ב

ומ"ש מעל' להקל ע"פ דעת הרא"ש כיון דלא אתחזק במ"כ שיש לה שם אחר במ"נ. ונזכר סברא זו בג"פ סי' קכ"ה ס"ק פ"ב. אך רבים חולקים על סברת הרא"ש כי הנה בספר מכתב מאליהו שער ד' סי' ב' הוכיח דרש"י מפרש סוגיא דגיטין (דל"ד ב') דמיירי שהכתיבה והנתינה הכל במקום אחד ויש לו שם שני שמות וע"ז אמר ר"א והוא דאתחזק בתרי שמי כו' ע"ש. וא"כ לשטת רש"י יש להסתפק בדין זה דהרא"ש כי הנה לפי פרש"י לא נתבאר בגמרא כאן דין אם הכתיבה במדה"י והנתינה בא"י או להפך. ובגמרא מיירי שהכתיו"נ היא במקום אחד וא"כ ממה שהקילו בגמרא בלא אתחזק בתרי שמי זהו שבמקום כתיו"נ לא הוחזק בשם אחר כלל. אבל בנד"ז שבמקום נתינה יש לו שם אחר איכא לעז גדול במקום נתינה ומה יושיענו מה שבמ"כ לא ידעו מזה. ואיכא נמי למימר דהגט כשר דהא מדאוריי' הגט כשר שנכתב שמו שיש לו במקום כתיבת הגט ואין הפיסול רק משום לעז לחוד י"ל דלא החמיר ר"ג בכה"ג כיון שלא ידעו מזה במקום כתיבה מאי ה"ל למיעבד דמה"ט ביצא למקום אחר וגירש שם מגורשת אע"פ שיכול להיות לעז אח"כ. ואע"פ שהמגרש עצמו ודאי יודע כיון שהב"ד לא ידעו י"ל שלא החמירו. וע' מענין מאי ה"ל למיעבד ביבמות פרק האשה רבה (דצ"א סע"ב) גבי ת"ש שינה שמו ושמה כו' דבכה"ג לא שייך איבעיא לה לאקרויי לגיטא. אלא שלכאורה יש לדון בזה דשמא בכה"ג שבמ"נ אין ידוע כלל שמו זה הכתוב בגט אף דהוא שמו במ"כ אפשר מדאורייתא הגט פסול דהא בעינן ספירת דברים שפלוני מגרש אשתו ובכאן מבואר שאחר מגרש שהרי במ"נ נקרא יוסף לבד ובגט מבואר שיוחנן הוא המגרש. ועיין בב"י סי' קכ"ט בד"ה ואם לא כתב כן שכתב וז"ל ולפ"ז הא דתניא בהשולח היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל כו' אינה מגורשת היינו מדרבנן עכ"ל. מלשון ולפ"ז משמע דהוה ספוקי מספקא ליה רק שהוכיח כן מדברי התוספות וסה"ת. וא"כ י"ל דלשטת רש"י י"ל כדקס"ד דהב"י אך נראה שזה אינו דהא כותב אני פלוני מגרש. ומאחר שהודיעו למ"נ שכן נקרא שמו במ"כ אין זה ספירת דברים שאחר מגרש כ"א שבעלה של זו מגרשה. כיון דכתב אני וגם שם זה קבוע אצלו במ"כ וראיה ממה דאיתא בתוספתא הובא בתוספות (דל"ד ע"ב) רשב"ג אומר אפי' כתב שם דיהודה בגליל ושם דגליל ביהודה כשר. ואע"ג דחכמים פליגי עליה י"ל הפלוגתא רק דפסלו מדרבנן בזה. אבל דאורייתא כשר. ועוד דהתם משמע שמקום כתיו"נ ביהודה וכתב שם דגליל אבל הכא דכ' שם דמ"כ י"ל לכ"ע כשר מדאורייתא ולכן כיון שלא ידעו במ"כ כלל שיש לו שם אחר במ"נ היה אפ"ל דכשר. ומסתברא יותר כסברא הראשונה להחמיר בזה. ובתשו' הרשב"א במיוחסות סי' קמ"ח מבואר שהחמיר טובא בכה"ג ע"ש בענין אבל בכאן קורין אותה בשינוי כו'. ודומה למה ששנינו בראשונה היה משנה שמו ושמה כו' ע"ש. מזה מבואר דבנדון כזה דהרא"ש היה מחמיר ופוסל דהא נדון דהרא"ש שוה אצלו לנדון שלו כמ"ש דומה למה ששנינו כו' והיינו אף שלא ידעו במ"כ כו' כן מוכרח שם. והיינו משום דהרשב"א בחידושיו פרק השולח ס"ל פי' והוא דאתחזק כו' אבל לא אתחזק בתרי שמי לא כפי' הרא"ש דהיינו שא"י במ"כ שיש לו שם אחר במ"נ אלא פי' לא אתחזק היינו שלא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד אע"פ שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר א"צ לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה דלעז שאר המקומות שאינם מ"כ ולא מ"נ אין חוששין לו עכ"ל. מבואר דס"ל דשם של מקום הנתינה חוששין לו אף שלא ידעו במ"כ שיש לו שם אחר במ"נ ולא עברו על תקנת ר"ג עכ"ז כיון שיהיה לעז במ"נ ה"ז מכלל תקנת ר"ג ודלא כהרא"ש. והר"ן ס"ל כהרא"ש והיינו משום דס"ל דרש"י ס"ל כן וכן משמע בב"י דרש"י והרא"ש קיימי בחדא שיטה ונמשכו אחר זה האחרונים. ובאמת זה אינו דרש"י מיירי כשהכתיבה ונתינה במקום אחד אז ודאי אי לא אתחזק בשם אחר מהני משא"כ בנדון דהרא"ש. ובג"פ סי' קכ"ה ס"ד ס"ק י"ז החמיר אפילו במקום עיגון לא לסמוך על שטת הרא"ש נגד סה"ת וסמ"ג והרשב"א כ"ש לפמ"ש דגם לפרש"י אין לדין זה שורש כלל. וכ"כ המכמ"א שע"ד סי' ג' דהסמ"ג וסה"ת וראבי"ה והמרדכי והרשב"א פליגי ולא ס"ל סברת הרא"ש ולא שנו להם אם במקום הכתיבה ידעי שיש לו שם אחר במקום הנתינה או לא ידעי כלל דבכל גווני כל שלא כתבו וכל שום אינה מגורשת. ועיין בכנה"ג סי' קכ"ט בהגהת הב"י אות יו"ד שנחלקו בזה שני גדולי אחרונים אם לסה"ת וסיעתו הדין כדברי רש"י והרא"ש. ובאמת מוכח מדברי תשו' הרשב"א הנ"ל דלא ס"ל כהרא"ש וכמ"ש בפשיטות הג"פ והמכמ"א וגם מדברי רש"י אין שום ראיה להקל כנ"ל. גם בב"ש סעיף ד' סס"ק ו' נראה דס"ל להחמיר: