ב

והנה נלע"ד ראיה לדעת רב האי דהא כל עיקר הטעם דביטול מודעא מהני הוא משום דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר בתשו' הר"ן סי' מ"ג שהביא הב"י סי' קל"ד. ולר"ל רפ"ג דקדושין לא קשה מהא דערכין ספ"ה דגט המעושה כדין שאני. דמדינא צריך לבטל דבורו הראשון. ויש לומר עד כאן לא קיי"ל כר' יוחנן דדבור מבטל דבור אלא כשהדבור השני הוא מרצון נפשו כמו דבור הראשון ודומיא דמתניתן דתרומות פ"ג ביטל אם עד שלא תרם ביטל כו' שזה הביטול הוא מרצונו ומנפשיה. אבל כשהדבור הראשון לבד הוא מרצונו ודבור השני אינו מרצונו כ"א ע"י אונס והכרח והאונס אינו כדין א"כ הוא דבור גרוע הרבה מהדבור הראשון. לכן י"ל גם לרבי יוחנן אין מבטל דבור הראשון. ואין לומר דהכא הדבור השני ג"כ דבור גמור הוא אע"ג דלבו בל עמו משום דהא אסיקנא פ"ב דקדושין (דף מ"ט סע"ב וד"נ ע"א) דדברים שבלב אינן דברים. די"ל התם כשאינו אנוס כלל דומיא קסבר הייתי שהיא כהנת כו' ודומיא אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה כו' דכיון שלא היה אנוס ואעפ"כ לא הוציא בפיו מה שבלבו אמרינן דברים שבלב אינן דברים נגד מה שהוציא בפיו. או אפילו אם הוא אנוס אבל האונס הוא כדין כמש"ש בגמרא מהא דגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ומיירי בשהעישוי כדין. ואז איכא טעמא אחרינא דה"ל כזביני דקיי"ל תלוהו וזבין זביניה זביני דמה שהדין מחייבו לגרש ה"ל כמקבל ממון ועדיף מיניה ולכן אף לרבא דס"ל גבי שדה זו לא הוה זביניה זביני הכא דחייב מדין לגרש שאני. אבל היכא שהוא אנוס שלא כדין י"ל דברים שבלב הוה דברים וכ"כ בחידושי הרשב"א לשם בד"ה ואסיקנא דברים שבלב אינן דברים. והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין ומפרש התם כו' ואומר בלבו היום דאלמא דברים שבלב הוי דברים שאני התם דאנוס הוא עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם וכ"ש הכא שכבר פירש ע"י המודעא שמבטל הדבור האחרון זה עדיף מאומר בלבו היום. ובתשו' מיימוני דשייכי לספר הפלאה בד"ה להאריך אין פנאי. כתב דדוקא באונס ממון הוא דבעינן דאמר בלבו היום ואם לאו לא. אבל באונס יסורין א"צ שיאמר בלבו היום. ועמשל"ק סעיף וי"ו דזהו כשידוע אונסו בעדים הא לא ידעינן באונסו אע"פ שהיה אונס מהני הביטול מודעא וחשוב האונס דברים שבלב. וה"ט דרב האי גבי גט וצ"ל משום דלא אתי אונס שאינו ידוע בעדים ומרע ביטול המודעא שביטל לפני עדים וזהו שנחשב כמו דברים שבלב:

וכתב בקונטרס המודעא להרח"ש דף ל"ה ע"ב וז"ל ומתוך כל מה שכתבנו יראה דהמגרש באונס וקבל דמים ומסר מודעא וביטלה אע"ג דנראה דהוה כזביני איכא למיחש טובא ולמימר דהגט פסול. חדא דכתב הריב"ש סי' קכ"ז שי"ל דלא דמי לזביני דהא אין דמים לאשה. ולכן למאן דסובר דהא דאמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה היינו כשנותן לו כל שיוויו והם רוב הפוסקים הכא גבי אשה דלא שייך זה יש להחמיר ולומר דלא אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש. אבל למ"ד דבזביני אפילו אין נותן לו כל שיוויו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ה"נ במגרש באונס וקבל דמים אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומגרש. ויש ראיה לזה מתשו' הרשב"א סי' תקע"ב המתחלת ראובן בעל לאה כו'. מ"מ אפילו לפ"ז היכא דמסר מודעא אף שביטלה יש לחוש לרבינו האי והעיטור דלדידהו אף בזביני כה"ג לא מהני ביטול דמחמת האונס ביטל כנ"ל וכ"ש בגט. וכ"ש אם מסר מודעא בלשון כולל שמסר מודעא על כל הביטולים שבעולם לא מהני ביטול גם להרמב"ם והר"ן כי היכי דלא מהני לדידהו גבי מוכר באונס עכת"ד מהרח"ש שם. וכבר כתבתי לעיל שכ"פ מהר"ם אלשיך בתשו' לא כהרא"ש והרר"י ובתשו' הרשב"ש סס"י של"ט הקיל במגרש באונס וקבל דמים. רק לרווחא דמילתא הצריכה גט שני ולפמ"ש מדינא י"ל הגט פסול וא"כ ודאי היתה צריכה גט שני. ואזי צ"ע אם מהני שתשב תחת בעלה כיון הגט הראשון י"ל לא היה מהני מדאורייתא לכמה פוסקים רבים:

וא"כ למעשה גבי גט שהיה אונס ממון ומסר מודעא וביטל כל הביטולים ופסל עדים שיעידו על ביטול מודעא. ואח"כ ביטל כל המודעא ומודעי דמודעי כו' מחמת אונס ממון הנ"ל שלא נסתלק עד אחר נתינת הגט. כיון רוב הפוסקים זולת רי"ו נכ"ד סוף ח"א ס"ל דאונס ממון בגט הוי אונס. (והמכמ"א ש"ז סי' י"ט וכ"ב כ' דאם מוסר מודעא לכ"ע הוי אונס. וזה אינו מוכרח דא"כ בשדה סתם אמאי לא כתבינן מודעא לרבא פרק חזקת (ד"מ ע"ב). א"ו כיון דאינו אונס גם מודעא לא מהני כמ"כ באונס ממון בגט לפ"ד רי"ו). א"כ אף למ"ד דכשנתנו לו ממון חשוב כזביני לא מהני הביטול מודעא לפ"ד כל הפוסקים זולת הרר"י והרא"ש כנ"ל. וכ"ש דאינו דומה לזביני כלל מטעם שכ' מהרח"ש. ומטעם אחר שלא סילקו לו רק מעות שלו ולא נתנה לו ממעות שלה מאומה עבור הגט. ועיין שו"ת הרשב"ש סס"י של"ט לא החשיב זה לזביני רק משום שנתנה לו כל מעות שלה ממש ואפילו מנעל שברגלה יעו"ש:

קיצור ראיה לרב האי די"ל דיבור גרוע לא מבטל דיבור שלם. וכיון שידוע בעדים שהוא אנוס חשוב דיבור גרוע ולא הוה דברים שבלב. ודין המגרש באונס וקבל דמים שי"ל דאין הגט כלום לפ"ד רוב הפוסקים: