ב

אך צ"ל אחה"ר למה הוצרכו לטעם דלא אמר כלום מפני דה"ל כמכחיש את הידוע ולא די להם בהא דאין כאן שום משמעות להבא כו' רק לשון עבר. והרי בגמרא מבואר להדיא דאפילו באמר עיקר לשון ביטול הגט כדתנן גט שנתתי לך בטל הוא אפ"ה בעינן שיהי' הלשון מורה דליבטל ע"י אמירה זו. אבל באמר לשון שבטל לשעבר לא מהני. ולכן נסתפקו בגמרא באמר בטל ולא אמר הוא. ופרש"י משום די"ל דלשעבר לחוד משמע ולא מהני. ואי הוה ברירא לן דלשעבר לחוד משמע הי' פשיטא לן דלא הוה ביטול כלל. מיהו הרמב"ם ס"ל גבי בטל דהוא פועל עבר ואעפ"כ הוי ספק הובא בש"ע סי' קמ"א ססע"י ס"ג ואין כן דעת שא"פ. ועיין במכמ"א ש"ז סי' ו' מ"ש לפרש דברי הרמב"ם דאפשר לפרשו על צד הדחק להבא כו'. וא"כ באינו גט דלכאורה ודאי לשעבר משמע א"כ א"צ לומר כטעמו משום דאינו אלא כאומר שאין זה גט כו' ואפשר דבאמת הרשב"א קושטא קאמר דלשון אינו גט משמע כאומר כו' אבל גם בלא"ה ניחא משום דהוא לשון עבר. ולפ"ז בנ"ד ג"כ שאמר נישטא קאיין גט דמשמע לשון עבר אין לחוש אפי' לפמשנ"ת דלשון זה שייך גבי ביטול כו'. אך אפ"ל דלשון אינו גט אינו משמע כ"כ לשעבר דאל"כ גבי אינו מועיל למה הוצרך רש"י לפרש משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול כו' ת"ל דאפילו אי הוה לשון ביטול לא מהני כיון דהוה לשון עבר כדפרש"י לעיל גבי בטל מהו. ואפשר גם ברש"י י"ל כן דקושטא קאמר ודוקא גבי לשון ביטול הוזכר החילוק בין עבר ללהבא. אבל בלשונות אלו טעמא רויחא טפי דאינו אלא כמעיד כו' ולכן גבי חרס הוא דחרס לשון ביטול הוא הזכיר הטעם דלא אמר כלום דמשמע לשעבר כו'. ולכאורה היה מקום להחמיר עוד ולומר דכיון דלשון נישטא קאיין גט שייך שפיר לומר אחר שביטלו. א"כ אע"ג דלא הזכיר הביטול י"ל דיש לזה דין ידות דהא קיי"ל פ"ק דנדרים (דף ו' ע"ב וע"א ודף ה' ע"ב) דגבי גיטין שייך דין ידות אע"ג דבקדושין מספקא לן וכמ"ש הר"ן שם (דף ו' ע"ב) בד"ה מגו וז"ל וא"ת ומאי קא מספקא לי' בקדושין מאי שנא מגיטין דלכ"ע יש יד כדמוכח סוגיין דלעיל ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח כו' עכ"ל. וכ"כ בחידושי הרשב"א שם ד"ה בעי רב פפא בשם התוספות. וא"כ שמא ה"ה בביטול הגט. ופי' ידות מבואר בהרא"ש בפירושו בנדרים רפ"ק (דף ב' סע"א) אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו כו' וע' עוד (ד"ו ע"ב) בפי' הרא"ש ד"ה אלא כגון. דאם א"א לפרשו בע"א אפילו אין יד לקדושין מקודשת היא אלא ענין ידות קדושין היינו כשהלשון מסופק רק דמוכח טפי לצד קדושין כו' ע"ש. וא"כ כאן ג"כ י"ל מה שאמר נישטא קאיין גט היינו התחלת הביטול ומחשבינן לי' כאילו גמר דבריו לומר אני מבטלו. אך י"ל דנישטא קאיין גט אינו כלל יד והתחלה לביטול דאפילו לשון אין כאן שבועה דהתרת נדרים הוא גמר ההתרה שמתחלה אמר חזרנו כו'. ואח"כ מסיים אין כאן שבועה לחיזוק הענין אבל לא שזה הוא יד והתחלה כו'. (הג"ה. מיהו לפי הירושלמי בנדרים פרק נערה שהביא הרא"ש בנדרים פרק נערה סי' ט' הזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה לפ"ז י"ל דגם גבי ביטול הגט ה"ל יד מוכיח לכל הפחות. ואי"ה נדבר מירושלמי זו לקמן בהג"ה עכ"ה). ועוד אפילו בהתחלה י"ל דאין מהני אי משום שאין זה יד מוכיח אי משום דלא מהני יד בביטול הגט כמ"ש בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' קכ"ה. (הג"ה כי הרשב"א והר"ן פ"ק דנדרים הנ"ל שכתבו דלגבי גיטין לכ"ע יש יד כתבו הטעם דשאני גט כיון דאיכא נתינת הגט דהוי מעשה כו' עכ"ל וגבי ביטול הגט והמעשה לא שייך הטעם הזה ונהפוך הוא דהאיך יהי' מהני היד לבטל המעשה ע"כ לא עדיף מקדושין. מיהו גבי קדושין ג"כ פסק הרמב"ם פ"ד מה' קדושין ה"ב דה"ל ספק אם יש יד לקדושין מקודשת מספק עכ"ה) והראי' מהא דנסתפקו בגמרא גבי גט זה בטל ולא סיים הוא. אם מהני. ופירש"י דהספק שמא בטל בלא הוא משמע ג"כ להבא כמו בטל הוא והשתא כיון דאי סיים הוא ה"ל ודאי גט בטל. א"כ יהי' בטל התחלה ויד ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ואמר בטל הוא. שמא תאמר דבאמת היינו הספק בגמרא זה אינו דא"כ ה"ל לפרש יש יד לביטל הגט או אין יד כו'. א"ו כפרש"י ז"ל דאם אין הלשון מצד עצמו משמע להבא לא חיישינן לומר דהוי יד. ועוד דאם הספק משום יד. א"כ גם בגט זה חרס אמאי החליטו בגמרא דלא אמר כלום שמא הוי יד להרי הוא חרס. ואם נחלק דלא שייך יד לדבור שלפניו רק לשלאחריו כנ"ל. א"כ בנד"ז ג"כ נישטא קאיין גט אינו שייך להיות יד לביטול שלפניו כו'. ויש לומר דודאי לשון נישטא קאיין גט בלי הזכרת ביטול לא עדיף מהרי את מקודשת בלא לי דחשוב ידים שאין מוכיחות כלל רפ"ק דקדושין (דף ה' סע"א) די"ל נישטא קאיין גט ר"ל שלא יתננו לה עוד וכדסיים איך גיב ניט קאיין גט אפילו פאר פינף הונדערט רובל. והיינו נישטא. דכיון שלא יתננו עוד ה"ז אצל האשה כאילו אינו דכך רגילים העולם לומר כשמחליטים הענין שודאי לא יהיה עוד הדבר כו'. ולא גרע מהרי את מקודשת דחשוב אינו מוכיח כלל שמא הוא קדושין לחבירו אע"ג דמשמע יותר שמקדשה לו שהוא עתה עמה. וגם יש לדמות לאהא כשאין נזיר עובר לפניו דהוי ידים שאין מוכיחות להתוס' רפ"ק דנזיר. אע"ג דמשמע יותר אנזירות מתענית. ולרש"י שם אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוי. וא"כ בנד"ז נימא שמא הפי' שאין גט לפי שלא יתננו ובפרט שסיים כן. וזה קרוב יותר משיבטל גוף הגט דמנין ידע זה שיוכל לבטל הגט. וכמ"ש בתשו' הב"ח סי' ק"א דטוב יותר שלא ישאלו ממנו שיקבל עליו שלא לבטל הגט כו' שאז לא יעלה על דעתו כל עיקר שיש כח לבטל כו' הרי דאין רחוק שלא ידע כלל שיכולים לבטל הגט וא"כ יש ידים מוכיחות להפך שלא נתכוין לבטל הגט רק לומר שלא יתננו כו'. ואע"ג דבסדר הגט שני סי' כ"א כ' לומר שיקבל עליו שלא יבטל הגט כו'. אלמא לא ס"ל מ"ש הב"ח. אך באמת לא ראה תשו' הב"ח. וגם י"ל ה"ט משום דלא חיישינן שיבטל כיון דאומרים לו שכבר נתגרשה ע"י הקבלה כו'. אבל בגוף הסברא ל"פ אהב"ח ועכ"פ אין כאן ידים מוכיחות שנתכוין אביטול הגט. ע"כ אף להרמב"ם דס"ל דכשביטל גוף הגט א"י לגרש בו כאן אין לחוש כלל לביטול גוף הגט כנ"ל. לכן כשנתרצה אח"כ י"ל לכאורה דמהני לכ"ע מיהו היינו דוקא אם צוה אח"כ לחתום וליתן. משא"כ הכא. וזה יתבאר לקמן אות ט':

(נת' שי"ל דהרשב"א מודה בדינו דרש"י היכא דהוא לשון עבר אינו ביטול. והנה באין כאן גט אין להחמיר משום ידות הביטול אי משום דזה אינו יד והתחלה רק גמר וגם לא עדיף מידים שאין מוכיחות. וגם י"א דאפי' ידים מוכיחות לא מהני בביטול הגט):

(הג"ה שכתבתי לאחר כמה שנים אחר שכתבתי התשובה זו ת"ל. והוא כי כבר העירותי לעיל סעיף א' דיש לחלק טובא בין לשון אינו גט דלא אמר כלום משום דמשמע שאומר שיש ריעותא ופיסול בהגט עצמו ולא משום שהוא מבטלו. ובין אין כאן גט או גט אין או לית גיטא. דאין משמעו כלל משום שיש ריעותא בהגט כ"א אדרבה שהגט אין כי הוא מאבד אותו ומבטלו כאילו אבד מן העולם ואף שסיים און איך גיב ניט כו' אדרבה זהו מסייע לזה הפירוש שהגט מצד עצמו אין בו ריעותא אלא שהוא מאבדו ומבטלו ואין לומר דא"כ ה"ל רק ענין אחד והיינו איך גיב ניט כו' וכנ"ל סעי' ב' י"ל דהרי עכ"פ מגלה דעתו בפה מלא שרוצה עכשיו להרוס ענין הגט בכל האפשר וא"כ דיינינן לישניה מה שהוא סובל. וא"כ נישטא קאיין גט י"ל סובל ביטול מה שכתב כבר און איך גיב ניט מורה ביטול שלא יחתמו ולא יתנו עוד וכה"ג יש במשנה ה' פ"ק דנזיר גבי ואם סתם נזרתי ופי' הרע"ו כמו שידונו חכמים לשונו. וראיתי זה איזה שנים בשו"ת משכנות יעקב שנדפסו מחדש ושם אה"ע סי' ל"א נשאל על שאילה זו ממש שנשאלתי עליה ג"כ והשיב וז"ל. הנה נלע"ד דמה שאמר בלשון נישט דא קאיין גט אין בזה שום חשש לשון ביטול דלא עדיף לשון זה מהאומר גט זה שנתתי לך אינו גט כו' אפ"ה קיי"ל דלא אמר כלום עכ"ל. וחוץ מכבודו לא דמי כלל מטעם שכתבתי לעיל דאינו גט לפרש"י והריטב"א ענינו כמו אומר פסול הוא. משא"כ נישטא אינו אומר שיש פיסול בעצם הגט כ"א שהוא מבטלו. וכן לפי' הרשב"א באינו גט מכחיש את הידוע. אבל הכא שאינו תולה הענין בגוף הגט שאינו גט אינו כמכחיש את הידוע כ"א שהגט גט אלא שהוא כאילו אינו מפני שהוא מבטלו וכמו מה שהזקן אומר אין כאן נדר דאינו מכחיש הידוע לומר שלא נדר מעולם אלא שאע"פ שודאי נדר עכ"ז כיון שהוא מתיר את הנדר הרי אין כאן נדר. וראיתי לו ז"ל שחילק ביניהם וז"ל וראיה מפורשת דגבי הפרת נדרים קיי"ל דבעל שאמר אין כאן נדר ה"ז לא היפר והיא ברייתא בנדרים פרק נערה המאורסה (דע"ז ב') ומפורש בש"ע סי' רל"ד סעיף ל"ז וטעמא דבהפרה בעינן לישנא דלהבא דבעל מיגז גייז ולהכי קיי"ל דבעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי להדיא דלישנא דאין כאן נדר לישנא דמעיקרא משמע עכ"ל. ולפע"ד שגג הרבה בזה דהטעם שכתב דבעל שאמר אין כאן נדר לא אמר כלום משום דבהפרה בעינן לישנא דלהבא. א"כ מה יענה הטעם על מ"ש בגמרא שם כשהבעל אומר אי אפשי בו (עיין רשב"א שם העתיק אי אפשי בו) לא אמר כלום. והרי בהדיא מבואר בגיטין ר"פ השולח (דף ל"ב ע"א) דגבי ביטול הגט מהני דוקא לשון אי אפשי בו משום שזהו לישנא דלהבא. וכ"פ בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ס"ג.ועוד קשה הרי בשו"ע י"ד סי' רל"ד סל"ז שם כ' שהבעל כשמיפר אומר לשון שענינו עקירת הנדר מעיקרו. וא"כ איך כתב הוא שהטעם דאומרו אין כאן נדר אינו כלום הוא מפני שלשון זה משמע עקירת הנדר מעיקרו. איך הרמב"ם ושו"ע יכתבו לפסוק שני דברים הסותרים זה את זה תוך כדי דבור. אלא על כרחך מוכרח דהא דאין כאן נדר ה"ז לא הפר אינו מהטעם שכתב הוא דהא זה שמשמען עקירת הנדר מעיקרו מעליותא הוא להרמב"ם וש"ע. וא"ת דהא באמת הכ"מ ר"פ י"ג מה' נדרים הקשה על הרמב"ם מסוגיא דנזיר (דף כ"ב ע"א) דמסיק דבעל מיגז גייז ולא עוקר הנדר מעיקרו. עכ"ז הרי תירץ דבריו. א"כ איך הביא עזר מהש"ע והרמב"ם כנגדו. ועוד הא בנזיר שם (דכ"א) איבעיא לן אי בעל מיעקר עקר או מיגז גייז. והביא הרבה פשיטות לכאן ולכאן. ולהמ"י קשה למה לא הביא מברייתא שבנדרים פרק נערה הנ"ל דבעל שאמר אין כאן נדר לא אמר כלום שהטעם משום דהך לישנא משמע מעיקרא ולא מהני בלשון בעל דאינו עוקר הנדר מעיקרא. אלא ודאי האמת יורה דרכו דהא דאין כאן נדר לא אמר כלום לא שייך כלל בענין מיעקר עקר או מיגז גייז. ושפיר י"ל דזהו לישנא דלהבא כמשמעות הרמב"ם פרק שלשה עשר מה"נ הלכה ב' ואעפ"כ אינו כלום. וכמו באי אפשי בו. והטעם נ"ל כמ"ש בחידושי הרשב"א בנדרים שם זה כהלכתו וזה כהלכתו הבעל אומר מופר לך בטל לך והזקן אומר אין כאן שבועה כו' לא יאמר אדם לאשתו בשבת כו' איכא למידק הא אפילו באומר לה אי אפשי בהן. אין כאן נדר. לא אמר כלום. וא"כ האיך יועיל טלי ואכלי כו'. ונ"ל מתוך דברי התוס' דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם אינו רוצה להוציא בשפתיו מבטל או מיפר בלבו ודיו עכ"ל. הרי דבריו מבוארים דהא דבעל שאומר אי אפשי בו או אין כאן נדר לא הפר זה נפקא לן מזה הדבר כמבואר בהדיא בגמרא פרק נערה המאורסה שם (דף ע"ז סע"ב ודף ע"ח ע"א). חכם מתיר ואין בעל מתיר. בעל מיפר ואין חכם מיפר יעו"ש. אלא הר"ן שם (דע"ח תחלת ע"א) כ' ולפ"ז משמע לי דלישנא דמיפר שייך מכאן ואילך. ולישנא דמותר בדבר שהיה מותר מעיקרו עכ"ל. וכ"מ לכאורה בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ב כדלקמן בסמוך. ויש להקשות עליו דא"כ אמאי לא פשיט לן מכאן בנזיר (דכ"א) דבעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר. ועוד מה יאמר על אי אפשי בו. גם בפירוש הרא"ש שם משמע דפליג בחדא על הר"ן שכ' (דף ע"ז סע"ב) חכם שאמר בלשון בעל בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא (ובא) [ובלא] טעם כמו ואת בריתי הפר. וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם עכ"ל הרי לא פירש משום דלישנא דמותר משמע שהיה מותר מעיקרא כמ"ש הר"ן אלא דלישנא דמותר יש לפרשו ג"כ להבא וכולל תרי לישני ואעפ"כ בעל לא אמר כלום כדי ליתן חילוק. א"כ גם בענין אין כאן נדר יש לומר כן. ומדברי רש"י בנדרים משמע הטעם משום דגבי בעל כתיב יפר וכן גבי חכם יש דרש דדוקא לשון מותר כו'. עכ"פ מכ"ז מוכרח דהא דאין כאן נדר אינו מוכרח כלל דמשמע רק לשון מעיקרא אלא כמו לשון התרה. שיש לפרשו ג"כ להבא וכולל תרי לישני. ואעפ"כ לא מהני גבי בעל משום זה הדבר דדוקא הפרה או ביטול דהוא ענין הפרה ממש ולא לשון אחר. וא"כ שפיר יש לומר דמהני בביטול הגט כשאומר די די אין כאן גט כו'. ולא דמי כלל לאינו גט. ואין להמשכנות יעקב שום ראיה מסוגיא דנדרים (דף ע"ז) שהביא:

(ב) ועוד אפילו לסברת הר"ן דלשון מותר משמע שהיה מותר מעיקרו. וכן י"ל לשון אין כאן נדר לפ"ד הירושלמי. ולסברת הר"ן הרי על כרחך לא יכחיש הידוע לומר שלא נדר כלל מעולם דהא ודאי נדר. אלא הענין שהחכם ע"י שמתיר הנדר עכשיו עוקרו למפרע וכאילו לא היה כלום מעיקרו זה ודאי ברור הפירוש גם להר"ן. וא"כ גם לשון אין כאן נדר הענין כן שלא נכחיש שנדר. אלא שע"י היתר זה עוקרו למפרע שלא יהיה שום ממשות בהנדר למפרע. וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רס"ב מהו לשון מחול כו'. תשובה מלשון לא יחל כו' שלשון לא יחל לא יתיר והענין כמתיר הקשר שחזר הענין כאילו לא היה וכאדם שמצא חבל קשור והתירו והרי הוא כאילו לא היה. וזהו שאמרו שחכם עוקר הנדר מעיקרו. ומחילה ג"כ שעושה את החוב או את החטא כאילו לא היה כו'. משא"כ בלשון הפרה שהוא כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו כמו מפר מחשבות ערומים כו' עכ"ל [ע' מפתח]. עכ"פ גם לשון מתיר לא נכחיש שהיה קשר גמור אלא ע"י שהתירו חזר כאילו לא היה. וזהו ג"כ ענין אין כאן נדר לשטתם ואם כן הרי ענין שהבעל מבטל הגט הוא ממש כה"ג כמו התר הקשר. וכמו ענין המחילה כמשי"ת. היינו למ"ד שיוכל לבטל גופו של גט ממש אם ביטלו בפירוש דזהו הנדון שלנו לחוש לביטול גופו של גט. והנה למ"ד שיוכל לבטל גופו של גט הקשה הרשב"א דכיון שנכתב כדין לשמו ולשמה האיך הוא חוזר ומבטל גופו של גט אטו כותב ספר תורה לשמה יוכל הוא לחזור ולומר שלא יהא כתוב לשמו י"ל דס"ת לא חסר מידי אחרינא כו' עד אבל הכא מעשה זוטא הוי כל כמה דלא מטא לידה ולכן מצי לבטולי עכ"ל. והוא מדברי התוספות בגיטין פרק השולח (דף ל"ב ע"ב) בד"ה רב ששת. ור"ל שמבטל מה שצוה לכותבו לשמו ולשמה. וה"ל כאילו לא נכתב לשמו ולשמה ולכן אין חוזר ומגרש בו. וכן מפורש בחידושי הריטב"א בקדושין שם דכל כמה דלא מטה גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט לומר שתבטל שליחותו למפרע והוי כאילו עשאוהו מדעתו ולא הוי לשמה ופסול עכ"ל. וכמ"כ נפרש ענין אין כאן גט. היינו שנעקר הגט מעיקרו ומתחלתו ונעשה כאילו לא היה גט. כמו בלשון אין כאן נדר לפי הירושלמי ע"פ פי' תשובות להרמב"ן והר"ן הנ"ל. הרי באמת כן הוא שע"י ביטול זה שמבטלו עכשיו בלשון להבא כיון שנתבטל עי"ז גופו של גט ע"כ שנעקר למפרע כאילו לא נכתב לשמה כלל וזהו עצמו המכוון בלשון אין כאן גט כמו אין כאן נדר שמתיר הקשר ונעשה כאילו לא היה. אבל לא שלא היה ממש. אלא אע"פ שהיה קשר ואיסור הותר עד שהוא כאילו לא היה. וכמ"כ כאן אף שנכתב הגט לשמו ולשמה ע"י ביטול זה נעשה כאילו לא נכתב לשמו ולשמה. וא"כ שפיר שייך אין כאן גט. וא"ת א"כ אמאי לא מהני בביטול הגט לשון עבר כמו פסול הוא אינו גט. מאחר שע"י ביטול זה נחשב למפרע כאילו לא נכתב לשמה. א"כ שפיר שייך פסול הוא שהרי לא נכתב לשמה ותנן רפ"ג דגיטין כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד כו' יעו"ש. הרי בשלא לשמה שייך דוקא לשון פסול הוא. וכן שייך בו אינו גט. ואפ"ל שמזה יש ראיה לדברי האומרים דגופו של גט אינו יכול לבטל כ"א שמבטל השליח הולכה וזהו רק מכאן ולהבא. ע"כ אין שייך בו לשון עבר ולא לשון פסול הוא. אינו גט. אמנם לדברי האומרים שיכול לבטל גופו של גט. והיינו שנפסל למפרע כאילו נכתב שלא לשמה כנ"ל בשם הריטב"א והרשב"א. ע"כ צ"ל דהלשון צריך להיות משמע שמבטלו עכשיו אלא שעי"ז נתבטל למפרע. וזהו כשאומר אי אפשי וכה"ג. משא"כ כשאומר לשון המורה שהוא פסול למפרע כמו אינו גט. פסול הוא. לא משמע כלל שהוא מבטלו כ"א שיש בו פסול וריעותא מצד עצמו וזה לא מהני כלל דהא אין בו ריעותא מצד עצמו אבל לשון אין כאן גט לא מוכרח כלל שיש בו ריעותא מצד עצמו כ"א שהוא מבטלו עכשיו דומיא דהתרת חכם בלשון אין כאן נדר שהענין דוקא שעכשיו מבטלו אלא שיש בכח ביטול זה לעוקרו למפרע אבל עכ"פ הביטול הוא עכשיו לא שהוא נדר טעות לגמרי דאם כן לא היה צריך התרת חכם כלל לומר לו מותר לך או אין כאן נדר אלא רק הוראה שהנדר אינו נדר. אבל כשצריך התרה היינו שדוקא עכשיו מתיר את הקשר רק שנעשה כאילו לא היה הרי עכ"פ לשון אין כאן משמע שעכשיו מתירו. א"כ כמ"כ פירוש אין כאן גט היינו שעכשיו דוקא מבטלו אלא שבכח ביטול זה דעכשיו נעקר למפרע. ולא דמי כלל לאינו גט לא אמר כלום משום דלשון זה משמע דלאו איהו מבטל ליה וכנ"ל. הרי מוכרח להפך מדעת המ"י אלא דלשון אין כאן גט מהני בביטול הגט. ולא דמי לאינו גט כרחוק מזרח ממערב. כש"כ כאן דהוכיח סופו על תחלתו דמסיים איך גיב ניט קאיין גט דמורה בעליל דהוא הגורם עכשיו שאין כאן גט ולא שהגט מצד עצמו פסול. ושפיר הוי ראיה מסיום לשונו על תחלתו. ומשנה שלימה שנינו פ"ח דב"ב (דף קכ"ו ע"ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רפ"א ס"ז. וגם תחלת אומרו האדייע האדייע נישט דא קאיין גט מורה כן. דענין האדייע היינו די ר"ל גינוג. וא"כ אומרו די די נישטא קאיין גט מורה די מלעסוק עוד בנתינת הגט. כי הוא מבטל הענין לפי שאי אפשי בו. קיצור מהגה"ה (א) כבר נתבאר דיש לחלק טובא בין לשון אינו גט דלא אמר כלום ובין לשון אין כאן גט וכ"ש נישט דא קאיין גט. די"ל דהוי ביטול גמור דלא כהמ"י שהשוה זה לאינו גט. וראייתו מבעל שאמר אין כאן נדר בש"ע י"ד סי' רל"ד סל"ז הוא עזר כנגדו לדעת הש"ע שם וסברת הגמ' דנזיר (דף כ"א) דבעל ג"כ עוקר הנדר מעיקרו. ועוד א"כ מה יתרץ על אי אפשי בו דבבעל לא אמר כלום. ולשון זה מהני דוקא בביטול הגט. אעכצ"ל שם יש טעם אחר משום דנפקא לן מזה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר כו'. ומ"ש הר"ן שם ולפ"ז משמע לי כו' הרא"ש שם בפירושו משמע דלא ס"ל כן. וכ"מ מדברי רש"י שם. עכ"פ מכ"ז מוכח דלשון אין כאן נדר לא מוכרח כלל דהוי רק למפרע כ"א כפשוטו שעכשיו מבטלו וגם להר"ן כוונתו קרוב לזה:

(ב) ונהפוך הוא דמשם ראיה להיפך דאין כאן גט הוי ביטול. דהא אין כאן נדר היינו שמתיר הקשר עכשיו דוקא. אלא שעי"ז חזר הענין כאילו לא היה למפרע כלום והיינו ע"י התרה דעכשיו דוקא א"כ כשהזקן אומר אין כאן נדר הפירוש שעכשיו דוקא מתירו. ועי"ז היה כאילו לא הי' למפרע. א"כ הרי גם אין כאן גט הפירוש שעכשיו דוקא מבטלו אלא שיש בכח ביטול זה לעקרו למפרע כאילו לא נכתב לשמה. וכן באמת דעת האומרים שיכול לבטל גופו של גט. והא דאינו גט לא מהני היינו משום שזה הלשון משמע דלא הוא מבטלו כ"א שיש בו פיסול בעצם. אבל אין כאן גט משמע שהוא מבטלו כמו אין כאן נדר. דזהו מה שאחרים מוחלים ומתירים לו:

מיהו להאומרים דהגט לא יוכל לבטל כ"א השליחות. י"ל דלא מהני אין כאן גט דמשמע שמבטל הגט. מיהו באמת גם ז"א דהא אומר גט זה בטל הוא או יהא כחרס דמשמע דקאי דוקא על גופו של גט ואעפ"כ מבטלים רק השליחות לבד עי"ז כמ"ש הר"ן ר"פ השולח ובחידושי הרמב"ן שם פי' משום גופו של גט א"א להתבטל אמרינן שליחותו של שליח ביטל שאין דבריו לבטלה עכ"ל. אך כ"ז לפ"ד הירוש' שבהרא"ש ספ"י דנדרים שהזקן אומר אין כאן נדר. אבל בהרמב"ם פ"ו מה' שבועות לא הוזכר רק שהזקן אומר מותר לך שרוי לך. ולא נזכר אין כאן נדר וכן בטוש"ע סי' רכ"ח ס"ד לא נזכר זה והוא משום דבש"ס שלנו לא נזכר זה. ע"כ אפ"ל באמת אין כאן נדר לא מהני משום דמשמע לשון עבר לבד ואנן בעינן שעכשיו יתיר וא"כ לפ"ז גם בביטול הגט לא מהני וכמו אינו גט וכמ"ש מזה בתשובה השנייה המתחלת חקירה בדין האומר גט זה אין ואפס הוא. ועיין בב"ב פי"נ (דף ק"כ סע"ב) נזכר רק שהחכם אומר לשון מותר לך. ולא נזכר אין כאן נדר. ובהר"ן ריש דף ע"ח כ' ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי אמר אין כאן נדר כו' וע' בקה"ע פ"י דנדרים מה שתמה על לשון נמי עכ"פ משמע מדברי הר"ן דרק בירושלמי משמע כן ובש"ס שלנו לא משמע כן. וראיתי בספרי ר"פ מטות ג"כ לא נזכר רק חכם מתיר ואין בעל מתיר ואפשר גם להירושלמי לא מהני אין כאן נדר רק משום שפתח תחלה אדעתא דהכי מי נדרת וכיוצא בזה שיש הוראה קודם לאין כאן נדר שבא לבטל הנדר אז אח"כ מהני אין כאן נדר א"כ לפ"ז גם גבי גט י"ל דלא מהני אומרו ניטא קאיין גט. ויש לדמותו למ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג דין כ"ג שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמיתת הדבר כו'. עכ"ה: