ה

ומ"מ י"ל דדוקא בביטול ש"ה לפני כתיבת התורף משא"כ לאחר התורף אפי' קודם חתימת העדים כמו דתנאי דחוץ בע"פ אינו פוסל אז כלל כשבשעת נתינה חזר וגירשה לחלוטין אפי' גמר הכתיבה וחתימת העדים היה שלא לשם כריתות כיון שהתנה תנאי דחוץ א"כ עכצ"ל דלש"כ אינו מעכב רק בכתיבת התורף. משא"כ בע"ח אע"ג דבעי' לשמו ולשמה אבל לש"כ אינו מעכב אם משום די"ל שאין זה חשוב שלא לש"כ דשמא יתנחם בשעת נתינה וכסברת הרשב"א ותוס' (דפ"ד ע"ב) ד"ה מהו דתימא הנ"ל. ואף דכ"כ לרב ספרא. אבל רבא צ"ל דלא סבירא ליה כן י"ל דאינו מחמיר רק בלפני התורף. אבל בלאחר התורף דמכשיר היינו מה"ט ולא משום דאחר התורף לא בעי' לש"כ כלל. ועכ"פ י"ל דכמו"כ אינו פוסל ביטול ש"ה אז לשיתבטלו עי"ז הע"ח. ולפ"ז בנ"ד באומרו ניטא קאיין גט אם הוי רק ביטול ש"ה כדלעיל. לכן כיון שאמר כן אחר הכתיבה קודם החתימה אין זה פוגע לבטל שליחות ע"ח וחשוב לשמו ולשמה. אף שאין כאן לש"כ כנ"ל. או משום דחשוב לש"כ דחושבים העדים דשמא יתנחם וכמו שהיה באמת כן שהתנחם וכש"כ שלא חתמו אלא עד שנתפייס דחזר הלשם כריתות למקומו. ואפשר בכה"ג אפי' לפני התורף כשהתנה ע"פ תנאי דחוץ ותיומ"י ביטלו קודם כתיבת הגט מודו כ"ע דכשר וא"צ למנות הסופר וע"ח מחדש דלא נתבטלו כלל ע"י שאמר שלא לש"כ רק דכשהסופר כותב הגט אז קודם שחזר הבעל ה"ל שלא לש"כ ופסול. אבל כשהבעל ביטל תנאי דחוץ חזרו להכשרן וא"צ מינוי מחדש. כמו"כ כאן כשביטל הש"ה אף את"ל דקודם שחזר בו א"י לחתום דה"ל שלא לש"כ כל שחזר בו א"צ מינוי מחדש. ואף אם לא אמר ממש שחזר בו רק נ' ממנו כן מספיק להחשיב החתימה לש"כ דדוקא אמינוי שליח צריך דבור. משא"כ לענין להחשיב לש"כ סמכינן על מה שנראה מדעתו דהא לרב ספרא אפי' נ' ממנו להפך סמכינן על שיוכל להיות שיחזור בו לסוף. א"כ לרבא ג"כ אין להחמיר כשכבר חזר בו ממש אע"פ שלא הוציא בשפתיו. ועכ"פ לאחר התורף ודאי אין שום מקום לחוש כלל בנ"ד ג"כ כשנראה ממנו שחזר בו מביטול ש"ה וא"צ מינוי ע"ח מחדש. אם לא שנחלק דהתם כשאו' שלא לש"כ מ"מ אז ממש מצוה לכתוב ולחתום. אבל הכא כשחזר אח"כ מן לש"כ לגמרי יש לחוש שמא חזר בו ג"כ מכתיבה וחתימה דלמאי מתבעי ליה שליחותם. משא"כ התם טועה דיכול לגרשה חוץ מפלוני. וצ"ע אם ללמוד מהירושלמי שבש"ע אה"ע סי' מ' סעיף ב' בהג"ה שהוא דעת הרמב"ם ורמב"ן ע"פ הירושלמי וע"ש בחמ"ח סק"ז וב"ש סק"ה. וגם הרשב"א י"ל דיודה כאן דהתם קדושי שני הם סתירה לקדושי ראשון דא"א שיחולו קדושי ראשון רק עפ"י סיבה חוץ לטבע. משא"כ הכא מה שמבטל ש"ה אינו סתירה גמורה כלל לע"ח דעביד אינש דמתפייס ובדעתו כשירצו אותו ברצי כסף יתן הגט ע"כ אין מבטל רק הש"ה לחוד. הלכך אין לנו לבדות מלבנו ביטול שליחות ע"ח ועיין בתשו' תודת שלמים סי' יו"ד דמעמידין שליח בחזקתו. ועי' בתשו' ב"ח סי' ק"ב ג"כ מענין חזקה זו. אע"ג דיש מקום לחלק דשם מיירי בגט גמור ומעמידין הגט על חזקתו והוי חזקה דמעשה. משא"כ הכא דע"ח לא חתמו עדיין א"כ הוי רק דיבור שמא אין שייך כ"כ חזקה ע"ז. אך ז"א דהתם נמי עיקר החשש שיבטל השליח שהוא ג"כ רק דיבור. ואעפ"כ מעמידין אחזקה ה"ה הכא (ואע"ג דלקמן העליתי בס"ד דבהזכיר הביטול אקצת הגט גרע משליחות שבטלה מקצתה ובטלה כולה אף לרבי. אין לומר כן גם בכאן בביטול נתינת הגט. דזה אינו דמנתינה אין הוראה כ"כ לביטול גופו של גט. וכמו גבי אמר לשנים תנו כו' תלינן דמביטול ע"א אין ראי' שחפץ לבטל כל הגט וי"ל רק שאין חפץ בו וכך ג"כ מנתינת הגט י"ל דאין ראיה שרוצה לבטל הגט ממש. וע"ז י"ל דיש ראיה מהש"ע סס"י קל"ד לדידן דחיישינן להרמב"ם אמאי מביטול נתינה אין חוששין אגופו של גט ועכצ"ל דהם ב' דברים):