ה

אך אף לדעת מהרא"ם ומהראנ"ח דמדבריהם משמע דמשום שאינו שם לאחרת אין להקל וה"ל שינה שמו ממש. עכ"ז הנה גם לדבריהם ע"כ צריך לחלק בין זה ובין מה שמוכח קצת מדברי העיטור שבש"ע סי' קכ"ו ס"כ דכשניכר שהוא ט"ס אין בו פסולא דאורייתא. והחילוק הוא דכאן גבי תפאתה אין שייך לומר ע"ז שניכר שהוא ט"ס ובודאי צ"ל נפאתה דמנלן לומר כן דדוקא גבי זמן שייך לומר שניכר שהוא ט"ס דכשכותב ברביעי בשבת בכך וכך לירח פלוני א"כ כשדילג הריש של ברביעי אין לו פירוש אחר רק ברביעי דמ"ש אח"כ בשבת בכך וכך לירח כו' מוכיח עליו דהיינו ברביעי בשבת. אבל גבי שם כשכותב תפאתה אין ראיה דודאי שמה נפאתה דאף שאנו אין יודעין שיש שם תפאתה דלמא מ"מ נקרא כן אשה זו. וכן גבי שמשון עד"מ כשדילג השין שאחר המ"ם י"ל שמא שמו שמון הגם דאינו מצוי כלל עכ"ז אינו דומה לניכר הנ"ל וראיה מפסקי מהרא"י סי' י"א ואי משום דידוע לנו מבחוץ כו' דע"כ דילוג טעות יש כאן נראה דלא דמי למוכח מיני' ובי' עכ"ל הביאו הב"י והב"ש סי' קכ"ז סעיף י"ג סק"ך. וכ"ש שי"ל כן על נפאתה תפאתה ועוד דעכ"פ לא עדיף מלא כתב שמו כלל מאחר שנכתב בבלבול ובלא כתב שמו הגט פסול מדרבנן או מדאורייתא כמ"ש בש"ע סעיף י"א ובב"ש וג"פ שם. ולפ"ז אף לדבריהם היינו כשלא נכתב רק שם זה אין ניכר ומוכח כ"כ שהוא ט"ס. אבל בנדון דידן בענין שנכתב בילא דמתקרי בילייא ביו"ד יתיר דבכה"ג מוכח היטב שהוא ט"ס כי רצה לכתוב על הרגש היו"ד שאחר הלמ"ד וטעה וכתב שני יודי"ן. א"כ שם בילא מוכיח עליו וגם אין שם בילייא נמצא כלל. וא"כ י"ל שזה חשוב ניכר שהוא ט"ס דהיינו מוכח מיני' ובי' כמו הא דברביעי בשבת כו' דבשבת בכך לירח מוכיח עליו שהוא ט"ס. ה"נ בילא מוכיח על בילייא כו'. וא"כ בכה"ג י"ל לכ"ע אין כאן רק פסולא דרבנן מתרי טעמי. האחד דנכתב שם העיקר בילא. הב' דבכה"ג מוכח שהוא ט"ס ואף שאינו הכרח גמור כמו הא דברביעי בשבת מ"מ כיון שכאן י"ל שאינו שינוי כ"כ כי גם בילייא בשני יודי"ן יש לפרש כמו שנקראת אשה זו ע"כ יש לסמוך על ההוכחה משם בילא להחשיבו ניכר ט"ס. ועוד דמוכרח הוא ג"כ מבחוץ שהוא ט"ס הכרח גמור דבעל אשה זו המבואר בגט שמו ושם אביו ידוע שאשתו היא בילא. וגם ע"פ שם אביה מוכרח כן. וכשנוסף ע"ז דמוכח ג"כ מצד שם בילא שבגט. יש לדמותו לניכר היטב שהוא ט"ס וגם לא שייך לומר דעכ"פ ה"ל כלא נכתב שמו כלל דהא נכתב שם בילא ודי היה בזה לבד א"כ עכ"פ נכתב שמה וא"כ כיון דלכ"ע בכה"ג אין רק פסולא דרבנן לכן יש לסמוך על הסברא דלעיל אות א' שבדוחק י"ל שאין זה שינוי כלל. וכ"ש לדברי הדיעה דלעיל אות ד' דס"ל בלא"ה כשהשינוי קל ואינו לשם אחר אינו רק פסולא דרבנן וא"כ לדבריהם בנד"ז שיש עוד שני טעמים נוספים מה ששם בילא מוכיח עליו ומה שי"ל שגם בילייא אינו שינוי וא"כ ודאי יש להקל בזה בפסולא דרבנן. וכיון דאף להחולקים על דיעה זו מ"מ גם לדבריהם מצד שני טעמים אלו אין כאן רק פסולא דרבנן. לכן בדרבנן יש לסמוך על דיעה האחת במקום עיגון גמור ושעת הדחק כזה וכמו שהקיל אאזמ"ו הגאון ז"ל בשעת הדחק ומקום עיגון באומר אמרו כשיש עוד צד להקל עיי"ש בתשובתו סי' ל"ב. ואין להחמיר משום דהא מדברי העיטור מוכח דבשמו ושמה אין להקל אף היכא שניכר שהוא ט"ס כי זהו מפני שי"ל דה"ל כמו לא נכתב שמו כלל. אבל הכא דנכתב שמה בילא כהוגן רק בענין דמתקרי בילייא יש קצת שינוי וגם ניכר שהוא ט"ס מטעמים הנ"ל י"ל שיש להקל. ומ"מ כ"ז דוקא במקום עיגון גמור. אבל כשאפשר להשיג גט אחר אין להקל:

קיצור אף להאומרים דמשום שאינו שם אחר אין שום קולא. עכצ"ל דהוא משום שאין ניכר היטב שהוא ט"ס. אבל בנד"ז דע"י בילא ניכר היטב דענין דמתקרי בילייא הוא ט"ס. י"ל דיודו דאין כאן פסולא דאורייתא. ובדרבנן אפשר שיש לסמוך גם לדבריהם על היתר דאות א' שי"ל שאין זה שינוי כלל. וגם מדברי העיטור אין ללמוד חומרא. קצרו של דבר לדברי האומר דכשהשינוי אינו לשם אחר אין כאן רק פסולא דרבנן יש ב' טעמים להקל. א' מה שי"ל שאין זה שינוי כלל. ב' שבילא מוכיח עליו וניכר שהוא ט"ס. ולדברי האומר דמשום שאינו שם אחר אין שום קולא מ"מ כאן מחמת טעם הב' יודה דה"ל רק פסולא דרבנן. ואזי גם לדבריו יש לצדד להקל ע"פ טעם הא'. או שעכ"פ בדרבנן יש לסמוך על דיעה ראשונה: