ח

אך לכאורה גם בקריאת שם נמי בדבור תליא כמ"ש קראו בשמו (וצ"ע מלשון עד שלא נבה"ע היה הוא ושמו בלבד. אע"פ שלא היה כלל מי שיקראנו בשמו. וכן זה שמו שקרא אדה"ר לבהמות וחיות. הרי שייך השם גם קודם שקראו ע"י הידיעה שכך צ"ל השם) ועיין במכמ"א שע"ד סי' י"ג דר"ל דשם שנשתקע מקריאה אע"פ שלא נשתקע מידיעה ה"ל נשתקע. אלמא העיקר הוא הקריאה בדבור. וכיון שכן כל שלא נק' עליו בדבור שם העיקר מעולם לא חל עליו ע"י מחשבה בעלמא. ולא ע"י קריאת הכינוי כדמוכח מכינוי נדרים כנ"ל. ואף שבתשובה סוף סדר אליהו סי' י"ג ר"ל דכשלא נשתקע מידיעה והוא ניכר בו אין חשוב נשתקע. מ"מ שאני התם שמתחלה נקרא שמו בישראל כך בדיבור. וצ"ע אם להעיר ממ"ש בסה"ת סי' קצ"ב שמסופק גבי כתיבת ס"ת דצ"ל לשם קדושה וכן בכתיבת הגט דצ"ל לשמו ולשמה אם סגי במחשבה או צריך שיאמר בדבור כו' והפוסקים כתבו דצריך דבור דוקא כמ"ש בש"ע אה"ע סי' קל"א ס"ז ובב"ש סק"ח. מיהו התם פסקו כן לחומרא. ולדמות לזבחים סתמן לשמן קאי וא"צ אפילו מחשבה כמ"ש בסה"ת שם וכמ"כ סתם שם הנק' בשם דנערות לשמן העצם קאי. אין הנדון דומה לראיה דהתם הוקדשו תחלה לשמן ממש כדבעי. וע' ת"ג סי' קכ"ט בביאורים ס"ק י"ז ובחי' סק"ך כיון דשם ליב יוצא משם יהודה הוי כאילו נק' בשם יהודה כו' ע"ש. הרי אע"ג דלא נק' כלל יהודה בפ"ע בדיבור אזלינן בתר הידיעה מדנקרא ליב בפ"ע הוי כאילו כו' וזה אינו רק ידיעה במחשבת הלב. אכן באמת הט"ג בלקוטי שמות סעיף ט' ובתשובות סי' פ"ג פשיטא ליה היפך מסברת הת"ג. לכן א"א להקל בנק' מעריסה שערליין וכה"ג וכתב שם העצם. וכמו שהחליט הג"פ במהרי"ט וכמ"ש מהרא"י בתשו' כנ"ל: