יב

וא"כ בנד"ז שהיא טוענת שחפיצה להתגרש דוקא ויושבת כן נפרדת ממנו כמה שנים לא מיבעיא אם טוענת מאיס עלי ואיני יכולה להבעל לו דהרמב"ם ס"ל מדינא דגמרא כופין אותו לגרש. ועיין פנ"י בסוגיא דמורדת פ' אע"פ ובק"א שם סעיף קנ"א הביא סמוכות להרמב"ם מפרש"י. ובכנה"ג סי' ע"ז בהגהת הב"י ס"ק י"ד כ' וז"ל גם שיש מן המפרשים שהבינו מדברי רש"י כן כבר הכו על קדקד סברא זו וביטלוה בראיות ברורות כו' והסד"א בתשו' סי' י"ג דנ"ח ע"א כ' שכ"ד רש"י לפ"ד הסמ"ג וכן הוא דעת הסמ"ג לאוין פ"א. והנה בב"י סי' ע"ז בד"ה כ' הר"ש בן הרשב"ץ כו' דאפילו לאומרי' שאין כופין בטענת מאיס עלי יודו בזה שמה שאמרו שלא לכוף דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כו'. ויש תימה ע"ז דהא האומרים שאין כופין הוא מצד שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכמ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ב וסי' אלף רל"ה. וא"כ אף שלא נתנה עיניה באחר אין כופין. וראיתי בתשובה שבסוף סדר אליה רבא סי' י"ג דף נ"ח ע"ב שעמד ע"ז. וראיתי בתשו' אחרונה שבחלק ד' של התשב"ץ הנק' חוט המשולש סוף הטור הג' הביא שבעה דעות בענין כפייה על הגט במורדת והדעה הג' שהביא שם זהו כמ"ש בשם הרשב"א שלעולם אין כופין את הבעל עכ"ז הדעת הששי והדעת השביעי זהו כמ"ש הרשב"ץ וכפי הנראה מקורם ממ"ש התוספות פרק אע"פ (דס"ג ע"ב) ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא כשיש רגלים לדבר כו'. ותמיהני שבשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ם הביא ד' הרשב"ץ הנ"ל ומדוע לא חלק עליו. אך אפילו באינה אומרת מאיס עלי ואינה יכולה להבעל לו רק טוענת מאיס עלי ורוצה להתגרש נהי דמדינא דגמרא י"ל לכ"ע אין כופין מ"מ מתקנת רבנן סבוראי כופין את הבעל לגרשה. וכ' הסד"א בתשו' הנ"ל דנ"ח ע"א וז"ל ודעת הרי"ף דתקנה זו הותקנה לכל העולם ונהגא לעולם מדהביאה בהלכות להלכה (וכ"נ ודאי מדברי הרי"ף פב"ת דכתובות אמתניתן דהפוסק מעות לחתנו וכמש"ל) וכ"ה דעת בעל העיטור וכן הוא דעת ריא"ז בש"ג פרק אע"פ בד"ה אע"פ שכך הוא דין המורדת כו' כבר תקנו גאוני הישיבות כו' ואין לנו לזוז מתקנתן כמבואר בקונטריס הראיות עכ"ל. וכ"כ עוד ריא"ז בש"ג ס"פ המגרש בד"ה עשוהו גוים לתת גט וז"ל המורדת על בעלה שכופין את הבעל לגרש כתקנת הגאונים ה"ז גט מעושה כדין שתקנת הגאונים דין הוא כמו שביאר מז"ה עכ"ל אבל הרבה גדולי הראשונים דחו תקנה זו מן הדורות הבאים בכמה טענות מהם שאמרו דתקנה זו לא היתה אלא לשעתא ומהם שאמרו שלא נתפשטה כלל בכל המקומות. ומהם שאמרו דהשתא נתבטלה אותה תקנה מפני פריצות הדורות עכ"ד התשו' סד"א הנ"ל. ועיין במלחמות להרמב"ן פרק אע"פ סיים אבל הם באמת לדורות תקנו כו'. אבל מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט כדין הגמרא לא הפסיד ותע"ב עכ"ל משמע שגם עכשיו שאין זה רק חומרא שלא לכוף על הגט. וא"כ קאי בשיטת הרי"ף והעיטור וזה נגד מ"ש הר"ן בשמו שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדורות יעו"ש בסוגיא דמורדת. והנה אף שלענין דינא אנן ודאי קיי"ל כדעת רוב גדולי הראשונים ר"ת והרשב"א והרא"ש והר"ן והה"מ והרב"י בש"ע וכל האחרונים שחלילה לכוף את הבעל לגרש וכל המעשה על הגט מרבה כו'. עכ"ז אנו רואים שלפעמים צירפו דעת תקנת הגאונים לאיזו צירוף (ועיין תשב"ץ ח"ב סי' ס"ט מ"ש ואף לדעת ר"ת והרמב"ן כו') כמו שמצינו שר"ת עצמו שהוא הרחיק הכפייה הזאת בכל עוז עכ"ז התיר לעשות להבעל הרחקה עצומה עד שיגרש כמבואר בתשו' מהרי"ק שורש ק"ב הובא ב"י סי' קל"ד בד"ה כתב מהרי"ק. וכ"פ הלבוש שם סס"י קל"ד ססע"י יו"ד אף שטעמו שאין זה קרוי כפייה שאם ירצה ימצא לו מקום כו'. הנה להיות גולה ומטולטל ממשפחתו ומעירו דבר גדול הוא. וה"ז חשוב נסיון באברהם אבינו כשנאמר לו לך לך מארצך כו' ולכן מהריב"ל ח"ב סי' ע"ט וח"ג סס"י ק"א כ' שלא ראה לרבני הדור שעשו מעשה כן לפי שההרחקה קשה עכשיו מן הנדוי ואם הנדוי הוי כפייה כ"ש ההרחקה. וע"כ צ"ל בטעמו דר"ת הוא לפי שצירף לזה תקנת הגאונים שתקנו לכוף ממש בכפייה גמורה. לכן אף שחלק ע"ז סמך לעשות ההרחקה כיון שאין זה כפייה ממש. ועמש"ל מזה ססע"י ג' וגדולי האחרונים החמירו עוד יותר מפני שההרחקה הוא כעין כפייה ממש. גם הרא"ש כלל ל"ה סי' א' נראה שצירף תקנת הגאונים לצד גדול להקל שהרי כ' נהי דקדושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנד"ז ע"ד קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה יעו"ש. וע' תשו' רבינו בצלאל אשכנזי סס"י ך' ג"כ כענין זה. וכבר תמה ע"ז הסד"א בתשו' הנ"ל דנ"ט ע"ג איך סמך הרא"ש ע"ז להתיר לכוף אשר כמעט זולת זה הצד אין שום היתר ותירץ ע"פ תשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' יעו"ש. וכ"ז אף לכתחלה. ולענין דיעבד כ' הב"י סי' ע"ז סד"ה כ' הר"ש בן הרשב"ץ שהדין שוה בכל המקומות שלא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל והרמ"א בד"מ סק"ט כ' ובמ"מ פי"ז משמע דאף אם נשאת תצא עכ"ל והיינו אפילו בכפייה גמורה ובתשו' מהרש"ל סי' מ"א משמע נמי דאפילו נשאת תצא. וזה לכאורה נגד תשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' א' הנ"ל. ועוד נ' להחמיר דעכשיו כבר בטלה תקנה זו יותר כיון שאין עושים מעשה כן ועיין בש"ג ס"פ הספינה בד"ה מההיא דאגרדמים. שכתב דהמקדש תלה דעתו בקיום הקדושין ובטולן כדעת רבנן דאתריה. ולפ"ז יש לנו ללכת תמיד אחר מקום הקדושין כו' עכ"ל. וא"כ עכשיו שבכל המדינות מכמה מאות שנים אין נוהגים לכוף. א"כ לכאו' בטלה הטענה משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. שזהו טעם דתקנת הגאונים לכוף כמ"ש בתשו' הרא"ש. ומיהו י"ל שמה שנוהגים שלא לכוף זהו מטעם שאינו נצרך כמ"ש הסד"א בתשו' סי' י"ג הנ"ל. וגם שהמנהג שלא לכוף כפייה גמורה בשוטים אבל על כפייה בענין הרחקה דר"ת י"ל אין מנהג וכמ"ש הסד"א הנ"ל שהסכים כן למעשה בנדון שלו וכן פסק הלבוש סס"י קל"ד. והכפייה במעות דנד"ז י"ל דלא הוי כפייה יותר מהרחקה דר"ת כדלקמן ואף שבהרחקה דר"ת ג"כ לא נעשה מעשה לכתחלה מ"מ בדיעבד אם גירשה מחמת הרחקה זו ודאי היו מורים שלא תצא. ונד"ז הוא דיעבד. וגם י"ל כעין מ"ש בגמרא פרק א"ט אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים בתמיה. ר"ל הרי יש מי שמתיר לכתחלה לכוף ממש אנן נסמוך בדיעבד שכבר נשאת בענין שאינו כפייה גמורה רק כערך הרחקה דר"ת:

קיצור וא"כ בנד"ז שיושבת כמה שנים י"ל כופין לפי התקנה אך רוב גדולי הפוסקים דחו תקנה זו מכמה טעמים. ומ"מ היינו שאין כופין. אבל לעשות ההרחקה דר"ת י"ל שרי כמ"ש הלבוש סס"י קל"ד. ובתשו' סד"א סי' י"ג. ועכ"פ לענין שאם נשאת שלא תצא ואונס ממון שאשתו אונסתו כיון שהיא בידו כנ"ל י"ל לא חמור מהרחקה דר"ת לכן בדיעבד שכבר נשאת י"ל דלא תצא: