ה

וההיתר הראשון דמעל' ע"פ תשו' ר"ש הובאה בשו"ת מהרש"ל סי' ס"ה דדעת שמירה מיהא בעינן ולהכי נקט רבא כנסי שט"ח שכן דרך פקחין לשמור ולא נייר בעלמא וכ' מר ע"ז וא"כ בנ"ד נמי שלא הרגישה בדבר הנתחב בבית צוארה ולא ידעה מה הוא לא היה דעתה לשמירה כלל עכ"ל. צ"ע כי הרי הרמב"ן והרשב"א והר"ן שתמהו אמתניתין דכנסי שט"ח לאשמעינן בסתמא כו' ע"כ לא ס"ל כהר"ש דלפ"ד לק"מ דלגופיה אצטריך דוקא בכנסי שט"ח הוי גט שיש כאן דעת שמירה אבל בסתם דנותן לה נייר בעלמא אין כאן דעת שמירה ולא הוי גט (ומש"ש ר"ש בחזקת נייר בעלמא סגי עכצ"ל דמיירי בקבלתו בפי' בתורת שמירה לשיטתו). והנה על קושי' זו בנו בנינים להוכיח דעסוקי' בא"ע לא מהני בכנסי שט"ח והכי קיי"ל וע"כ דלא כר"ש שלדבריו לא מוכחי מידי. ומודינא ודאי דכל הפוסקי' בעו דעת שמירה שהרי הש"ס אמר והא לא מינטר כו' הכא משום אינטורי הוא כו' אבל במה שהצריך רבינו שמחה שיתננו לה בתורת דבר חשוב כשט"ח שאז דרך הפקחין לשמור ולא כשנותן לה בתורת חפץ סתם שא"י מה הוא בזה י"ל שהפוסקי' הנ"ל חולקים עליו דאל"כ לא היה להם לדקדק במ"ש המשנה לשון כנסי שט"ח כנ"ל. ומדבריהם נראה שכל שנותן לה בתורת דבר יהיה מה שיהיה כיון שיודעת בנתינתו יש כאן דעת שמירה והטעם אע"פ שי"ל שבדעתה ס' שמא הוא צרור וכה"ג מ"מ כיון שאינה יודעת מה הוא וס' ג"כ בדעתה שמא הוא דבר חשוב חזקה על בן דעת שאינו מוציא מת"י עד שרואה מה הוא וכשתראה שהוא גט תשמרנו. א"כ מה שאינה רוצה לזורקו עד שתראה מהו. זהו בעצמו שמירה כי גם שמירה על הספק שמה שמירה ויש כאן דעת שמירה כו' ולכן שפיר קשה להו למה ל"ל כנסי שט"ח כו':

קיצור. מ"ש כת"ר עוד סברא לומר שאין נתינת הגט כלום משום דאיתא בתשו' רבינו שמחה דדעת שמירה מיהא בעינן ובנ"ד לא היה בדעתה לשומרו כיון שלא ידעה מה תחב לה. זה אינו לפ"ד הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאל"כ מה הקשו למה נקט במשנה כנסי שט"ח. הלא להר"ש זהו כדי שיהיה לה דעת שמירה. א"ו ס"ל דכל שנותן לה בדרך נתינת איזו חפץ נחשב דעת שמירה דאף שאינה יודעת מה הוא מ"מ יש כאן ספק אצלה שמא הוא דבר חשוב קצת ע"כ נחשב דעת שמירה:

ועמ"ש בחידושי הרשב"א במ"ש עולא ר"פ הזורק והוא שעומדת בצד ביתה כו' וזרקו לה מגורשת בין מדעתה בין בע"כ כו' והיכא דקיימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעת אפשר לומר דמגורשת אם זרקו לה בפני עדים ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה וכעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ול"ד לישנה דהכא אית לה יד לזכות לה וכיון דיש לה יד אף חצרה קונה לה דומיא דידה דידה אילו נתנה לה סתם ואמר לעדים ראו גט כו' ודאי מגורשת דלא אמרו אינה מגורשת אלא בישנה דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת וה"ה לחצרה עכ"ל והובא דבריו במל"מ רפ"ה מה"ג וברי"ו ובב"י ובב"ש רס"י קל"ט. ופי' ושלא מדעת היינו שלא ידעה כלל מזריקה זו דאם ר"ל שלא מרצונה הא תחלה תני לה בין בע"כ וכ"מ במ"מ וברי"ו. גם כ' הרשב"א עוד כן מפורש גבי מש"ש ר"א אפי' היא בטברי' וחצירה בצפורי שאז אינה יודעת בשעת זריקתו כלל אם זרק לה ומגורשת לר"א וכה"ג בחצירה הסמוכה לה לעולא ע"ש. מכל הלין מוכח דלא בעי' דעתה כלל וכלל רק דעת העדים סגי כל שנתן לה במקום המשתמר כמו בחצר המשתמרת שעומדת בצידה דהוי כידה וכן י"ל בקעשינא שלה אפי' א"י מזה כלל ואמר לעדים ראו מהני. ולכאורה דברי הרשב"א אלו הם כסברת בעל המאור שהביא הב"ש סי' קל"ו סעיף ה' סק"ג והתוספות פ' הזורק (דע"ח ע"א) חולקים ע"ז כמש"ל סעיף ג'. גם בתשו' ר"ש שבתשו' מהרש"ל סי' ס"ה משמע כהרשב"א: