ג

והנה בנ"ד שאמר ניטא קאיין גט איך גיב ניט הדבר ברור דביטול שליחות הע"ח כמ"ש בתשובתי הראשונה דנתינה כולל ג"כ כתיבה. ולא מיבעי לסברת גדולי הפוסקים דכל ביטול אין אנו מפרשים לשנתכוין רק לבטל שליחות השליח הולכה כ"א שמבטל הכל אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו משום דגיטא גופא א"א להתבטל דלפ"ז בנ"ד דע"ח הוי רק דיבור שנתבטלו. אלא אפילו להרמב"ם דס"ל אפי' כשאומר גט זה בטל הוא אנו מפרשים שביטל רק הש"ה דלפ"ז לכאורה גם כאן י"ל כן אע"ג שהגט עדיין ביד הסופר מ"מ כיון שמינה ש"ה מקודם כנהוג נימא דנתכוין לבטל שלא יטלנו הש"ה. אך ז"א דעד כאן לא שמעינן לי' להרמב"ם רק על שאינו מבטל הגט שנגמר משום דאמדינן דעתיה דמהסתם אינו מבטל רק דבור דהיינו שליחות הש"ה ולא מעשה שהוא הגט שנגמר אע"ג דיכול לבטלו מ"מ אמרינן דלא אסיק אדעתי' לבטלו כיון דדי לו בביטול דבור דש"ה. אבל הכא דע"ח עדיין לא חתמו וג"כ רק דיבור הוא אין לנו הכרח כלל אפי' להרמב"ם לאפוקי לישנא ממשמעותי' לומר דלא נתכוין לבטלם וכש"כ שאמר ג"כ ניטא קאיין גט דניכר שרוצה לבטל הכל ונכון הדבר אצלו לבטל מכל וכל. וכיון שכן הדבר ברור דע"ח נתבטלו לכ"ע ואין בזה דיעות להקל כלל לומר שלא נתבטלו הע"ח. מעתה יש לדון ג"כ דנתבטל ג"כ כתיבת הגט ואין חוזר ומגרש בו אפי' היה מצוה לע"ח לחתום. והנה אם היה מבטל בפירוש קודם שנחתם את כתב הגט שנכתב ודאי היה כת"ר מודה דאין חוזר ומגרש בו שהרי אפי' אם כבר נכתב ונחתם וביטלו בפי' אנו מורין כן דאין חוזר ומגרש בו והוי ספק מגורשת כש"כ בביטול קודם שנחתם שנוסף ע"ז סברת רש"י וסייעתו דיש להחמיר בזה יותר ויותר ואין לו לדון להקל רק משום שלא ביטל בפירוש את כתב הגט כ"א הע"ח וש"ה ונאמר שמא בכתב הגט לא פגע ולא נגע ולא ביטלו כלל ועל נקודה זו מוסב כל שאילתינו דאילו נניח כן פשיטא שאין שום מקום להקל. וע"ז ראייתי ברורה מאימלוכי אימלך (דדף פ"ח) שאם מנעו מלהשלים כתיבת הגט שזהו פי' אימלך. עי"ז אנו דנים שביטל ג"כ מה שכבר נכתב דהכי פרש"י אימלך שלא לגרשה ונמצא הראשון בטל משמע דאין החשש שמא ביטל בפירוש את מה שכתב כבר דזה אינו מתפרש כלל בלשון אימלך. וכמו הא דתנן ר"פ כל הגט כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו חבירו כו'. היינו ודאי דלא ביטלו מתורת גט דא"כ פשיטא דחספא הוא למ"ד דאין חוזר ומגרש בו. וה"נ באימלך דכאן אין החשש שביטל בפי' מה שכבר כתב. די"ל דבדין אין לחוש לזה דמעמידין אותו אחזקתו ע' שו"ת תודת שלמים סי' יו"ד שהאריך בענין חזקה זו דהגט. רק לדלמא אימלך מלהשלים לחוד שייך לחוש ואין מעמידין בזה אחזקה מכמה טעמי. חדא בזה ליכא חזקה כיון שיש ספק בעיקר התחלת הדבר הזה ותו דפרש"י דנראין כן הדברים הואיל ויש ריוח מלמטה אבל אין מזה ראיה לשביטל מש"כ כבר וכיון שא"א לחוש רק לשמא נמלך ומנעו מלהשלים כתיבת הגט א"כ צריכים אנו להתבונן מהכ"ת נתבטל מש"כ כבר כיון שזה לא ביטל כבר כלל מש"כ כבר והרי רש"י ביאר בפי' שנתבטל ג"כ מש"כ כבר כמ"ש ונמצא הראשון בטל. וכן בתוס' הבינו כן בפרש"י ומ"ש התוס' שביטלו היינו שנתבטל ע"י אימלוכי אימלך מלגרש בו א"ו שע"י המלכה זו שלא לגרש מתבטל כתב הגט דלמפרע ג"כ. וכמ"ש הטעם בתשובתי הראשונה. ועל תירוץ הרמב"ן יש לשאול דא"כ מאי פריך הש"ס אח"כ ודלמא אתרמי ליה הלא כל ענין הרי את מותרת אינו מעכב בגט לפרש"י כמ"ש הר"ן בשמו בסוגיא דגופו של גט כו'. וא"כ מהו החשש כ"כ אם נכתב שלא לשמו. אלא עכצ"ל משום דנתבטל כתב הגט למפרע:

קיצור בגט שלא חתמו עליו עידי חתימה אפילו כבר מינה עליו שליח הולכה וביטל הגט מודה הרמב"ם דהביטול קאי ג"כ על עידי חתימה ולא על ש"ה לבד ושע"י ביטול עידי חתימה נתבטל ממילא ג"כ כתב הגט לפ"ד רוב דיעות הפוסקים הנזכר לעיל סעיף א':