א

סימן רלד

בענין שם בילא שכתב בילא דמתקריא בילייא. והוא מקום עיגון גמור שהגט ממומר לע"ג שנשלח לסיביר. וכ"כ המסדר ע"פ המבואר בט"ג בש"נ גבי בילא בשם הע"נ הזכיר שם בילא ושם בילייא. וקסבר כיון שנרגש קצת יו"ד אחר הלמ"ד ע"כ כתב דמתקריא בילייא:

הנה הגם כי היה די בשם בילא לבד. או ביליא והיו"ד השני יתיר בודאי עכ"ז נראה דאפשר בדוחק לצדד להכשירו במקום עיגון גמור ושעת הדחק כנד"ז. והוא אם נאמר דגם כשכתב בשני יודין יכולים לקרות כפי שנקראת בילייא בסגול שהרי סאייה כתבו לכתוב בשני יודי"ן. והוא נובע משרה רק לפי שיש אנשים שאין יכולים לדבר הריש. ומדברים במקומו יו"ד מזה נמשך שם סאייה כמ"ש הב"ש בש"נ אות סמ"ך. וכ"כ בס"ש והרי בשרה אע"פ שבתורה נאמר בקמץ תחת הריש עכ"ז אנו במדינתינו כאן קוראים שרה בסגול תחת הריש. וא"כ גם כשקוראים יו"ד במקום הריש היינו סאייה מסתמא ג"כ ניקוד היו"ד בסגול כמו הריש מאחר שזהו לפי שאינו יכול לדבר הריש מדבר יו"ד במקומו ואעפ"כ כותבים בשני יודין הרי מוכרח שגם שם שהיו"ד שבאמצעיתו נקרא בסגול אם כתבו עליו שני יודין כשר (והא דשם שעיה כותבין ביו"ד אחד ומהו החילוק בינו ובין סאייה י"ל שעיה שאני דעיקרו לה"ק דנמשך ממש מן ישעיה משא"כ סאייה הוא לעז ועמ"ש מזה לקמן אות ב'). א"כ גם בילייא יכולים עכ"פ בדוחק לקרות כן היינו כמו שנקראת ביליא בסגול ואף שבשם בילא אין היוד מורגשת כ"כ כמו בסאייה מ"מ אין זה שינוי ממש אם כתב בשני יודין דכיון דבסאייה כותבין כן לכתחלה. א"כ גם כאן גבי בילייא יש לומר שאפשר בדוחק לקרות כן כדי להכשירו במקום עיגון. מיהו יש לחלק דבשם סאייה הסגול רק תחת היוד ממש ע"כ כתבו בשני יודין אבל גבי בילייא הסגול תחת הלמ"ד ולא תחת היו"ד אלא שנרגש ג"כ הברת יו"ד ע"כ י"ל לא שייך כלל שני יודין והוי שינוי. אך הנה בט"ג בש"נ אות שין כתב שבגינת וורדים כתב לכתוב סאסייה בשני יודין ובהרמב"ם שנדפסו בברדיצוב בשנת תקס"ט בסוף החלק שלישי נדפס בשם רב גדול אחד מהדור שלפנינו איזו שמות גיטין וכתב סאסייה בשני יודין וז"ל סאסייה בשני יודין וה"א בסוף כמו בשם סאייה לפי מסקנת האחרונים וטעם אחד לשניהם עכ"ל. וגבי סאסייה הסגול ג"כ תחת הסמך השני רק שנרגש יו"ד וה"ל לכאורה דומה לבילייא שהסגול תחת הלמ"ד ונרגש יו"ד. א"כ לפ"ז י"ל גם בבילייא אין זה שינוי דיעבד. מיהו הט"ג גבי סאסייה שם כתב לחלק בין סאייה לסאסייה וז"ל ואע"ג דבשם סאייה כתבו לכתוב בשני יודין משום דכך הוא הברת השם הזה שהיוד נרגשת גם בהברת הסמך וגם יש לה תנועה עצמיות בסוף המבטא לכן כפלו היודין משא"כ בהברת שם סאסיא שאין כאן רק הרגש הברת תנועת יו"ד שבסוף וביו"ד אחד סגי כו' עכ"ל. מ"מ משמע שם שאין לפסול בסאסייה כשכתב שני יודין שהרי כתב שהיוד השני הוא אך למותר. משמע רק למותר ולא לפסול. וע' בש"ע סי' קכ"ו ס"ז בהגה"ה אייר בשני יודין. ושם אביי בשני יודין ואצלינו קורין אביי בסגול תחת היודין. מיהו יש לחלק. ע"כ לפ"ז אפשר השני יודין דבילייא אינו שינוי כ"כ ושפיר יש לקרות כמו שנקראת אשה זו. והנה בתוס' פ"ג דמנחות (דל"ב ע"ב) בד"ה כתבה אגרת. כתבו שבגט יש כמה יתירות היינו דיתיהוייין דיתיצבייין חמש חמש יודין וכ"כ בפסקי תוס' שם סי' ע"ו. אלמא אע"ג דחשיב ליה יתירות לא נפסל הגט עי"ז כיון דלא נשתנה התיבה עי"ז. ה"נ בשם בילייא. אף שיש יתיר יו"ד עכ"ז אפשר בדוחק לקרות השם כמו שהוא שמה ממש. ואף שאפשר לקרות השם בילייא בפתח בילייא ויהי' שינוי מ"מ י"ל כיון דאפשר לקרותו ג"כ כמו שנקראת בילייא אמרינן דמסתמא יקראו בסגול כפי שמפורסם שם זה. א"כ גם כשנכתוב בשני יודין ג"כ לא נחוש דיבינו שהוא בניקוד פת"ח. מאחר שלא נמצא שם כזה כלל אצלינו. כ"א יבינו שהוא שם בילא המפורסם אצלינו:

קיצור סאייה כותבין בשני יודין ואצלינו היו"ד נקרא בסגול. א"כ גם בילייא אפשר בדוחק לקרות כן. ואפשר לחלק קצת ביניהם. מ"מ י"ל דדומה לסאסייה שכתבו קצת אחרונים לכתוב בשני יודי"ן. ולא אמרינן שיקראו בילייא בהברה אחרת. כיון דשם בהברה אחרת לא נשמע אצלינו כלל: