יג

וחכם א' הקשה לי על סברא זו דאף לו יהא לפ"ז דה"ל כמו המעושה כדין. מ"מ לא עדיף מהנך שכופין להוציא דדוקא כשהגט מעושה בב"ד. וע"כ לפי סוגיא דב"ב (דמ"ח ע"א) דכשהעישוי כדין ה"ל כזביני וד"ת אפילו בעכומ"ז כשר. שפיר י"ל דכשאינו בעכומ"ז כ"א האשה עצמה כשר לגמרי. אבל לסוגיא דגיטין פירשו התוס' בב"ב שם ד"ה דבר תורה כיון שע"י כפיית כותים נותנים ה"ל שלא כדין כו' א"כ ה"ה ע"י האשה דב"ד בעינן. וע"ז יש להשיב כיון דקיי"ל בב"ק פ' המניח (דכ"ז) דעביד אינש דינא לנפשי' א"כ האשה עצמה שליחותא דב"ד עבדה לעשות דינא לנפשה. ובפרט שעושה כן בשוא"ת לעקל ולעכב המעות עד שיפטרנה כדין תקנת רבנן סבוראי לא דמי כלל לגט המעושה בעכומ"ז וחשיב כדין כיון דעביד אינש דינא לנפשיה. ועיין ביש"ש פרק המניח סס"י ה' חילק ג"כ היכא שמעכב בשב ואל תעשה עדיף. עוד יש לעיין דעכשיו יש חרגמ"ה שגם האיש לא יכול לגרש בע"כ י"ל ממילא בטלה תקנה זו משני טעמים. א' שאין צורך בזה שתקנה זו דהגאונים לא הוצרך רק כשהאיש יכול לישא אחרת עליה וכשהיא מואסת בו תשב עגונה לעולם ולכן יש לחוש שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה על כן נצרך תקנה זו שגם היא תוכל לכופו ליתן גט כדי שלא תתעגן לעולם ותצאנה לת"ר משא"כ עכשיו שגם הוא מעוגן מחמתה א"צ תקנה זו וכה"ג פי' בתשו' סד"א סי' י"ג דכיון שהאיש מעוגן ג"כ כמו האשה ע"כ מהם ומאליהם יתפשרו לכן הניחו חכמי הדורות מלהזדקק בזה לכופו כו' יעו"ש דף ס' ע"א. הב' י"ל דאין לייפות כח האשה מכח האיש. מיהו בתשו' סד"א הנ"ל בסוף התשובה משמע דס"ל גם במקום שיש חר"ג לא בטלה תקנה זו לפ"ד הסוברים דתקנוהו לעולם רק שלא הוצרכו להזדקק לזה כו'. ולפע"ד צ"ע דכיון שעכשיו בטל הטעם שבשבילו תקנו תקנה זו י"ל אין לסמוך להקל באיסור א"א על סמך התקנה וראיה ממ"ש בשט"מ פ"ק דביצה (דף ה') סד"ה מכדי כתיב. וז"ל וי"ל דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאיליו אלא שהצריך הכתוב היתר ב"ד ולפיכך בכל ב"ד חשוב סגי כו' עכ"ל וכ"ד הראב"ד פ"ב מה' ממרים. נמצא כשעשו תקנה להקל נגד הד"ת היינו לכוף הבעל לגרש משום שסמכו על כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובטל הטעם ממילא בטילה התקנה והיינו דלאחר שתיקן רגמ"ה שגם הבעל לא יוכל לישא אחרת א"כ א"צ לתקנה הנ"ל לכוף הבעל. וצ"ע בהג"א פ' אע"פ בהרא"ש סי' ל"ה דרגמ"ה עצמו ס"ל תקנת הגאונים לכוף הבעל. ולכן צ"ל כי רגמ"ה לא תיקן במורדת שלא יהיה הבעל יכול לישא אחרת וכדעת הראב"ן שהביא בש"ע סי' ע"ז ס"ב בהג"ה (וכן הסברא נותן כי מאחר שהתקינו שיכופו האיש כשהאשה טוענת מאיס עלי מכש"כ שלא יכופו את האיש נגד הדין כשאשה פושעת בו). וכיון שיכול לישא ממילא צריכים לתקנה לכוף הבעל דאל"כ תתעגן לעולם. ומ"מ כיון עכשיו אין נהיגין כלל שישא הבעל אחרת י"ל בטלה תקנת הגאונים מדינא ואין לכוף הבעל כלל. אך מה שיש כפיי' עליו מצערא דגופא שכיון שלא יכול לישא אחרת מוכרח לגרש זאת. וק' אמאי לא חשוב גט מעושה וצ"ל כיון תקנת הגאונים היה אף לכוף הבעל לגרש ולא בטלה תקנה זו רק משום שהבעל לא יוכל לישא אחרת א"כ סוף סוף כפי' זו שרי. הרי למדנו מה שהאשה מכריחתו לגרש ע"י שלא יוכל לישב בלי אשה זהו שרי מחמת תקנת הגאונים הנ"ל. או י"ל שאפילו בלא תקנת הגאונים זהו שרי כי עצם האונס שאינו יכול לישא אחרת זהו מחמת תקנת ר"ג ולא היא אונסתו בזה. רק היא אינה רוצה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו וזה אינו חשוב אונס רק שב ואל תעשה ועמש"ל סעיף ה'.ועכ"פ למ"ד דרגמ"ה לא תיקן במורדת י"ל שגם תקנת רבנן סבוראי לא נתבטלה לגמרי. רק לפ"ז י"ל נתבטל טעם היתר הא' והב' שסמכנו שעיקר האונס הוא מצד שלא יוכל לישא אחרת וזה מאנסו על הגט והוא אונס שכדין ומאחר שרגמ"ה לא תיקן במורדת הרי בטל אונס זה כיון שיוכל לישא אחרת. וי"ל שאע"פ שרגמ"ה לא תיקן במורדת ולכן י"ל דלא בטלה תקנת רבנן סבוראי עכ"ז מאחר דלא נהיגי כלל לישא אחרת ולא נשמע זה כלל. וגם מצד דד"מ אסור זה. א"כ זהו ודאי מכריחו על הגט והוא עיקר הגורם שנתרצה לגרש ועכבת הממון היה טפל לו. ועכ"ז לגבי תקנת רבנן סבוראי יש לצרף ההיתר בכה"ג שהאשה מעכבת ממונו שזה יש לצדד אף לאחר תקנת רגמ"ה כו' דהא יכול לילך למרחקים ולישא אשה כו' ע"כ י"ל שתוכל לעכב ממונו והיינו רק לענין שבדיעבד שנשאת לא תצא. מיהו למ"ד דרגמ"ה תיקן גם במורדת י"ל בטל היתר זה דתקנת רבנן סבוראי דהא אינו נצרך עכשיו תקנה זו כלל. ונגד זה לפ"ז חזק הטעם דעיקר הכרח הגט הוא משום מה שמעוגן:

קיצור תשו' על קושיית חכם א' דגם להרמב"ם דוקא בב"ד כסוגיא דגיטין שי"ל דהא עביד אינש דינא לנפשיה. ענין תקנה שבטל הטעם שבגללו תקנו התקנה י"ל דבטלה ממילא מדינא. וי"ל שלא בטל הטעם לגמרי: