ג

אך לכאורה י"ל דמ"מ משמע בלשון ניטא קאיין גט ביטול השליחות של הנתינה לפי שרגילים האומר לשון זה כשהוחלט אצלם שלא ליתן הדבר שהיה מתחלה אצלו סברא ליתן. וכמו שא' כאן איך גיב ניט כו'. וא"כ אפי' אם לא היה מסיים לומר איך גיב ניט כו' י"ל דמובן זה מלשון ניטא קאיין גט. מיהו י"ל דלא עדיף מידים שאין מוכיחות כיון שיש לזה ג"כ פי' אחר דר"ל ניטא מפני שנפסל הגט בכתיבה. ואע"ג שבאמת לא נפסל וא"כ מוכח שמתכוין שלא יתן. מ"מ דעת מהרי"ט בתשו' ח"א סי' קל"ח שכל לשון שאינו מוכיח מתוכו אע"פ שיש לו הוכחה מדבר אחר לא מקרי ידים מוכיחות והביאו בתשו' ב"א סי' קכ"ה. מיהו כשאמר לשון זה בלשון כעס דמוכח יותר שמתכוין שלא יתן אפשר דהוי ידים מוכיחות ואפשר דעדיף מידים מוכיחות כי ידים מוכיחות היינו כמ"ש הר"ן והרא"ש פ"ק דנדרים (דף ו' ע"ב) גבי ואת והדין כו' שיש לזה ג"כ פי' אחר רק דמוכח דלא נתכוין לאותו פי' האחר רק לקדושין יעו"ש. ואם חשיב רק ידים מוכיחות הנה נשאר בגמרא בתיקו אם יש יד המוכיח לקדושין. וכמו"כ לביטול הגט דלא חמיר מקדושין ולא דמי לנתינת הגט דעדיף מידים מוכיחות כמ"ש הר"ן ואדרבה בתשו' ב"א הנ"ל ס"ל דיש לומר דבביטול הגט לא מהני אפי' יד המוכיח וקשה לסמוך על סברא בעלמא ובפרט בנ"ד שאמר האדייע האדייע ניטא קאיין גט. ומ"מ ודאי אין כאן רק יד המוכיח על ביטול הנתינה לבד. אבל אפילו אביטול ע"ח לא חשיב יד המוכיח כלל דדלמא לא נתכוין רק לביטול הנתינה. ולכאורה י"ל כיון שאין מוכיח לזה יותר מלזה א"כ אין זה ביטול לשניהם לפמ"ש הרא"ש והר"ן בנדרים (ד"ה סע"א). אך ז"א דהנתינה ממ"נ נתבטל דאם קאי אביטול ע"ח כש"כ דנתבטל ג"כ הנתינה דמה יתן כו' ובכה"ג אפי' רבי מודה כשנתבטל השליח הראשון נתבטל ג"כ הנמשך אחריו. וכמו דאמרינן גיטין (כ"ט) גבי מת בעל כו'. ועוד דאיך גיב ניט מורה יותר אנתינה הלכך הנתינה ביטל בודאי. אבל על ע"ח י"ל שאין זה יד המוכיח. ומאי דקאמר מר דמחשבתו ניכרת מתוך דיבורו שאין רצונו שיתעסקו עוד בהגט. ואע"ג דאין הלשון מבואר כ"כ ה"ל כמו באומר גט זה בטל הוא דמתבטל השליחות אף לדברי האומרים שהגט אינו מתבטל. והרי לא הזכיר השליחות. לכאורה יש לחלק דהתם כיון דביטל הגט במכש"כ שביטל ממש שלוחי ההולכה כנ"ל ממת בעל כו'. ואע"ג דאי אפשר לו לבטל הגט מ"מ עכ"פ ברור שמבטל הכל ודיבורו ממש סובל בהכרח ביטול הכל. משא"כ הכא שי"ל דלא נתכוין על הע"ח כלל ואעפ"י שי"ל שנראה שאין רצונו עוד שיתעסקו עוד בהגט הרי גבי מודר אני ממך י"ל ג"כ דמתכוין על הנאה וגם על דיבור ואפ"ה אמרו דאין זה יד המוכיח. ושמא יש לחלק דהתם דיבור והנאה ב' ענינים הם. אבל הכא הכל ענין אחד הוא ושמא הוי יד המוכיח לבטל גם ע"ח. אך מלשון איך גיב ניט נ"ל דזהו ביטול ג"כ לע"ח משום דבתנו נכלל ג"כ כתיבה וכיון שנכלל בזה ב' לשונות חיישינן להחמיר בשגם שבגמרא אמרו דכשיש ב' לשונות מפרשינן להחמיר הגם שיש לחלק ומבואר שם באריכות. ול"ד לידים כשיש ב' לשונות לפרש חשיב ידים שאין מוכיחות דשאני התם דהוא רק בית יד מש"ה אינו חשוב כשאינו מוכיח ממש. אבל כשפי' הביטול ויש בו ב' לשונות ה"ל ספיקא דאורייתא כש"כ דאין כאן ספק כמש"ש משום שאמר ניטא כו'. ומיהו נפ"מ ממה שכתבנו להתלמד במק"א דאפילו להרמב"ם הסובר דכשהגט ביד הבעל ומבטלו אין חוזר ומגרש בו. מ"מ אם אמר ניטא קאיין גט אפי' ברוגז חוזר ומגרש בו דאין כאן לכל היותר רק יד המוכיח על להבא והיינו שלא יתן עוד. וכן באומר נישטא דער גט דהוא ג"כ לשון שלילה כנ"ל. והאומר גט זה אין ואפס הוא י"ל דדמי לגט זה חרס הוא דאין כאן לא ביטול הגט ולא ביטול השליחות וכן י"ל באומר דער גט איז נישט ומ"מ בזה צ"ע. ועיין מכמ"א ש"ז סי' ה' מענין ביטול ע"י רמיזה דיש פנים דמהני. א"כ לכאורה ניטא קאיין גט לא גרע מרמיזה שלא יתן עי' פ"ג דמ"ק אליה' חי הוא א"ל כו' לגבי דידיה כמת הוא ה"נ לגבי דידה שלא יתננו לה היינו ניטא. מיהו י"ל רמיזה היינו כשאין לזה פי' אחר כלל. משא"כ הכא כנ"ל. ועי' בתשו' בסוף ספר בית מאיר סי' ט' שכ' ועד כאן לא אמרינן גט זה אינו גט לא אמר כלום אלא כשלא אמר יותר כו' ע"ש. ולכן בנ"ד מלשון איך גיב ניט לחוד את"ל שלא ביטל בזה רק ש"ה לחוד לא היה בנו כח לפסול את הגט דכיון דלא ביטל רק ש"ה ולא הע"ח ואח"כ נתנו בידה למאי ניחוש לה. ואם משום דקודם שנגמר הגט כשמבטלו אין חוזר ומגרש בו לפירש"י (דפ"ח). מ"מ לא נתבאר בפירוש רק כשנמלך מלהשלים הגט. אבל בנ"ד לא ביטל שליחות הע"ח אפשר דחוזר ומגרש בו אפי' לפרש"י וצ"ע בזה לפרש"י. משא"כ כשביטל הע"ח דאין חוזר ומגרש בו לפירש"י אפילו צוה אח"כ לעדים לחתום וכמש"ש מלתא בטעמא: