א

סימן רסג

[עוד על ענין הנ"ל] נראה להעיר עוד לומר דנד"ז אינו חשוב גט המעושה משלשה טעמים. האחד מהא דפרק איזהו נשך (דף ס"ו ע"א) ההוא שכ"מ דכתב לה גיטא כו' אמר רב זביד פטומי מילי בעלמא הוא. הרי אף שהבטיחה לו בפירוש אי קיימת דידך אנא ואיכא למימר דאדעתא דהכי יהיב גיטא עכ"ז כיון שמקודם נתרצה לגרשה אע"ג דאינגיד ואתנח אנן סומכים לומר שלא החשיב זה לתנאי גמור ומותרת לינשא לאחר. כמ"כ בנד"ז אחר שמובן שעיקר נתינתו הגט הוא מפני שמעוגן זמן כביר לכן אנו אומרים דאונס ממון לאו כלום הוא כיון שלא היה לו חששא באמת מטעמים דלעיל והמודעא זהו רק שמכעסו עליה רצה לבוא עליה בעלילה כו' לומר שקר שמחמת אונס הממון נותן הגט אבל האמת עד לעצמו שמפני העיגון שלו גירשה. והראי' שעל תקט"ו כבר נתרצה לגרש ולא מסר מודעא כלל. א"כ ה"ל כעובדא דשכ"מ הנ"ל דכיון שכבר נתרצה לגרש ומשום סירוב קט"ו מסר מודעא וזה לאו כלום הוא כנ"ל סעיף ח':

הב' ממ"ש בגמ' בב"מ פ' האומנין (דף ע"ז סע"ב) גבי עייל ונפיק אזוזי לא קנה. ופרש"י משום דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי כו' הרי חשבינן זה לאונס ואף שהוא אונסא דנפשיה אך כשאין הלוקח מקיים בטל המקח. וגבי מוכר שדהו מפני רעתה אע"ג דעייל ונפיק אזוזי קנה. ופרש"י דאנן סהדי דבלאו אונסא דזוזי כו' ע"ש (דע"ח רע"א) ובתוספות (דף ע"ז סע"ב) הרי מחמת דאנן סהדי אמרינן דלא זוזי אנסוהו ואע"ג דעייל ונפיק אזוזי. כמ"כ ממש בנד"ז ענין הגט ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה והוא כי האשה הנק' שדה ברור לו שלא תשוב אליו עוד כמש"ל א"כ מפני זה הוא מגרשה ומה שתולה באונס זוזי זהו שקר כו' ואנן סהדי שזהו מוכר שדהו מפני רעתה. ועוד דוגמא לדבר פ"ד דגיטין במשנה (דף מ"ה סע"ב) אמר ר"א לא אסרו זה אלא מפני זה ופרש"י שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע כו' דאנן סהדי דאין אדם רוצה כו' הרי סמכינן על סברא זו להכשיר הגט. כמ"כ יש לומר בנד"ז. וכן ראיתי בספר בינת אדם בשער בית הנשים בתשו' סס"י ל"ב כשמגרש אדם אשתו אין מן הסברא כלל שיגרש אותה בשביל שנותנים לו ממון ומי ראה כזאת. אלא שבודאי בלא"ה היה מן ההכרח לגרשה יהיה מאיזה טעם שיהיה. רק כל מה שיוכל להוציא ממון עושה כו' אבל אנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה עכ"ל:

הג' מהא דאיתא ר"פ הבע"י (דף נ"ג ע"ב) אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת. וכיון שנותן דעתו להתקשות אף שזהו מחמת אונס גמור דנפשות שאומרים לו להרוג אותו אם לא יתקשה ויבא עליה עכ"ז אין אומרים אנוס היה אלא ה"ז כאילו בא עליה מרצון גמור מאחר שמתקשה לדעת וחייב ע"ז מיתה בב"ד כ"ד הרמב"ם פ"א מהא"ב ה"ט ופ"ך מה' סנהדרין ה"ג. ובחידושי הרמב"ם ביבמות שם הביא דיעה זו בשם י"א. וכ' עוד שי"א כיון שמחמת האונס הוא שיהיב דעתו ונתקשה אף הוא פטור בדיני אדם כאילו אמרו קטול אספסתא בשבת ואי לא קטילנא לך דפטור. ואפילו בעובד כוכבים ומזלות ושפ"ד שדינו שיהרג ואל יעבור. בדיני אדם פטור ואע"פ שמדעת עצמו הוא הולך ועושה אף כאן אע"פ שהוא נותן דעתו ומקשה עצמו פטור. שהרי אם תסלק אונסו מעליו אף הוא פורש עכ"ל וכ"נ דעת התוספות ועיין בההמגי"ד פ"א מא"ב ה"ט שיש קושיא על פירוש זה ותירוצם דוחק. ודעת הראב"ד נראה ג"כ כהרמב"ם. וכ"ד הסמ"ג. ובכ"מ פ"כ מה"ס כ' לתרץ דעת הרמב"ם מקושיית הרמב"ן כיון שמחמת האונס הוא שיהיב דעתו ונתקשה כו'. ומי עדיף טענת אין קישוי אלא לדעת מעושה מעשה בידים. ואפשר לומר דבשלמא מעשה שבידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו. אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א"א לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב עכ"ל. הובא דבריו בחמ"ח סס"י כ'. וד' החמ"ח עצמו אינן נכונים והם נגד דברי הרמב"ן בפירושו דברי הרמב"ם וכן בהרשב"א שם. א"ו צ"ל התירוץ כמ"ש הכ"מ דמעשה הקישוי כיון שא"א להיות בלי רצון לזה הביאה הוא גרע משאר מעשה בידים שאפשר שיכול לעשותו בלי רצון לזה וכ"ד היש"ש ר"פ הבע"י סס"י ב' דפסק כיון שאין קישוי אלא לדעת חייב מיתת ב"ד יעו"ש:

ולע"ד נראה לבאר דברי הכ"מ והוא שהרצון יש בו שני ענינים האחד נקרא רצון הב' נקרא חפץ. והרצון יוכל להתפרש אף שאינו חפץ בזה כלל כ"א מוכרח בזה וכמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני הרי נקרא זה ג"כ רצון אף דאנן סהדי שאינו חפץ באמת בזה כ"א שמוכרח מחמת ההכאות לרצות כן לומר רוצה אני. ואף לפי מה שפירש הרמב"ם ספ"ב מה' גיטין וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש מרצונו. מ"מ אין לו בזה תשוקה וחפץ כלל אלא שמוכרח לרצות ולשא"פ זהו ע"ד תלוהו וזבין ע' תוספות פרק חזקת (דף מ"ח ע"א) דאע"ג דגמר ומקנה וחשוב רצון מ"מ הרי הוא בא ע"פ הכרח. (ולכן יש שם דיעה דאי ארצי זוזי אינו אונס וכן אי ה"ל לאשתמוטי משום דעי"ז מראים הדברים שיש לו רצון אמיתי בזה). אבל חפץ זהו מה שחפץ ומשתוקק לזה ויש לו תענוג ברצון זה בלי שום הכרח אדרבה זהו רצונו וחפצו האמיתי ומתענג מזה. וכמו שארז"ל במד"ר פ' וישלח פרשה פ' בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל בדביקה חשיקה חפיצה כו' בחפיצה כי תהיו אתם ארץ חפץ כו' ואנו למדים אותה מפרשתו של רשע הזה. ותדבק נפשו בדינה כו' כי חפץ בבת יעקב. והרי חפץ זה הוא מה שחשק וחפץ מאד בה מלב ונפש. זהו הנקרא חפץ. והנה ענין אין קישוי אלא לדעת זהו ג"כ ענין חפץ דוגמת כי חפץ בבת יעקב שע"י שנותן דעתו עליה ונתאוה לביאה זו עי"ז נעשה הקישוי משא"כ בלא תאוה ותשוקה וחשק א"א שיהיה הקישוי וזהו שאמרו אין קישוי אלא לדעת מלשון והאדם ידע את חוה כו'. ועפ"ז אתי שפיר דבשאר מעשה שעושה בידים אף להשתחות לכו"מ ח"ו הוא פטור אם עשה כן מחמת אונס שאמרו להורגו אם לא ישתחוה. מפני שמעשה זו עשה שלא בחפץ ותשוקה לזה כלל. כ"א מהכרח גמור. וה"ז חשוב אונס גמור. ואונס רחמנא פטריה ממיתה אף שהדין שיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג פטור. וכן הדין באשה שאנסוה להביא ערוה עליה אף שדינה ליהרג ואל תעבור מ"מ אם עברה פטורה. שי"ל מעשה זו הוא ג"כ בהכרח ולא בתשוקה כלל כיון דלא שייך בה קישוי. אבל באיש שאנסוהו לבוא על הערוה אף שאמרו לו להורגו אם לא יעבור אין זה חשוב אונס. כיון שמעשה הקישוי בלתי אפשר שיהי' אלא ע"י חפץ ותשוקה ממש לביאה זו. וכשהגיע למדרגת החשק לזה ה"ז רצון גמור ובטל האונס עכשיו לגמרי. שהרי ענין האונס הוא שאינו רוצה במעשה זו כלל וזה שייך בשאר מעשה כמו אפילו ח"ו בהשתחוואה כו' י"ל שגם בשעת השתחוואה הוא נגד רצונו וחפצו לגמרי ע"כ חשוב אונס. לא כן מעשה הקישוי שהוא ע"י שחפץ ומתאוה ומשתוקק אליה א"כ כבר בטל האונס ומעתה אין כאן אונס כ"א רצון גמור ולכן חייב מיתת ב"ד ע"ז. ולא דמי להא דתחלתה באונס וסופה ברצון דחשוב אונס. אף שלבסוף משתוקקת לו כדאיתא בכתובות (דף נ"א ע"ב). דהתם שאני דתחלת הביאה היא מאונס גמור. משא"כ הכא הקישוי הוא תחלת הביאה והוא ברצון גמור ותשוקה כנ"ל ועיין כעין חילוק זה בתוספות פ"ד דב"ק (דף מ"א ע"א) ד"ה וכמאן וא"ש פסק הרמב"ם והסמ"ג:

והנה בנד"ז גבי אונס ממון אף את"ל דמאונס ממון נתרצה ליתן הגט כיון שנתן הגט ברצון גמור והוא תבע כמה פעמים שיסדרו הגט. לכאורה י"ל דדומה להא דאין קישוי אלא מדעת אף שבא מחמת אונס גמור כיון אח"כ מרוצה וחפץ לזה. וה"נ הרי חפץ בהגט מאחר שהוא תובע את הב"ד ומבקשם שיסדרו הגט. משא"כ בגט המעושה ע"פ שחובטין אותו אף שאומר רוצה אני הוא ניכר בעליל שאינו מרוצה כלל כ"א שאומר רוצה אני בהכרח מחמת ההכאות. משא"כ הכא שהאונס ממון הוא מה שכבר תפסה מזמן שנה ויותר ועכשיו הוא בא וצועק שרוצה ליתן לה גט הרי מחמת האונס יהיב דעתא לחפוץ לזה ומבקש כן מעצמו משא"כ גט המעושה ע"י חבטות לא יהיב דעתו כלל לחפוץ לזה. אלא שמוכרח לומר רוצה אני. ומיהו יש לחלק דגבי קישוי שאני שמוכרח שיש לו תשוקה ותאוה וחפץ ממש לזה. שאל"כ בלתי אפשר להתקשות. אבל גבי סידור הגט לא שייך תשוקה לזה. א"כ אין זה חפץ כ"א רצון. וגבי רצון בלי חפץ כיון דבא מחמת אונס אין ראיה שנחשב רצון. ע"ז יש להשיב כיון בנ"ד ע"כ מעורב בזה ג"כ עוד אונס שא"א לו לישב בלי אשה. ומבקש תפקידו וע"י זה הגט יוכל לישא אשה. א"כ י"ל דמעורב בזה ג"כ חפץ ותשוקה ממש לישא אשה. שזהו חשוב נהנה ממש. וכיון שצועק ממש שרצונו ליתן גט יש לתלות שכן הוא האמת שיש לו תשוקה וחפץ לזה מחמת התשוקה שיש לו לישא אשה. ואף שבא מחמת עירוב אונס ממון כיון שמשתוקק ממש לזה מחמת טעם השני ה"ל כהא דאין קישוי אלא לדעת דחשוב רצון גמור אף שבא מחמת אונס עצום שאין לך אונס גדול ממנו כ"ש האונס ממון די"ל שאינו אונס גמור. וכיון שהרצון שאח"כ י"ל שהוא חפץ גמור חשוב רצון גמור כנ"ל: