והוא עונה אחריו דניכר שאדעתו מגרש. יש לנו לומר שיהיה מהני שלא לפסול מחמת קפידת הבעל במה שהוא כשר מדינא כשהוא ניכר שאין כאן מקום לקפידא מהבעל עצמו כלל כנ"ל באריכות:

קיצור ומיהו י"ל כמו גבי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עי"ז יש להם כח להפקיע הקדושין וכן פ"ה דנדה (דף מ"ו) גבי כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. כך בנד"ז שהוא עונה אחר המסדר מה שמצוה לו לומר י"ל דאין מקפיד בהם מעצמו יותר ממה שהוא ע"פ דעת המסדר: