ב

אך זה נ' לכאורה שרגילים לומר כשנתבטל איזה מו"מ או איזה שידוך שהי' קרוב תחלה לבוא לידי גמר וכשנתבטל אח"כ אומרים פון דעם שידוך איז נישט גיווארין או דער שידוך או דער מו"מ איז נישט גיווארין. ולכאורה היינו פי' לנתבטל השידוך עש איז נישט גיווארין וכן י"ל בפי' בטלה דבר בטלה אהבה. אך בלעז אשכנזי פי' בפ"ה דאבות שבסידור פאר גייט כו' דיא ליבשאפט אוך פאר גאנגען. אמנם אפי' נאמר כן נראה דדוקא על ביטול דמעיקרא ר"ל לשון עבר שכבר נתבטל ע"ז הושאל לשון נישט כנ"ל מענין מו"מ שנתבטל שהוא לשון שכבר נתבטל. והיינו משום דעם היות נישט הוא ענין אין ואפס שהוא ל(א ממש והוא יותר מענין השבתה וביטול מ"מ כשכבר נתבטל א"כ מעתה שייך לומר עליו אין ואפס. אבל על ביטול דלישנא דליבטיל אין שייך כלל לשון נישט (ואפשר שאפילו אלשון ביטול דעבר י"ל דוקא דומיא דביטול מו"מ או שידוך שכשנתבטל לא נשאר ממנו מאומה י"ל לשון נישט. משא"כ על ענין ביטול דכמאן דליתי' כמו ובטלו הטוחנות לא שייך לשון נישט). וא"כ לפ"ז אם אמר דער גט איז נישט. אפי' את"ל דהוא מענין ביטול היינו מענין ביטול דמעיקרא ולא לישנא דליבטיל. וכן הלעז אשכנזי לעז ביטול דעבר בלשון אחר מליבטיל כנ"ל בבטלה דבר בטלה אהבה:

והנה בדין האומר גט זה אין הוא. לכאורה ג"כ מ"ש אין ואפס מלשון ביטול דהא הוא יותר ל(א מביטול כנ"ל. והאומר גט זה בטל הוא מתבטל הגט. מ"מ נראה דל"ד דהנה י"ל דקיי"ל האומר גט זה חרס הוא לא אמר כלום אבל אמר יהא חרס דבריו קיימין. וצ"ל כיון דחרס לשון ביטול הוא כשאומר בלשון להבא (ואע"ג דבלהבא י"ל דאפי' אמר יהא פסול מתבטל. מ"מ הרי הטור חולק ע"ז ועוד בהרי הוא פסול לכ"ע אינו מתבטל כמ"ש היש"ש ובהרי הוא חרס מתבטל דזהו לשון להבא כדפרש"י). א"כ כשאמר ג"כ גט זה חרס הוא אמאי לא מפרשינן להבא כמו דמפרשים באומרו גט זה בטל הוא. דהא חרס ג"כ היינו כשבטל הגט וכמ"ש הרי הוא חרס הוי ביטול. אעכצ"ל דהא דאמרינן דלשון בטל הוא משמע ג"כ דליבטיל היינו דוקא רק בלשון ביטול ממש דפירושו השבתה. וכיון שהזכיר בפי' לשון השבתה שהוא ענין העתקת הדבר מיש לאין לכך אנו מפרשים אותו להבא שזהו עיקר ענין השביתה. משא"כ באומרו לשון חרס שאין זה ממש לשון השבתה רק שלשון השבתה נתפס בו שכשאומרים שנתבטל ונעשה כחרס כמ"ש בביעור חמץ ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא וא"כ חרס הוא מדרגה אחר הביטול שמתפיסי' בו הביטול (כמו גבי נדרים שהמתפיס בנדר היינו כאימרא כדירים כו' שהוא דבר הקדוש כבר) להכי כשאומר חרס הוא אינו במשמע שמבטלו עכשיו רק דבטל מעיקרא עד שעכשיו נדמה והי' לחרס דאי איתא דעכשיו בדיבור זה בא לבטלו ועדיין קודם דיבור זה הי' בישותו אין נופל לומר לשון חרס הוא. וכעין הא דפרש"י ריש סוכה דבמבוי לא שייך לומר פסולה דמאן פסלה קודם שנשנית משנה זו הרי הוא תחלת הוראתו ומצותו. וה"נ כיון דחרס אין שייך רק אחר שכבר נתבטל א"כ כשבדיבור זה בא לבטלו אין שייך לומר חרס הוא רק יהא חרס או כחרס. אבל לשון בטל הוא שייך שפיר לומר כיון דביטול הוא השבתה והעתקה מיש לאין כנ"ל. מעתה האומר גט זה אין ואפס הוא דהוא ג"כ מדריגה שאחר הביטול י"ל דדומה לדין גט זה חרס הוא דלא אמר כלום. אא"כ אמר לשון ברור דמשמע להבא כמו הרי הוא אין ואפס דומיא דהרי הוא חרס ובזה יש ליישב מה שתמה הר"ן על הרמב"ם רפ"ד מה' זכייה בענין הרי היא בטילה מנלן לחלק בין זה לבטילה היא. והדבר פשוט דבטל הוא משמע ב' לשונות כמ"ש בגמ' אבל הרי היא בטילה ס"ל דהוי רק להבא מדמהני גבי הרי הוא חרס ושוב מצאתי כן במל"מ. ולזה נתכוין הראב"ד מ"ש והכין איתא בגיטין יעו"ש (ומ"מ לדינא יש לעיין בדינו דהרמב"ם די"ל דלשון הרי היא בטילה שייך ג"כ לפרש בדוחק לשון זה אלשון עבר. והראי' דבהרי הוא פסול לא אמר כלום אפי' לדעת הרמ"ה ע' יש"ש. משא"כ ביהא פסול):

ולפ"ז אם אמר דער גט איז נישט דהיינו פי' אין ואפס לא אמר כלום. ואע"ג שנת' די"ל נישט הושאל ג"כ אביטול היינו אביטול דמעיקרא דלא מהני ג"כ דדוקא כשיש בו ב' לשונות מהני כמ"ש בגמ'. ואע"פ דלהרמב"ם ג"כ בטל שהוא פועל עבר כמו חמק עבר הוי ג"כ ספיקא כבר כ' המכמ"א שער ז' סס"י ו' שלכאורה אין דבריו מובנים דכיון שמשמעו פועל עבר מה ספק יש בו הרי מבואר בגמ' דכל לשעבר לאו כלום הוא. ולכן יישב דבריו דכוונתו דבטל משמעו הפשוט הוא לשעבר ואפשר לפרשו על צד הדוחק ג"כ להבא וע"ז מספקא לן אי בכה"ג נמי אמרינן לישנא דמהני בי' קאמר (וע' בכה"ג בתשו' הריב"ש סי' נ"ז גבי הדרה. דרובא דעלמא יפרשו כו'). וא"כ בנ"ד ענין נישט את"ל כמש"ל דלא הושאל רק אביטול דמעיקרא ממש אין בו שום ספק אפי' להרמב"ם:

ויש לעמוד על סוגיא דגיטין (דף מ' מ"ב) עשיתי פלוני עבדי בן חורין דמהני כשכ' כן בשטר אע"ג שהוא לשון עבר. ולאו משום הודאה אתינן עלה דא"כ הי' צריך גט שחרור. מיהו במר' פ' השולח פי' הסוגיא בע"א הובא בב"ח בי"ד סס"י רס"ז ועיין בתשו' חו"י סי' קצ"ד ג"כ פי' דמצד הודאה לחוד הוא דמהני. וע' בסמ"ע סס"י ר"ז בכותב קבלתי בשבועה ולא קיבל י"א דלא מהני. וע' בי"ד סי' רל"ב סי"ב ובתשו' נו"ב חי"ד סי' ס"ח וצ"ע. ואולי יש לחלק בין כותב בשטר דמהני אפי' לשון עבר. וע' לח"מ רפ"ו מה' עבדים:

ובנ"ד שא' ניטא קאיין גט שהוא ל' שלילה. מלבד שאין זה שייך לביטול ולא ללשון אין ואפס. אך אף את"ל דר"ל ניטא מפני דכמאן דליתי' הוא. מ"מ ה"ל כאילו אמר ביטול בלשון עבר שכבר ביטלו. דלא עדיף מגט זה חרס הוא או אין ואפס הוא. דה"נ כשאמר ניטא כו' היינו שהוא כבר אין ואפס וחרס דהוא מדריגה שאחר הביטול דכיון שאמר ניטא היינו שאינו כלל וכש"כ מאפס וכמו בהתרת דנדרים ושבועות דלאחר שאמר חזרנו בו כולם יהיו מותרים. שנמצא שכבר נתבטל לגמרי הנדר והשבועה. אז הוא שאומרים אין כאן נדר ר"ל שכבר נתבטל. וא"כ מבואר דהוא לשון ביטול דמעיקרא דלא מהני בגט. ומ"מ באומר גט זה אין ואפס הוא או דער גט איז נישט צ"ע. אבל כאן שאמר ניטא קאיין גט או נישטא קאיין גט דאינו שייך ללשון אפס כ"א ללשון לית והוי לשון עבר. הג"ה. ולפמ"ש בתשו' דלעיל בהג"ה דאין כאן נדר הוא לשון התרת חכם לפ"ד הירושלמי כהובא בהרא"ש בנדרים פרק נערה סי' ט' והרי החכם מתיר עכשיו אף שעי"ז נעקר הנדר מעיקרו מ"מ עכ"פ מתירו עכשיו וא"כ ע"ז מורה לשון אין כאן נדר. א"כ כמ"כ אין כאן גט היינו שמבטלו עכשיו. משא"כ ענין אינו גט לא משמע שהוא מבטלו כ"א שיש בו ריעותא הפוסלו וכ"ש שסיים איך גיב ניט כו' יורה סופו דלשון אין כאן גט המכוון שהוא עושה אין מהגט. עכ"ה: