ז

מיהו קשה לכאורה לומר הסברא שעי"ז שהעולם מחזיקים את ציפא לצפורה ה"ל כאילו נקראת ממש צפורה. וגם מש"ל דבקראם שמם ציפא ושעריל דכוונתם לצפורה ושרה ה"ל כאילו נק' כן באמת. דהא רפ"ק דנדרים גבי כינוי נדרים כנדרים דפי' הר"ן שם שהוא כמו המכנה שם לחבירו והיינו כענין כינוי ציפא לצפורה ושעריל לשרה. וכינוי כינוים היינו כשהכינוי רחוק מאד משם העצם. והן אמת דקיי"ל שם דכינוי נדרים הם כנדרים מדאוריי'. והנה לר' יוחנן שהם לשון נכרים הקשו התוס' והרשב"א והר"ן אמאי נקיט הני לישני כו' וכתב הר"ן והנכון כו' שאפילו בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח קונס שהרי לשון הקדש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור. ותוס' בשם ר"י תירצו בע"א והרשב"א הקשה עליהם ועולה לדינא לדבריו דהטעם משום דה"ל כשאר לשון הנכרים שהנודר בכל לשון נדרו נדר. והשתא מוכח להדיא דלא אמרינן הסברא דכיון דכוונת הנודר בקונם קונח קונס הוא לרמוז ללשון קרבן ממש שבתורה אלא שמפני שאינו בקי בטיב הלה"ק משתבש לומר קונם קונח קונס וכיון דכוונתו לקרבן ואומר כינוי שהוא קרוב ללשון קרבן היינו קונם כו' וכן נזיק לנזירות כו' מש"ה ה"ל כאילו אמר ממש לשון קרבן. וכמו שאמרנו שהקורא שם שעריל וציפא ה"ל כקראם שרה או צפורה כיון דכוונתו לשם זה רק שמשתבש כו'. ומהכא מוכח דליתא לסברא זו דלא אזלינן רק בתר הוצאת פיו שאמר לשון קונם כו' וכוונתו לרמוז לקרבן אינו מעלה ומוריד כלל ומש"ה הוצרכנו לומר דלשון קונם ממש מהני כמו קרבן כיון דהוא לשון הנכרים והנודר בכל לשון נדרו נדר. אבל לא דנדר זה הוא מלה"ק דקרבן. ויותר מוכח ממ"ש הר"ן דלריש לקיש שאמר דכינוים הנ"ל הן לשונות שבדו להם חכמים הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא והוצרך ליתן טעם וזהו שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרע הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך ה"ל מדאורייתא עכ"ד. אלמא לולי דלשון קונם בעצמו כמו שהוא יש לו כח כלשון קרבן משום דה"ל כנודר בשאר לשון מלשונות האומות משום דלא גרע הסכמת חכמים כו' לולי זה לא היה הנדר נדר כלל אע"ג דהוא כינוי קרוב לשם העצם דקרבן (ובפרט חרק לחרם ונזיק לנזיר ושבותה לשבועה דהן קרובים לשם העצם) וגם כוונתו לרמוז לשם העצם ע"ד כוונת הקורא שם ציפא ושעריל לרמוז כו'. אפ"ה מדלא אמר ממש קרבן לא אמר כלום ולא נמשך כלל לשון קרבן ע"י אומרו קונם כו' ולולי דקונם עצמו מהני לא היה כאן נדר כלל. ולא חל עליו לשון נדר מקרבן כיון שלא אמר קרבן. א"כ יש לנו להוכיח מזה לכנויי השמות דע"י אומרו וקוראו עלי' שם ציפא או שעריל לא חל עלי' כלל שם צפורה ושרה. אף שדרך כלל כוונתו לרמוז לשם העיקרי אלא שמשתבש כו' מ"מ אין לנו רק מה שאמר כו'. אך למ"ש תוספות שם בשם ר"י משמע להיפך דע"י אומרו קונם קונח קונס חל עליו לשון קרבן דלה"ק ומש"ה אפילו לא יבינו הלשון הוי נדר משא"כ בשאר לישני. אך הרשב"א הקשה ע"ז (ממ"נ כו' ואולי י"ל דר"י יחלק בין לה"ק לשאר לשונות כמו שחילקו רפ"ב דמגלה דהלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין הלשון משא"כ בלשון לעז צריך שיבין הלשון והרשב"א יחלק דשאני התם דמשום פרסומי ניסא הוא). וי"ל דיש לחלק דגבי נדרים ושבועות קיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דוקא מש"ה כל שלא הוציא בשפתיו לשון קרבן לא חל עליו נדר מלשון קרבן אע"פ שאמר כינויו והכינוי קרוב כו' מ"מ לא אמר לשון קרבן ממש. ול"ד לידות דעכ"פ מתחיל בטוב רק שאינו גומר אבל הכינוי משובש מעיקר הלשון. משא"כ גבי קריאת שם האדם דאין זה נדר ושבועה שנצטרך לבטא בשפתים דוקא שפיר י"ל דע"י הכינוי הקרוב ביותר לעיקר השם ה"ל כנקרא בעיקר השם כיון דכוונתו להניח עליו שם זה הנק' בישראל כך שבכלל זה הכינוי והשם היינו שעריל שרה כו'. רק שהמדקדק יאמר עיקר השם שרה או צפורה שהוא אביהן דכל הכינוים הנלוים להשם ומי שהוא מלעגי שפה יזכיר רק הכינוי. אבל עכ"ז כוונתו להיות השם כפי שהוא הנחת שם זה בישראל. וכמ"ש בשעת קריאת השם ויקרא שמו בישראל פ' כו':

(גבי נדרים משמע בר"ן ושא"פ דע"י אמירתו הכינוי לא הוה כאילו אמר לשון קרבן רק הכינוי בעצמו מהני. וא"כ כמ"כ בכינויי דהשם לא חל עליו השם עצמו אף בשארקה שרה וי"ל דהתם בביטוי שפתים תליא משא"כ בקריאת שם):