א

סימן רסז

גט ממי שעיגן את אשתו ונסע למרחק מאד והחליף ונזדמן שהיה שם יהודי א' ממקום האשה ופעל שישלח ג"פ וסידרו שם הג"פ ונשלח ליד האשה והנה בהרשאה כ' זה"ל בפנינו עדים ח"מ כו' מסר הבעל משה וכל שום וחניכה דאית ליה בן יוסף לאברהם בן שמעון גט כריתות להוליכו לאשתו חנה בת מאיר וליתן אותו לידה וכן אמר בפנינו הבעל משה כו' לאברהם בן שמעון זכה בגט זה לאשתי חנה בת מאיר והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והוליך גט זה לאשתי חנה בת מאיר ותן אותו לידה ותהא ידך כידי כו' ותיכף שיגיע גט זה בידה מידך או מיד שלוחך כו' תהא מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם עכ"ל והשליח אומר שכמ"ש בהרשאה כך ממש אמר הבעל שאמר לו זכה כו' והוליך כו' עד לכל אדם וככלות דבריו מסר לו הגט. וא"כ יש מקום ספק לכאורה מאחר שלא עשו כמ"ש בס"ג שיאמר לו זכה כו' וימסור לו ויקבלנו ממנו אח"כ לחזרה ויחזור ויתננו לו ויאמר לו הוליך כו' שאז הי' זכי' וגם שליחות הולכה אבל בנ"ד שלא מסר לו כשאמר זכה עד אחר שאמר ג"כ הוליך כו' א"כ יש להסתפק דילמא לא גמר לעשותו רק על דבר א' או זכיי' או ש"ה. ולא אתרווייהו. דאם הי' ברור לנו דנתכוין לתרווייהו כגון אם היה אומר כמ"ש ולרווחא דמילתא כו' אז הי' מהני אף אם הי' רק מסירה א'. דאין לחוש משום שלא הי' מסירה מיוחדת ע"ד הולכה וא"כ ה"ל כאלו אמר לש"ה טלי גיטך מע"ג קרקע דיש פוסלי' בזה וה"ט דהי"ח בסי' קמ"א סל"ה בהג"ה כמ"ש במכמ"א שער סי' י"ג אך נראה דאי משום הא אין לחוש שהרי רוב הפוסקים חולקים ע"ז וגם המכמ"א לא החמיר רק בדאיכא נמי צירוף חששא דמינוי שליח שלא בפניו כו' יעו"ש. ולכאורה ראי' לזה מאומר לשנים או לג' תנו שיכתבו ויתנו אף שלא נתן להם בידו ואין לדחות דהתם הסופר עומד במקום הבעל ומסירתו להשליח ה"ל כמסירת הבעל דלכאורה בסדר הגט סי' למ"ד לא נז' שהסופר ימסור להשליח ע"ש. (ומ"ש בהריב"ש סי' שכ"ט צריך שיטלנו מן השליח ויחזור ויתננו לו היינו בש"ק דוקא דהשליח במקום האשה ובעי' ונתן משא"כ בש"ה) ועוד דל"ד כלל לטלי גיטך מעג"ק שהרי מסר לו בידו אף שהיה תחלה ע"ד זכיי' מ"מ הרי את"ל דזכיי' מהני א"צ כלל לשליח הולכה ולא הוצרכנו לשליח הולכה אלא דילמא הזכייה לאו כלום הוא וכיון שכן אם הזכייה לאו כלום הוא הרי המסירה היא שיוליכנו ואין הזכי' מפסקת כיון דבאמת לא זכה לה והוא מסר לו ככלותו דבריו א"כ אם הזכי' לאו כלום הוא הרי מסירה זו הוא שיהיה ש"ה. דהכי אמר לו. אלא דכ"ז כשהיה מפרש כן לומר דמשום שמא זכיי' לא מהני לכן עושהו ג"כ ש"ה. אבל בנ"ד שאמר בל' סתום זכה והולך א"כ יש להסתפק שמא נתכוין לתרווייהו ע"ד הנ"ל דזהו טוב ומהני. ושמא נתכוין רק לא' מהן דהיינו שמא נתכוין לזכיי' לבד ותפוס ל' ראשון ושמא רק על ש"ה לבד דתפוס לשון אחרון. הן אמת דאם נתכוין רק ללשון אחרון היה מקום להקל במקום עיגון גמור כזה וכמ"ש בתשו' הב"ח סי' ק"ב ובתשו' גא"ב סי' מ"ד דסמכי' בכה"ג על ש"ה לבד. אבל יש לחוש שמא נתכוין רק ללשון ראשון דהיינו ענין הזכיי' וע"ז לחוד ודאי לא סמכינן כמובן ממ"ש בש"ע סי' ק"מ ס"ה בהג"ה וכ"מ ביש"ש פט"ו דיבמות סי' כ"א (וע' ביש"ש דגיטין שאינו אצלי). אך לכאורה י"ל דאין כאן מקום לחוש לתפוס ל' ראשון לבדו רק או לתפוס ל' שניהם כנ"ל או ל' אחרון לבד דממ"נ אם אין כאן חזרה היינו ל' תרווייהו דהיינו שאומר זכה לי ואולי יש לפקפק בזה מדינא לכן הוליך ג"כ גט זה כו'. ואם אינו מכוין רק לחד מינייהו א"כ יש כאן חזרה ואזי בתר דבריו האחרונים אזלי' דהיינו ש"ה וע"ד שכ' בתשו' הר"ן סי' מ"ג דכיון דק"ל דאתי דבור ומבטל דבור הדבור האחרון הוא העיקר ובטיל כל הדבורים הקודמים אליו כו'. אכן א"א לומר כן דהא כ' התוס' בב"מ פרק ח' (דף ק"ב ע"ב) ובב"ב פ"ז (דף ק"ה) דקיי"ל כר' יוסי דמספקא ליה אי תפוס ל' ראשון או אחרון וע"ש שיישבו המקומות דמשמע מינייהו דתפיס לשון שניהם והמקומות דמשמע מינייהו דבגמר דבריו אדם נתפס. וז"ל בב"ב שם וי"ל דבכולהו הוי לר' יוסי כאילו הוציא שניהם ביחד ולהכי הוי הכא ספיקא שהרי סותר זה את זה וא"א לומר שדעתו על שניהם אבל בתמורה ובמרובה להכי אמר ר' יוסי תפוס ל' שניהם דאין סותר זא"ז וההיא דנזיר כו' דמפרש דבריו קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס עכ"ל. הרי מבואר דספק הוא שמא תפוס ל' ראשון. ואין זה קושי' אמ"ש הר"ן הדבור אחרון הוא העיקר כו' דהר"ן מיירי כשמפרש להדיא שהוא חוזר בו יעו"ש וכיון דמידי דיכול לחזור בו הוא כמ"ש דקיי"ל אתי דבור ומבטל דבור דהיינו כשלא נעשה מעשה והוא מפרש שחוזר בו ודאי הדבור האחרון הוא העיקר. אבל הכא שאינו מפרש להדיא שחוזר בו מדיבור הראשון רק שאמר ל' שהוא סתירה לדבריו הראשונים מספקא לן דילמא עכ"ז נתכוין יותר לל' ראשון וכמ"ש רשב"ם בב"ב (דף ק"ה א') וז"ל דכיון דבתוך כדי דבור אמר שני הלשונות מספקא לן על איזה נתכוין יותר כו' ע"ש (ומלשונו יראה דלכאורה גם כשחוזר בו בפירוש כיון שהוא תכ"ד מספקא לן לומר שמא עכ"ז נתכוין יותר לל' ראשון. מיהו אפ"ל דכשחוזר בפי' ודאי תפוס ל' אחרון ולא מספקא לן לתפוס ל' ראשון אלא בדליכא חזרה בפי' רק שמתוך דיבור האחרון משמע ונמשך סתירה לדבריו הראשונים. וכיון דמ"מ אין כאן חזרה מפורשת רק משמעות לחוד מש"ה יש להסתפק דילמא לא חזר בו כלל ול' הראשון הוא עיקר אצלו אלא שאמר הלשון השני רק דברים בעלמא. וע' בהר"ן רפ"ג דקדושין שיש לחלק טובא בין חזרה מפורשת להיכא שאין כאן רק הוכחה כו') וז"ל הנ"י בפ' השואל וכתב הריטב"א ז"ל ברם צריך אתה למידע דע"כ לא איירי אלא בב' לשונות הסמוכין זל"ז אבל אינם סמוכים זל"ז כ"ע אחרון עיקר כדתנן כ' בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון עכ"ל וע' בהרמב"ם פכ"ז מה' מלוה הי"ד לפי שאין האחד תלוי בחבירו כו' אבל דבר שאין האחרון תלוי בראשון הלך אחר אחרון עכ"ל. ואפשר דלהרמב"ם לא מספקינן בלתפוס ל' ראשון אלא בכה"ג שהא' תלוי קצת בחבירו בכור בשלשים סאה בסלע וי"ב ד"ז לשנה ד"ז לחדש אבל היכא שיש סתירה מבוארת הלך אחר אחרון וכ"ש כשחוזר בו להדיא. ובעה"ת סוף שער ס"ח כ' בשם הר"י בן מיגאש וז"ל ומה שפסקנו שפעמים הולכים אחר תחתון ופעמים אחר פחות שבלשונות כי אמרי' הלך אחר התחתון היכא דהוו שני דיבורים מחולקים וכ"א מהם דבור בפ"ע וא"צ לחבירו והתחתון סותר את העליון אמרי' מיהדר קא הדר בי' מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון. וההיא דשואל גבי מרחץ הלך אחר הפחות שבלשונות ולא אמרי' בהו תפוס ל' אחרון התם משום דדיבור א' הוא זה אחר זה ולא הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דיבורין עכ"ל. והוא בחי' הר"י בן מיגש פג"פ. ומהרי"ק ש' יו"ד כ' בשם הרשב"א כתב בו מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון לא שייך בההוא פלוגתא (דתפוס ל' ראשון או אחרון) דהכא ודאי מיהדר הוא דקא הדר בי' דעייני בחושבנייהו וכתב למטה ולא אמרינן תפוס ל' ראשון או ל' אחרון אלא היכא דמפיק להו בבת אחת כגון איסתירא מאה מעי. עכ"ל:

ובנ"ד לפי' הרשב"ם כיון דתכ"ד אמר כו' א"כ יש להסתפק שמא תפוס ל' ראשון לבדו וכ"ה לפ"ד הנמ"י ואף אם נאמר שהלשונו' סתרי לגמרי אינו מציל מלומר שמא תפוס ל' ראשון דהא אמרי' כה"ג פ' בית כור גבי מדה בחבל הן חסר הן יתיר כו' אע"ג דסתרי אהדדי. ולהר"י בן מיגש צ"ע אם נאמר דנ"ד דמי לשני דיבורים דהא ל"ד לאיסתירא מאה מעי שהכל דבור א' משא"כ הכא שני ענינים הם יזכה ויוליך וא"כ הלך אחר אחרון או שמא י"ל כיון שלא הפסיק ביניהם בדבר אחר ה"ל כדבור אחד ומספקא לן אי תפוס ל' ראשון כו' ולמ"ש הרמב"ם שאין האחרון תלוי כו' י"ל דה"נ הלך אחר אחרון. ולכאורה י"ל לפמש"ל בשם התוספ' דבתמורה להכי אר"י תפוס ל' שניהם דאין סותר זא"ז. א"כ בנ"ד נמי יכולים לקיים שניהם שאומר לו זכה אך שמא לא מהני זכייה מדינא לכן הוליך כו' אך אפשר לא חשבינן ליה יכול לקיים שניהם כיון דצריך פירוש לדבריו דאל"כ גבי מרחץ נמי יכולים לקיים שניהם כדפרשב"ם מי"ב לחדש אם יהיה השנה פשוטה מד"ז לחדש כשתהיה השנה מעוברת ואפ"ה חשבי' ליה סתרי אהדדי וגבי גט מהיום ולאחר מיתה חיישי' נמי שמא חזרה הוא אע"ג שיש לפרש בענין שאינו חזרה הוא אלא דכיון דע"כ דבריו צריכים ביאור א"כ יש להסתפק שמא חזרה הוא. ומצאתי בחה"ר פי"נ (דף קל"ו) שכ' גבי מהיום כו' מספקא ליה אי תנאה הוי כו' איכא דקשי' ליה אמאי לא אמרי' תפוס ל' ראשון. ולא קשיא דאי תנאה הוא תרווייהו תפסינן לכ"ע. ולשון ראשון לבד אי אפשר לתפוס דאי חזרה הוי מצי הדר ביה עכ"ל נ' מלשונו דהיכא דודאי חזרה הוא אזלי' בתר בתרא וא"כ לפ"ז ממ"נ אין להסתפק בנ"ד על תפוס ל' ראשון ג"כ מה"ט. אבל דבר זה צע"ג דהא במרחץ ובאיסתירא ע"כ יכול לחזור בו ואעפ"כ מספקינן לשמא תפוס ל' ראשון (ואפשר כוונתו כמש"ל דלא אמרי' תפוס ל' ראשון כשיש סתירה מבוארת אבל ז"א דמדה בחבל הן חסר יוכיח) והא דלא מספקינן גבי מהיום כו' לשמא תפוס ל' ראשון היינו משום דא"כ הגט כשר ואנן בתר חומרי מהדרינן ומידי ספיקא לא נפקא דשמא תפוס ל' אחרון ואיה"נ אם היפך הל' ואמר לאחר מיתה מהיום אז נמי חיישינן לשמא תפוס ל"ר וע' במהר"א ששון סי' ל"ז שצידד להקל בזה משום דליפות כחה נתכוין מכלל דאי לאו הכי חיישי' ללשון ראשון. ולכאורה יש לצדד עפ"י תשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ז' למה יש לנו לתלות בחזרה מוטב יש לנו לומר דלייפות כחה נתכוין כו'. אם כן ה"נ בנ"ד לא תלינן כלל בחזרה ואמרי' דלייפות כחה נתכוין אם תועיל הזכיי' תתגרש בזה ואם לאו יהיה שליח להולכה כמ"ש הרא"ש שם. ובמהריב"ל ח"ב סי' ג' הקשה על הרא"ש מאי שנא מההיא דמהיום ולאחר מיתה דמספקינן בחזרה וע"ש מה שתי' ומהרא"ש בסי' ל"ז הנ"ל תי' בע"א משום דכיון דבנדון דהרא"ש אמר לסוף ענין ש"ק חזינן לייפות כחה נתכוין וז"א בנ"ד דלבסוף אמר ענין ש"ה. וע' במכמ"א ש"ו סי' ה' שיישב דעת הרא"ש דטעמו הוא משום דאל"כ למה נכתב שליחות ההולכה ותמיהני דמהר"א ששון הכה על ראי' זו דהסופר כותב כמאמר הבעל ע"ש. ול"נ לפרש הכי דע"כ לא מספקינן בחזרה אלא כשא"א לעשות שניהם ממש כמו במהיום ולאחר מיתה דממ"נ אם הגט הוא מהיום ממש א"כ מגורשת תומ"י ואין מקום לומר שתהי' א"א עד לאחר מיתה הלכך א"א לתפוס שניהם אלא או תנאה או חזרה וכן בי"ב ד"ז לשנה מד"ז לחדש א"א לומר דתרווייהו אמת דאם מד"ז לחדש ה"ל י"ג לשנה מעוברת משא"כ בעובדא דהרא"ש יכול השליח לקיים שני הענינים שיוליך לה הגט גם יזכה לה מעכשיו דאע"ג שיזכה עכשיו לא מפני זה א"א שתקבל הגט שנית דאע"פ שאין להצורך כ"כ בזה מ"מ אין מפסיד וא"כ שפיר תלינן לייפות כחה נתכוין שמא הזכיי' לא מהני כו' מאחר שאין כאן סתירה לל' הראשון (אדרבה שני הענינים הם על פעולה א' והוא לגרשה ועסי' קמ"א סמ"ד. ול"ד לתשו' ריב"ש סי' שכ"ט שכ' והנה כבר נתבטל ש"ה והיינו ע"י שעשה לו אח"כ ש"ק דהתם ל"ל לייפות כחה נתכוין דא"כ אמאי עשה ש"ה דהתם ודאי סגי לקבלה לחוד כיון שהאשה עשאתו ש"ק ועוד דהתם היו שטרות) ועפ"ז בנ"ד נמי י"ל דלייפות כחה נתכוין. וע' במכמ"א שם שכ' דאם הש"ה הוא לבסוף לא מספקינן בתפוס ל' ראשון או אחרון אלא תלינן דודאי ליפות כחה נתכוין ע"ש וכ"ש עכשיו שידוע שהמגרש אומר כפי שהמסדר אומר לו לומר והמסדר אמר לו עפ"י הש"ע (אלא דטעה המסדר שלא אמר לו ליקח הגט אחר שאומר זכה כו') א"כ ליכא לספוקי בחזרה ודיינינן כפי הלשון דלייפות כחה הוא. ותו דאפי' אם היינו חוששין לל' ראשון אפשר שאין להחמיר כ"כ כיון שהיתה מהדרת אחר הגט ואף דאי הוה ברור לנו דלא נתכוין רק לל' ראשון לא היינו מקילי' מאחרת שהובא בש"ע סי' ק"מ ס"ה בהג"ה שני דיעות בזה מ"מ בכה"ג דאין כאן רק ספק שמא תפוס ל' ראשון י"ל דאין להחמיר. וכש"כ לפמ"ש שיותר י"ל דדיינינן לייפות נתכוין. ויש להתיישב לפמ"ש בחה"ר קדושין (ד"ס ע"א) מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה כו' קמ"ל. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות כו' אלא שחכמים נסתפק להן משמעות הלשון האיך והלכך אע"פ שזה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר אני בהפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל חה"ר. וא"כ אם נאמר דכשאמר שני הלשונות זכה והוליך יש להסתפק מצד הל' בתפוס ל"ר או ל"א אלא שבאנו להקל מצד הוכחה דליפוי כח נתכוין ה"ז לאו כלום הוא ול"ד לתמורת עולה ותמורת שלמי' דאמרי' אם לכן נתכוין כו' דהתם כיון שא"צ עדים הרי הוא נאמן לפרש משא"כ הכא. (וצ"ע בתשו' מיי' דשייכי לה' אישות סי' ג' דלכאורה יש לשמוע משם דנאמן לפרש משום דלא אתחזק איסורא כו' ואולי יש לחלק). לכן צ"ל דהכא ה"ט דלא מספקינן בחזרה כיון שיכולים לקיים שתיהן וכמש"ל ובפרט כמ"ש מהריב"ל שם דחזרה הוא מילתא דלא שכיחא כלל לחזור בו תכ"ד. אלא דהיכא שמוכרחי' אנו לומר כן כשיש סתירה כמו במרחץ כנ"ל וגבי מהיום כו' היינו משום דתנאה הוא ג"כ דוחק גדול מדלא התנה בפי' כמ"ש הפנ"י בקדושין (בדנ"ט ע"ב). וכ"מ ברש"י גיטין (ע"ב א') במשנה בד"ה מהיום ולאחר מיתה וז"ל ואי משום תנאה הל"ל מהיום אם מתי. אבל הכא יש לקיים בטוב שניהם שיזכה וגם יוליך:

מעתה אשים דברתי נידון החשש השני שיש בהגט והוא שמתוך ההרשאה ניכר שמסדרי הגט היו ע"ה כיון שלא ציוו לו למסור תחלה כשאמר זכה ולחזור ולמסור לו ולומר הוליך כו'. הנה לפרש"י ריש גיטין דבני מדה"י אינן בני תורה ואפ"ה ל"ח רק לשמא נכתב שלא לשמה לחוד א"כ בנ"ד אין לחוש דחזינן דבקיאין בלשמה שהרי בכתב האחר שם מבואר שאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו כו' וכתב זה שלח לדובראווני א"כ מסתמא גם בגט ההוא אמר כתוב כו' ועוד דע"י שאמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח יצאנו מחששא דשלא לשמה כמ"ש התוס' בשם ר"י ובחה"ר. והתוס' הקשו על רש"י אמאי ל"ח למחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה ונלע"ד ליישב דלמחובר אין לחוש כלל ברוב גיטין הנכתבי' על נייר או קלף. ושמו ושמה ידוע גם במ"נ. ולשמא נחתם בלילה אין לחוש כ"כ דהא פסק הרא"ש דסמכי' בשעת הדחק אר' שמעון א"כ אין לחוש כ"כ שמא נחתם בלילה. וכה"ג בב"י בי"ד רסי' א' מ"ש הרא"ש בשם הגאוני' ומוסרי' להם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ משום דאי אשתלי כו'. שוב מצאתי בפנ"י ריש גיטין כ' כמ"ש. והנה הפנ"י שם ובק"א הביא דעת התוס' בפ"ב דע"ג (דכ"ז) דהסופר צ"ל בפיו שכותב לשמו ולשמה ולש"כ ושזה מעכב אפילו דיעבד והוא ז"ל רצה לחלוק ע"ז ולבסוף ביטל דעתו מפני דעת התוס'. והפמ"א בחי' ריש זבחים הביא שהרא"ש בסה"ת סי' ג' יישב בע"א קושי' התוס' ממילה לגט ולדבריו אין הכרח כלל לומר שצריך הסופר להוציא בפיו וע"ש בהרא"ש דמסתפק אי סגי בגט במחשבה כו' הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו כו' וכ"פ בשו"ע א"ח סי' ל"ב ס"ח וכ' בא"ר שם סקט"ו משמע דמדינא סגי במחשבה לחוד וכ"כ בתשובת מ"ע סי' צ"ד וראיתי בהרמ"ע שם דקאי נמי אגט וז"ל וכן בגיטי נשים אם הבעל כותבו לשמה במחשבה סגי אבל הסופר צריך שישמע מפי הבעל שיאמר לו כתוב לשם פלונית ולרווחא דמילתא הנהיגו מסדרי גיטין שגם הסופר יחזור ויוציא בשפתיו וגם זו עצה טובה עכ"ל הרי ס"ל דמדינא א"צ הסופר להוציא בפיו וכ"כ שם לעיל מיני' בפשיטות וז"ל וכתיבת הגט לה לשמה שזכר ג"כ הרא"ש בספקותיו של בעה"ת במחשבה סגי אפילו לכתחלה כו' וכ"כ הת"ג סי' קל"א בפשיטות אלא דאשתמיטתי' שהתוס' כ' להפך. ועונ"ל ליישב קושי' התוס' ממילה אגט די"ל דבמילה גם לר"י לא בעינן לשמה ממש רק דשלא לשמה פוסל כגון לשם הר גריזים ולכן כותי פוסל ועכו"ם כשר אבל בגט דבעי' לשמה ממש עכו"ם פסול אבל מ"מ בישראל כשכותב לשמה א"צ כלל להוציא בשפתיו ודו"ק. ומאחר שגדולי האחרונים סוברים דא"צ להוציא בשפתיו א"כ אין לחוש שמא לא הוציא בשפתיו מאחר דאין מעכב דיעבד ולחוש שמא לא נתכוין גם במחשבה על לשמה הא ודאי אין לחוש דמאחר שכתב הגט בשביל פלונית היינו ודאי מחשבה דלשמו ולשמה ולש"כ. וע' במרדכי בה' ציצית הובא ב"י רס"י י"א אי נמי יאמר לאשה טוי לי ציצית לטלית ותו לא צריך עכ"ל ור"ל דהאשה א"צ שום אמירה שעל דעת האומר לה לטוות היא עושה וה"נ הבעל ודאי אמר לסופר כתוב כו' כמו שנזכר אפילו במינוי על גט שני ובודאי היה כן גם בגט ראשון וא"כ אף את"ל דהסופר לא הוציא בפי' בפיו לשמו ולשמה כשר ועדיף מטויית האשה שיש הפסק זמן יותר בין ציווי לגמר הטויה. כ"ש שבודאי אמר בפיו לשמו ולשמה כו' כנהוג. ונדון מחובר בנייר ג"כ אין לחוש שמא אחר הכתי' חתך הגט מן נייר גדול דיש אומרים שהגט פסול ובטל דכיון שהגט הוא על חצי בויגין א"כ גם אם היה בוגין וחתך ממנו חצי אין לחוש בדיעבד לפמ"ש בש"ע אה"ע סי' קכ"ג ס"ג בהג"ה וכל שלא חתך ממנו הרבה יותר מכדי כתיבת הגט הוי כדי ליפותו וכ' הג"פ ס"ק י"ט הא כדי כתיבת הגט ומעט יותר חשוב דבר מועט והוי כלייפותו עכ"ל. ואף שכתב הגט אינו מחזיק כל החצי בוגין ויש בהחצי בוגין גליונות מכל הצדדי' וא"כ אם נחשוב החצי הנחתך לגבי כתב הגט לבד ה"ל הרבה יותר מ"מ נ"ל שאנן צריכי' לחשוב נגד כל החצי בוגין שבו הגט שהוא גליון שלו ועוד דמידי הוא טעמא אלא דכשנחתך מועט מן המרובה דומה לחתי' מחובר משא"כ הכא גם כיון שיש מקילים בכל ענין אין לבדות חששות שמא חתך מבוגין שלם. ותו דנ' מכתב הגט שהסופר כ' באותיות מעורות כמנהג בגיטין א"כ כיון שהיה בקי בזה מסתמא ידע ג"כ שא"ד שנהגו כל סופרי' שמעכבים יותר. ונחזור לענין ראשון. הנה בירוש' משמע כפרש"י כמ"ש בקה"ע שם מדקאמר שאין בקיאין בדקדוקי גיטין וגם מדמסיק שיאמר השליח בפנ"כ ביום בפנ"ח ביום נכתב לשמה כו' וע"ש דבדיעבד אם לא שאלו בכ"ז אינו מעכב רק שאמר בפנ"כ בפנ"ח. א"כ למדנו מהירוש' ופרש"י שאף שידענו שהמסדרי' לא היו בקיאי' מ"מ אין לפסול הגט מה"ט. וצ"ל דהטעם כנ"ל משום דאין מקום לחוש חששא גמורה רק אלשמה דאלו מחובר ושא"ד לא שכיחי כמ"ש הפנ"י. ונגד לשמה מהני מ"ש בפנ"כ בפנ"ח. ובחי' רמב"ן מסיק ג"כ דעיקר החששא רק על לשמה לבד יעו"ש. וגם להתוס' אין הכרח כלל לפסול הגט כשהמסדרי' לא היו בקיאים כ"כ מאחר דבנ"ד אין לחוש למחובר כנ"ל וגם לשמא לא ציוה הבעל לכתוב ולחתום אין לחוש כנ"ל שכתב השני מוכיח. ויש להשיב הרבה ע"ד תשו' דרכי נועם סי' ג' מ"ש דרוב בקיאין הן היינו רוב הב"ד המסדרי' גיטין תמוה דא"כ איך שייך לומר ואפילו לר"מ כו' סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכי יש סברא לומר דהסופרי' בקיאי' יותר מהב"ד אתמהה ואם בב"ד יש מיעוט ב"ד שאין בקיאין האיך נאמר דבסופרי' בקיאי' כולם א"ו רוב בקיאין היינו רוב ישראל ממש כל מי שמילא ידו לכתוב גט מסתמא בקי הוא דאל"כ לא היה לבו נותן לו לכתוב וכדאמרי' גבי רמאשמ"ה. ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי יותר משאר כל אדם ורגילות הוא שהסופר כותב גיטין. אבל א"צ כלל ב"ד מדינא בכתיבת הגט. ומ"ש למה חששו בלשמה יותר משאר ה' גיטין כבר נת"ל דלק"מ. והעיקר כתשו' מהרי"ט שם דאין לחוש על הגט משום שהכתב מוכיח אם יש בו שום פסול כו' יעו"ש. ומה שהקשה הד"נ מ"ש כתי' הגט מנתינת הגט דאמרי' כל שא"י בטיב גיטין כו' י"ל דודאי בנתינה יש כמה חילוקי' שצריך ליתן מידו לידה ושיאמר לה הא גיטך וגם יש נפ"מ אם נותן על תנאי או לאחר זמן וכה"ג. ורש"י פי' בקדושין (ד"ו סע"א) לא יהא לו עסק עמהן לא יהא דיין כו' אבל כתי' הגט א"צ ב"ד רק על נתינת הגט י"א שצריך ב"ד. ומיהו אם היו המסדרים הדיוטות גמורי' אפשר אין להקל. אבל בנ"ד הרי עכ"פ ניכר שידע המסדר שצריך הבעל לומר כתוב וחתמו כו' וגם ידע שאר הדקדוקים שנהגו לומר לשופרא דמילתא כמו כתוב מא' עד ק' כו' וגם ניכר שהסופר בקי לכתוב א"כ אף שבפרט א' נ' שנפל טעות בסדר מסירת הגט לשליח לא מפני זה נכריח לפסול הגט בפרט שלא ניכר בו שום פיסול. וכש"כ שעכשיו שנדפסו ס"ג אין לחוש כ"כ לשמא לא ידעו ה' גיטין שמסתמא סידר הגט עפ"י הב"ש (ע' במנחות (מ"ב ע"ב) תפילין אינן נקחי' אלא מן המומחה היודע שצ"ל לשמן ותוס' פי' בע"א מ"מ נשמע דלכ"ע אין חוששי' שמא אירע פסול חק תוכות ושלא כסדרן וכה"ג משום דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכמ"ש הפוסקי' גבי שהי' דרסה כו' חזקה על בן דעת שאין קלקולי' יוצאים מת"י) וע' בב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ב וז"ל דאפ"ל דלא היו ע"ה אלא מ"ש שהוא ש"ק לא כ' אלא ליפוי כח כו' וצע"ג מה יפוי כח הוא מאחר שהבעל א"י לעשות ש"ק ועוד דעכ"פ עשו הטפל עיקר ואת העיקר אפי' טפל לא עשו שלא כ' שהוא ש"ה. אשר לכאורה צ"ל לפ"ז דדוקא כשניכר שהיו הדיוטות גמורים שסברו שהבעל יוכל לעשות ש"ק אז הגט פסול אבל אם אסתפק להו שמא יועיל ש"ק ועשו שניהם אין הגט נפסל בכך וכמ"ש שם תחלת התשו' שאותו ב"ד ע"ה היו כו' ואפ"ה רצה להכשיר. ועיין עוד בצ"צ סי' ק"י שאין ראי' כלל מההרשאה שמסדר הגט הי' ע"ה דדלמא לאו המסדר כ' ההרשאה. ואף אם בנ"ד יאמר הכותב ההרשא' שהוא הי' המסדר יש מקום לומר דאין עד א' נאמן לפסול הגט ע' בד"מ ס"ק מ"א מזה וכיון שבלא"ה יש צדדים להקל בנ"ד יש לצרף זה ג"כ:

ולרווחא דמילתא הנה אמרתי נבואה לחשבון מהדברים המעכבים בגירושין אם יש לחוש שיארעו בנ"ד. והם מבוארים בהרמב"ם ריש ה' גירושין. א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו הנה אף דמסתמא אין לחוש שמא כפוהו דאין יד ישראל תקיפה מ"מ הרי גבי מומר מבואר בסי' קנ"ד שי"א דכופין אותו ובלבד שיאמר אח"כ רוצה אני וגם הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס דכופין אותו כיון שא"א לכופו לזון. בנ"ד אין לחוש דהכתב מוכיח. ה' שיהי' נכתב לשמה גם ע"ז אין לחוש כמש"ל. ו' שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו גם ע"ז אין לחוש כנ"ל בענין מחובר. זחט"י ע"ז תעיד ההרשא'. לשמא לא היה הבעל בדעתו אין לחוש דרובא דעלמא בחזקת בריאי' קיימי כ"ש שכתיבתו מוכיח. לשמא הי' העדים פסולים ג"כ אין לחוש מהסתם והכתב השני מוכיח ע"ז. לשמא התנה תנאי ע"פ לפני התורף אין לחוש חדא דעכשיו ליכא שום תנאי א"כ מהכ"ת נחוש שמא היה תנאי ותו דהרבה מקילי' בזה:

אך אעפ"כ לענין מעשה אין להקל אא"כ ע"י צירוף גט ב' והוא שהמומר חתם בכ"י לסופר שהי' אצלו שיכתוב הגט בדובראווני גם מינה שם ע"י ח"י ב' ע"ח וש"ה. והנה בב"ש סי' ק"כ נסתפק אם להקל במקום עיגון בכ"י ודעת הג"פ להקל במקום עיגון אבל הפר"ח החמיר שאין להקל ע"י כת"י אף במקום עיגון לא בפקח ולא במדבר ואינו שומע כו' ומשמע דס"ל דמדאורייתא הגט בטל. והיסוד שבנה עליו הפר"ח הוא מחמת הירוש' היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ור"ל לאפוקי כ"י וכבר הובא ירוש' זו בחה"ר פמש"א. אמנם תמיהני אהפר"ח דלא שפיל לסיפא דהירוש' א"ר אבא מארי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש. ופי' בקה"ע אבל בבריא מהני כ"י. ר' יוסי אמר בבריא אנן קיימין למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו ופי' שכתבו כמתעסק ולא היה דעתו לשליחות וא"כ י"ל לר' יוסי ג"כ אם הזמין עדים שיכתוב בפניהם ושיקיימו כת"י דאז לא שייך לומר כמתעסק דדוקא כשכתב בפ"ע רק שעדים מכירים כת"י שייך לומר כמתעסק כו'. אבל כשמדברים עמו שיכתוב ומזמין עדים שיכתוב בפניהם ל"ל כמתעסק כו' וא"כ י"ל דאז מהני לר' יוסי ג"כ. ולו יהא דלר' יוסי בכ"ע אמרי' כמתעסק כו' מ"מ א"כ במחלוקת שנוי' בירוש' דלר' אבא מארי מהני בפקח וכיון שכן יש לקיים משמעות ש"ס דילן דמשמע ס"ל דמהני בפקח כ"י. (וע"ש בקה"ע ובתוספותיו דפירושו מחוור יותר מפי' המפרש במס' תרומות). ובמכמ"א ש"א סי' ה' האריך בדין זה והנה דעת התוס' והרמב"ם וריא"ז להקל בפקח בכ"י וכ"ד הרמב"ן בחידושיו פמש"א. והמכמ"א כ' דלא מכשרי אלא בשכותב בפני הסופר והעדים שהם רואים בשעה שכותב אבל בכותב שלא בפניהם ה"ל כאומר אמרו. ועפי"ז הסכים גם דעת סה"ת וסמ"ג וסמ"ק והרשב"א לדעת הרמב"ם וסיעתו לפי שהם לא פסלו רק בשולח כתבו למקום אחר אבל בכותב לפני הסופר והעדים נראה לו מדבריהם דס"ל דשפיר דמי לכתוב גט עפ"י כתבו. ודעת ר"י להכשיר בכל גווני. ודעת ר"ת והרא"ש והר"ן והטור לפסול בכל גווני עכ"ד. והנה מה שהחליט דשולח כת"י למקום אחר שיכתבו ויתנו אפי' את"ל דכ"י מהני מ"מ לא עדיף מדבור פה. וה"ל כאומר אמרו. אינו מוכרח כלל דלא מיבעי' להרא"ה ור"ן דס"ל דממנה סופר ועדים שלא בפניהם עדיף מאומר אמרו א"כ ה"נ הוי כממנה עכ"פ ולא כאומר אמרו. אלא אף להחולקים (שדבריהם עיקר יותר) מ"מ י"ל דכת"י עדיף שהרי הסופר ועדים רואי' כתבו. משא"כ באומר אמרו שומעין משלוחיו. והוא ז"ל הכריח בעצמו דלרשב"ג מהני אפילו שולח למקום אחר א"כ כיון דבפקח ס"ל כר"כ י"ל דה"ה בשולח כמו חרש לרשב"ג ור"כ. מיהו מזה אין ראי' כ"כ דר"כ ס"ל דכתב כי הגדה דמיא כמ"ש התוס' גיטין (ע"א) ד"ה אר"ז. אבל אנן דס"ל דכתב לאו כהגדה דמי' רק דמהני בפקח כמו הרכין בראשו י"ל דכתב בפניהם דוקא בעינן:

ומ"מ מל' סה"ת ושא"פ שכ' וא"כ אין אדם יכול לשלוח כתבו כו' ואי איתא דזה דומה בהחלט לאומר אמרו הרי כבר כ' דאומר אמרו הגט פסול א"ו אפשר לחלק משום שרואים הכתב ידו. והנה בת"ג סי' ק"כ סקכ"ד כ' בכותב בכת"י לפני הסופר והעדים ודאי דלא גרע מרמיזה כו'. ואשתמיטתי' מ"ש המכמ"א שר"ת והרא"ש וסיעתם פסלי בכל גווני גם מסברא יש לחלק דבהרכנה ניכר בשעה שמרכין שמכוין על הן הלכך ה"ל כשמיעת הקול. משא"כ בכתיבה אין ניכר כלל מתוך תנועת ידו שמכוין על הן דכמ"כ יכול להיות שכותב לאו רק ניכר אחר הכתיבה לכן ל"ד לשמיעת הקול דנשמע שאומר הן. וגדולה מזו משמע בתשו' הרשב"א הובאה ב"י באה"ע רס"י צ"ו דדוקא הרכנת הראש הוי כדיבור ולא שאר רמיזות יעו"ש וזו תשובה ברורה להת"ג וגם להמכמ"א שכ' דדעת הרשב"א ג"כ להקל בכותב לפניהם דליתא דלא עדיף משאר רמיזה. מיהו צ"ע דאמרי' בגמ' שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט כו' הרי דלאו דוקא הרכנת הראש בעינן דשאר רמיזה נמי מהני. ולדינא אפ"ל קצת סמיכה דבכותב בפניהם מהני דבהא א"ש הא דגרסינן קולו לאפוקי מדר"כ כו' דקשה דהל"ל לאפוקי מכת"י כדי שנדע דאפילו בפקח לא מהני וכמו שבאמת דעת התוס' וסיעתם דמהני מה"ט דלא אמרו רק לאפוקי חרש כו'. לכן נ"ל דה"פ דכבר נת' דר"כ ס"ל דכתב ידו הוי כהגדה לכן מהני אפי' בחרש כמ"ש התוס'. וע"ז אומר קולו לאפוקי מר"כ דכתב אינו כהגדה. ומ"מ בפקח יש חילוקי' דכותב לפניהם ה"ל הכתיבה כהרכנה דאע"ג דהרכנה לא מהני בחרש מהני בפקח וכמ"כ כתי' לפניהם משא"כ כששולח כתבו ליכא ראיי' ההרכנה לכן לא מהני. ולכן לא אמר סתם לאפוקי כת"י כי אז הוי משמע דכתיבה אפילו בפניהם גריעא גם מהרכנת הראש וזה ליתא דאין ר"ל רק דאינה כהגדה אבל אי הוי כהרכנה או לא תלוי אם כותב לפניהם או לא. והנה בנ"ד שהסופר הי' בפניו הנה לפ"ד המכמ"א אפשר להקל במקום עיגון דהא לדידי' רוב גדולי הראשונים מקילים בכותב לפניהם כנ"ל והת"ג הקיל בזה בפשיטות והג"פ מיקל בכ"ע במקום עיגון ואף להפר"ח שהחמיר ביותר גם לא נחית לחלק בין כותב בפניהם או שלא בפניהם אפשר לצדד דמסתמא קדמו דיבורים בין הסופר ובין המומר שהרצהו ליתן ח"י ואפשר אותן הדבורים מספיקי' לגבי מינוי הסופר. מיהו י"ל דליתא דמתוך דברי הסופר שאמר לו שיתן חת"י א"כ אף אם השיב שיתן אין בזה משמעות רק שיעשנו שליח ע"י הכתב דומה לאומר לשלוחו שיבטל הגט שאינו חשוב ביטול מעכשיו. ויש לחלק דגילוי' דעתא בגיטא לאו מילתא היא כיון שכבר נעשה המעשה אבל לשיעשה שליח י"ל דסגי בגילוי' דעתא כמו במסוכן האומר כתבו דא"צ לומר תנו דע"כ מדין ג"ד אתינן עלה. והכא איכא ג"ד שמתרצה עכשיו שיכתוב הסופר גט אחר רק שמבטיחו שיחתום ג"כ לו ראי' ע"ז שנתרצה ול"ד לאעשנו בן חורין דאינו רק הבטחה וקיי"ל דלא קנה (ע' גיטין מ' ע"ב) דשם לא מהני גילוי דעת. מיהו האי דינא אי מהני בשליחות ג"ד תלוי באשלי רברבי כמ"ש בתשו' אחת מדיני שבת והרשב"א כ' בנדרי' ל"ה דלא מהני וע' בט"ז בי"ד סי' של"א ובבא"י שם וע' במרד' ס"פ מי שהיה נשוי. ונידון העדים אף שלא ראו כשכתב לפניהם י"ל דבע"ח אין הפיסול רק מדרבנן לכן בדרבנן יש לסמוך ע"ד הג"פ דס"ל להקל במקום עיגון בכ"ע כנ"ל. ועג"פ סי' ק"כ סס"ק כ"ה חילק ג"כ בין סופר לעדים ועת"ג סי' ק"ך סק"כ שאין דבריו מוכרחי' דשינוי' בתרא דהתוס' (ס"ו) דוחק הוא וע' פנ"י פמש"א במשנה אמרו לו נכתוב ובגמ' גבי רב אשי משמע דאין פיסול מדאורייתא בע"ח אלא כששינו ממש מדברי הבעל. אבל כשעשו כמאמר הבעל י"ל שאין כאן פסול מדאורייתא. ובפרט בנדון זה שהבעל הוא מומר דלא שייך כלל לומר שקפיד שיוכתב ע"י שליחות דאנן סהדי דאין קפיד כלל ומה שעושה הוא רק משום שמפצירי' ומשחדי' אותו. ועוד יש לצרף מ"ש הפנ"י שיש סברא לומר דאע"ג דרב אשי אמר לאפוקי מרב כהנא עכ"ז אפשר דהלכה כר"כ וכמו באומר אמרו לכמה פוסקים ע"ש: