ו

אבל מאומרו איך גיב ניט דנכלל בזה ג"כ ביטול ע"ח י"ל דנתבטל כתב הגט לפירש"י. אך לכאורה מצאתי שובר לסברא זו מהא דר"פ השולח (דל"ג ע"ב) אמר לשנים תנו גט זה לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ופרש"י והוי ביטול ואין זה כשר להיות עוד עד בדבר עד שיצוהו משמע להדיא דמ"מ לא נתבטל השני שלא ביטלו בפי' אע"פ שביטל א' משני ע"ח ולא נשאר רק עד אחד וא"כ אי אפשר לגט זה להיות נשלם לא אמרינן דממילא מיבטיל שליחותא דכולא גיטא אע"פ שלא נכתב עדיין כלל ולא אמרינן דבהכרח מתייאש מכל הגט שהרי ע"י ביטול עד זה פגע ונגע בכל הגט שאי אפשר לגומרו כלל. עכ"ז אמרינן מאי דביטל ביטל ומאי דלא ביטל בפי' לא ביטל ואמרינן דשמא יתנחם לצוות לחתום עוד עד אחד. והכלל צ"ל דמה שלא ביטל בפי' אינו מתבטל ע"י הוכחות ואומדנות א"כ כמ"כ נימא בנ"ד שביטל הע"ח לא נתבטל מה שכתב כבר. ורש"י י"ל דלא פסיל גבי אימלוכי אימלך אלא כשביטל בפי' מש"כ כבר. או שי"ל דהעיקר שליחות ועדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. לכן ע"י ביטול עד א' לא נתבטל השני. אבל (בדף פ"ח) גבי אימלוכי אימלוך שלא להשלים כתב הגט עצמו. א"כ כתיבת הגט כולה חדא מילתא היא וכשביטל מקצת כתב הגט ממש (מלבד החתימות) גרע טפי ונתבטל כל כתב הגט. משא"כ ע"ח כל אחד דבר בפ"ע הוא. לפ"ז ג"כ בנד"ז שלא ביטל רק ע"ח לא נתבטל עי"ז כתב הגט. וכדמות ראיה דע"ח כאו"א בפ"ע הלא דבר הוא לענין בפני נחתם דצריך השליח המביא את הגט לראות חתי' כל עד בפ"ע. משא"כ בכתב גופו של גט די בשיטה ראשונה. והנה אע"ג דרב אשי מוקי ברייתא הנ"ל בעידי הולכה מ"מ ודאי הדין דין אמת עכ"פ גם בעידי כתיבה דלא נתבטל השני ועוד דחה"ר כתבו בד"ה הא דאמרינן דהא דרב אשי דיחויא היא ואנן ברייתא כפשטה מפרשינן:

אך י"ל החילוק בענין אחר אמיתי ומתקבל יותר. והוא בהקדים מ"ש בפנ"י דל"ג ע"ב בד"ה עדות שבטלה דמוכרח לומר דענין זה בעדות שבטלה מקצתה דלרבי לא בטלה כולה היינו דוקא כשביטל המקצת הזכיר הביטול רק עליהן שהן לא יכתבו ולא יחתמו. דאילו הזכיר הביטול על כל העשרה פשיטא דנתבטלו כולן לפ"ד רבי יעו"ש. ואף אנו נאמר דמוכרח ג"כ לומר שלא הזכיר הביטול על הגט לומר גט שצויתי לכתוב בטל הוא דאם היה מזכיר הביטול על הגט א"כ הוי כהזכיר ביטול על כל העשרה ובהא לא הוי אמר רבי דלא נתבטלו השאר שלא שמעו הביטול דהא ס"ל דביטלו לגט שלא בפניהם מבוטל. ופי' ביטלו היינו שאמר בטל הוא או יהא כחרס כדאמרינן (דל"ב). ואין נפ"מ כשביטלו קודם הכתיבה אחר שצוה לכתוב. והשתא כיון דמיירי שבלשון הביטול לא הזכיר לשון ביטול על כללות ענין הגט רק שביטל שליחותו של זה מש"ה ג"כ בברייתא דאמר לשנים תנו כו' לא נתבטל השני אע"ג דא"א עוד להתקיים ענין הגט אם לא יחזור הבעל וימנה עוד עד אחד אפ"ה סמכינן באמת דימנה שהרי לא ראינו ממנו שמבטל הגט רק שביטל שליחותו של זה. ויש לומר שמא משום דלא ניחא ליה בו בפרט ואין מכאן הוראה גמורה שרוצה לבטל הגט. וזהו בכלל ענין עדות שבטל מקצתה הבעל דבר לא חיישינן לומר שמבטל כולם דשמא אינו חפץ בעד זה אבל לא שאינו חפץ עוד בכללות הענין דהכא עכצ"ל שלא הזכיר שאינו חפץ בכללות הענין דא"כ ה"ז ביטול הגט כולו כדתניא אי אפשי בו. משא"כ אימלוכי אימלך (בדף פ"ח) דפרש"י שנמלך מלגרשה והיינו שמנע מלהשלים הגט א"כ הרי הזכיר הביטול בפי' אמקצת דכללות הגט בכה"ג מודה רבי ג"כ דגט שבטל מקצתו ביטל כולו דכאן לא שייך לומר שלא ביטל רק שליחותו של זה ולא פגע בכללות הענין דהרי נראה ממנו להפך דרוצה לבטל כללות הגט. ואין זה שייך בגילוי' דעתא בגיטא דא"כ רשב"ג דסובר בטלה כולה אטו נאמר דס"ל ג"ד בגיטא מילתא היא. אעכצ"ל דשאני הכא דביטל מקצתו בפי' עדיף מג"ד גם לגבי השאר שלא ביטל בפי'. ורבי פליג שם. אבל בנד"ז י"ל דיודה ג"כ דלא דמי כלל ביטל מקצת הגט שאומר בפי' שאינו רוצה עוד בהגט לביטול א' מן השלוחי' והעדים אע"ג דא"א בלעדו בקיום הגט וכנ"ל. והרי אפילו בשליחות שביטלה מקצתה פסק הרמב"ם דבטלה כולה אע"ג דרבי פליג רק משום דלא איפסקא הלכתא פסק כרשב"ג מכש"כ כאן שי"ל דרבי לא פליג. ועוד דבנ"ד שאמר ניטא קאיין גט ניכר שמתייאש מכללות גט זה והרי ניכר שרוצה לבטל כולו ובכה"ג דמבטל מקצתו בפירוש וניכר מאד שירצה לבטל כולו ודאי לא פליג רבי:

מה שהביא כת"ר ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בפ"ק דחולין (דף י"ג) לכאורה תמוה דא"כ אפי' אינה ניכרת נמי ניזיל בתר מחשבה דהא גדול יש לו מחשבה גרידתא כדפירש"י ורק בקטן בעינן ניכרת כו'. א"ו מדפשיטא לן דמחשבה לחוד אינו כלום דאפי' ג"ד אינו כלום משום דהכא לא מהני דברים שבלב. משא"כ לענין כוונה דשחיטת קדשים. וא"כ אפי' ניכרת כו'. אלא דכך כוונתו דהא בקטן לא מהני מחשבה לחוד ואעפ"כ בניכרת כו' מהני אלמא דכה"ג יצאה מתורת מחשבה. כמ"כ בנ"ד נימא כשמחשבתו ניכרת כו' יצאה מכלל דברים שבלב. וג"ז אינו מעלה ארוכה דממקומו תברא דמסקינן שם דמדאוריי' לא מהני מחשבתו ניכרת כו'. ואפי' מדרבנן דמהני היינו כשיש מעשה גמור רק שהמחשבה היא רק ניכרת וא"כ אם כמ"כ ניזיל בנ"ד בתר מחשבה הניכרת מתוך דיבורו צ"ל הדיבור גמור והמחשבה רק ניכרת. ובנ"ד נהפוך הוא שהדיבור אינו גמור כלל. ול"ד כלל להתם דיש מעשה גמור דאתיוה מדרום לצפון כו':

קיצור מתשו' הנ"ל: