יא

ועוד יש למצוא היתר דיעבד ע"פ דעת הפוסקים דס"ל בטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש וס"ל שזהו תקנתא דהגאונים הראשונים וסמכו על אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' דלא כהרדב"ז ח"א סי' קפ"ז ופסקי מהרא"י סי' קל"ח דנמשכו אחר דעת הרמב"ם בגט המעושה שלא כדין בב"ד של ישראל דהגט כשר מדאורייתא מדינא דגמרא. והרי רוב הפוסקים פליגי ע"ז. וכמש"ל וכמ"ש ג"כ ע"ז במ"א. ופי' מאיס עלי היינו שאומרת שרוצה להתגרש דוקא משא"כ באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה וכמ"ש הרי"ף פרק אע"פ כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהיב לה גיטא לאלתר עכ"ל. אך הרמב"ם פט"ו ה"ח כתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין לו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה כו' עכ"ל. משמע דאין כופין אלא כשמאוס עליה ממש ואינה יכולה להבעל לו מדעתה כו' לא כשרצונה להתגרש מאיזה טעם אחר אף שרצונה להתגרש באמת ולא ע"ד בעינא ליה ומצערנא ליה. וכ"כ בהגמי"י שם סק"ה בשם התוספות ובשם תשו' מהר"מ שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה. וכ"נ ראיה ממ"ש במד"ר סוף איכה ע"פ אם מאוס מאסתנו אם מאיסה היא לית סבר כו'. וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' תקע"ג במ"ש שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב כו' וכ"כ בריא"ז בש"ג פרק אע"פ הואיל ואין דעתה סובלת הרי היא אנוסה בדבר כו' וכ"כ במרדכי ס"פ אע"פ כיון דמאיס לה ולא יכולה לסבול כו' וכ"כ התוספות פרק אע"פ (דס"ג ע"ב) ד"ה אבל אמרה. וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה כו' עכ"ל ועיין מזה בש"ע סס"י ע"ז בהשגת החמ"ח סס"ק ד'. ומיהו נ' התוספות לא כ"כ רק למאי דקס"ד דמדינא דגמרא כן הוא שכופין אותו כשטוענת מאיס עלי. וכדי לתרץ ממה שהקשו ע"ז מפרק הניזקין הוצרכו לתרץ ומיהו י"ל כו'. אבל לפמ"ש בתשו' רב שרירא שהיא תקנת מר בר רב הונא גאון שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. וכ"כ בהג"א פ' אע"פ בסי' ל"ה. א"כ לפ"ז י"ל דכל שחפיצה דוקא להתגרש הדין כן דהא בכה"ג שייך הטעם שלא תצאנה כו'. וכ"ה בתשו' רב שרירא שהביא בעל העיטור הובא בסד"א בתשו' סי' י"ג דנ"ח ע"ד משמע דכל שתובעת להתגרש הדין כן. ובבעל המאור משמע ג"כ שהבין כן מדברי הרי"ף וע"ז כתב ותימא הוא. והתימא יש ליישב שהוא תקנה כדי שלא תצאנה כו'. ואפ"ל טעמא דהגאונים שתקנו כן הוא משום דבגמרא ריש כתובות אמרינן דרבא מטעמי' דנפשיה אמר דאין אונס בגיטין דאף שמדאורייתא אינו גט כדפרש"י שם דאונס הוי דאורייתא מולנערה לא תעשה דבר אפ"ה משום תקנת בנות ישראל הכשירו גט זה וסמכו על הפקעת הקדושין בכה"ג לכן ראו הם הגאונים הראשונים שההכרח לתקן כן ג"כ בטוענת מאיס עלי לכופו על הגט כו'. וכ"מ ממ"ש בתשו' הרשב"א ח"ב סי' רע"ו הובא בכנה"ג סי' ע"ז בהגב"י ס"ק כ"ה וז"ל כי גם הגאונים ז"ל ידעת שאמרו שכופין לגרש כל שהיא מורדת ובמקום שנהגו על פיהם אין בנו כח לחלוק עליהם ולבטל דבריהם עכ"ל. וכ"מ בתשו' מהרלנ"ח סי' ל"ו שהביא בכנה"ג סי' ע"ז בהגהת הטור ס"ק כ"ח שלא להוציא מכלל התקנה רק באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כו' כיון שהיא אינה תובעת גרושין משמע כל שתובעת גרושין זהו בכלל מאיס עלי וכ"כ שם דבכל הפוסקים כשהזכירו תקנת הגאון כתבו לשון מורדת כו' ומ"מ כוונתם באומרת מאיס עלי דומיא דכלתיה דרב זביד אימרדא כו' יעו"ש. וכל כוונתו לאפוקי מאומרת בעינא ליה ומצערא ליה. ע"ש (דף נ"ט ע"א). וכן פרש"י שם גבי כלתיה דרב זביד אימרדא שאמרה מאיס עלי. והקשה הריטב"א הובא בשט"מ וא"ת היכי קרינן לה דאימרדא דהא לא מיקרי מורדת אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי כו' עכ"ל. וכיון שנק' מורדת י"ל דהיינו אע"פ שאין אמתלא גלויה על טענת מאיס עלי וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקע"ג אע"פ שהוא איש יפ"ת תקיף וחזק בחור כארזים כו'. ותדע עוד שהרי הרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ח' שהשיג על הרמב"ם כ' בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה נשלים תאותה כו' עכ"ל. משמע דס"ל מאיס עלי זהו אפילו בענין שנמשך מחמת שרירות לבה ותאותה כו' וכ"מ בהדיא בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ב שאלת המורדת כו' אם כופין כו' אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות שהגאונים ז"ל תקנו לכוף את הבעל ליתן גט כל שהיא מורדת וכן הרמב"ם ז"ל כתב כן באומרת מאיס עלי כו' עכ"ל מדכתב שהרמב"ם כתב כן באומרת מאיס עלי מכלל דהרי"ף כ' כן בכל מורדת ור"ל כל שתובעת להתגרש לאפוקי באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וכ"מ יותר ממ"ש הרי"ף פב"ת דכתובות אמתניתן הפוסק מעות לחתנו. והשתא דתקינו רבנן במורדת כו' ושם אינה אומרת כלל מאיס עלי. והנה הרמב"ם פכ"ג מה"א הלכה י"ו חלק על הרי"ף בזה והיינו משום ששם אינה מורדת כלל מכלל דבמורדת ס"ל להרמב"ם ג"כ דכופין אותו מתקנת הגאונים יעו"ש וע' בהר"ן שם ובתשו' הרשב"א ח"א סי' רל"ה וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ו. וז"ל מהרי"ק שורש ק"ב דהא פשיטא דלדידהו לאו דוקא מאיס עלי אלא היכא דבעינא גיטא יהבינן לה לאלתר וכן לדברי האומר דרבנן סבוראי תקנו כך. וע' בתשו' הסד"א סי' י"ג דף סמך סע"ג מה שהשיג עליו. מ"מ בתקנת רבנן סבוראי ודאי הוא כן כדברי מהרי"ק:

קיצור י"א בטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש. וכמה פוסקים ס"ל דלאו דוקא שאומרת מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי הדין כן כי אם כל מורדת שתובעת להתגרש הדין כן לאפוקי במורדת בעינא ליה ומצערנא ליה: