ד

אך מ"מ אם אמר הבעל כפי נוסח שבסדר הגט שני סעיף ס"א שעשה שליח את הסופר שיתן הוא במקומו את הגט לשליח הולכה שעשה. א"כ נראה דמעתה מעכב זה מדינא ממש מחמת ציווי הבעל. דהגם שמצד עצם הדין אין שום קפידא בזה כיון שהוא צוה כן ה"ז מעכב ככל מצותיו בענין הגט כמו ההיא דכולכם כתובו או כולכם הוליכו. ואין לחלק ולומר דשאני התם שידוע שהוא מקפיד ע"ז שהרי ידוע לכל שא"צ רק שני עדים ועכ"ז הוא אומר לעשרה כולכם כתובו. א"כ ודאי שמקפיד בזה מצד עצמו. משא"כ הכא י"ל שאינו מקפיד ע"ז כלל מצד עצמו כ"א אדרבה שרצונו לגרשה ואומר כמ"ש בסדרי גיטין. אבל באמת י"ל שאינו מקפיד לעיכובא יותר ממה שמעכב מדינא כיון שאין בזה ג"כ שום הנאה לו. לכן לא דמי לתן לה במקום פלוני דשם י"ל שיש לו טעם זילותא אם יגרשנה במקום אחר כדפי' רש"י. דהא בתוס' ס"פ התקבל (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כתב הגט. לפי האי נמי מוכח דאפי' לרבי מאיר דא"צ כלל כתיבת הגט לשמה. עכ"ז היכא שצוה לכתוב אם לא נכתב לשמה כדין פסול אף ששם י"ל ג"כ שאפשר לא הקפיד כלל על הכתיבה. דהא עכשיו סבירא לן דהאי כתובו דקאמר הבעל כתב ידן הוא דהיינו חתימת ידם. וכתב הגט לא הזכיר כלל בפי' ואדרבה אמרינן מדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו לסופר שיכתוב כדפרש"י שם ד"ה והאמר שמואל. והתרצן לא חידש רק דמודה רבי יוסי באומר אמרו. אבל גם להקס"ד אי אפשר לומר בענין אחר מאחר דכתובו דקאמר היינו חתימתן א"כ כתב הגט עכצ"ל שיאמרו לסופר שיכתוב. או י"ל דלהקס"ד הכוונה שהם יעשו שליח מעצמן על הכתיבה והתרצן חידש דנעשה כאומר אמרו. וכיון שכן מהיכי תיתי לתלות שנתכוין הבעל להצריך שיהיה כתיבת הגט באופן המועיל מדינא גם בחתימת העדים. דהא לא הזכיר כלל בפירוש ציווי על כתיבת הגט. רק שאנו לומדין מדבריו דעל כרחו יעשו שליח על הכתיבה א"כ נאמר שלא קפיד בהכתיבה יותר מהמעכב בה ע"פ דין. והרי לרבי מאיר ס"ל דאין שום קפידא מדינא בכתב הגט כלל. א"ו צ"ל דמ"מ כיון שיש גילוי דעת מהבעל שיוכתב הגט עתה ולא שימצאו גט מוכן אמרינן דמצוה שיהיה הכתיבה כדין חתימה. אף דמדינא לא דמו כלל להדדי. א"כ כ"ש וק"ו הכא דבהדיא צוה הבעל שהסופר יתננו במקומו ליד שליח הולכה שלו דצריך לעשות ציווי שלו אף שמדינא אין זה מעכב כלל. ועוד יש ק"ו דהא התם באמת עשו בענין כתיבת הגט כמו שרצה וצוה הבעל דהיינו שאמרו לסופר שיכתוב דכן היה ודאי דעת הבעל ג"כ. ואפ"ה מקשה הש"ס שיפסול דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו וא"כ צריך שליחות ממש ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכה"ג אבל למאי דקיי"ל דלא מהני שליחות בכה"ג דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה ציווי של הבעל וגרע ממצאו באשפה וזה מוכרח בדברי התוספות עכ"ל הפנ"י שם. וא"כ מחמרינן התם תרי חומרי הא' לומר שרוצה שהסופר יכתוב בשליחותו דייקא מה שמדינא א"צ לזה כלל וגם הוא לא צוה כלל ע"ז. הב' שאפילו אם עשו כפי שצוה עכ"ז אמרינן דאיהו הוא דקטעי כו' אבל למאי דקיי"ל כו'. וא"כ כ"ש הכא ששינו מציווי הבעל ממה שצוה בפירוש די"ל דהגט בטל. אף שמה שצוה כן י"ל שהי' רק מפני שראה כן בס"ג וקסבר דיש בזה קפידא ואילו היה יודע שאין בזה קפידא לא היה מצוה כלל כן. מ"מ מאחר שעכ"פ צוה כן אף שהי' מחמת טעות ההכרח לקיים ציוויו כדמוכח מהתוספות הנ"ל שהרי מה שהי' רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו זהו מפני דעלה ע"ד דבעינן כתיבה לשמה והרי זה אינו דא"צ כלל כתיבה לשמה א"כ נימא דאילו היה יודע שא"צ כתיבה לשמה לא היה רוצה כלל שיכתוב הסופר בשליחותו וכ"ש שגם באמת לא צוה על זה כלל. ואף לשינוייא קמא דתוספות דמשום דשמואל פוסק כר' אלעזר הוא דמקשה הש"ס שיפסול. דמשמע דלר' מאיר לא היה פסול היינו משום דבאמת עשו ככל אשר עלה ע"ד הבעל משא"כ הכא דלא נעשה ציווי של הבעל כלל. אף אם הציווי מחמת טעות י"ל דמודו דאינו גט ולא פליגי שם אשינוייא בתרא רק משום שנעשה כפי הציווי. וראיה עוד להחמיר ממ"ש בג"פ סי' קכ"ב סק"ז ואם כתבו גט והיה בו פקפוק כו' מספקא לי אי הוה גיטא דדלמא לא עשאם שלוחים אלא שיהיה הגט בלי פקפוק עכ"ל. הגם שאנו יודעין שלא עלתה על דעתו שהגט שכשר מדינא יפסול מחמת ציוויו שהרי לא אמר כל זה רק ליפוי כחה בלבד. ומשום שכך אמר לו המסדר שיאמר כך. ועכ"ז מפני שמלשון ציוויו יש לספק ע"ז נסתפק הג"פ בזה. ואף שבת"ג סי' קכ"ב סק"ב חלק עליו התם היינו טעמא משום דלשונו מבואר ג"כ שגם הגט שיש בו פקפוק נכתב בשליחותו אלא שמ"מ נתן להם רשות לכתוב גם גט אחר. וכמ"ש בהדיא לשון רשות שנותן להם רשות כו' כמבואר בש"ע שם. דלשון זה מבואר בהדיא דאינו מקפיד לשיהי' דייקא בלי שום פקפוק. משא"כ בנ"ד דהוא לשון ציווי ממש. ולשון הג"פ שהעתיק הת"ג שם רס"ק ב' לא מצאתיו בג"פ כלל כ"א מ"ש הת"ג אח"כ ולפי דבריו כו' זהו הנמצא בג"פ כנ"ל. ולדינא דברי הת"ג שם נכונים:

קיצור ומ"מ כיון שאמר הבעל כן י"ל דעכשיו זה מעכב מדינא ואין לחלק דדוקא בדבר שיש לו הנאה בזה אמרינן דהוי קפידא או כה"ג אבל הכא דשייכות הקפידא אינו אלא שיהי' הגט כשר וכיון דבאמת מדינא אין קפידא בזה י"ל דגם הוא אינו מקפיד. זה אינו דמוכח בתוס' (דף ס"ו ע"ב) דאף היכא דקטעי הוי קפידא אפילו בדבר השייך רק לכשרות הגט דהא גם שם י"ל שאף אם רצה שהסופר יכתוב בשליחותו אין זה רק מפני דלא ידע דוכתב דקרא קאי רק על חתימת העדים לבד: