א

סימן רכו

הנה בבית מאיר סי' קכ"ח סעי' א' הביא מ"ש הג"פ סי' קכ"ב סק"א ולע"ד יראה דבהך עובדא דנפאתה תפאתה לא הוה בטל מן התורה דבשלמא אם היה תפאתה שם אשה אחרת כו' והוא הקשה ע"ז דסוף סוף ה"ל כאילו לא נכתב שמה כו'. וע"ז יש להשיב דהא בסי' קכ"ט ס"א העלה די"ל לא נכתב שמה כלל ה"ל פסולא דרבנן. ועוד דשאני הכא שנכתב שם אביה ועיין בג"פ סי' קכ"ט ססק"א בשם הב"י דנשאל רשב"א גט שכתב בו בן פ' כו' אינו כשר כו' ובתשו' ר"מ פאדווה סי' ל"ה בשם מרדכי הארוך מכשיר כשידוע שאין לאביו בנים אחרים כו'. והכא י"ל אפילו אין ידוע שאין לאביה עוד בת מ"מ כיון שכתב תפאתה וה"ה בנד"ז מאינקא. וזה ידוע ודאי שאין לאביה בת אחרת ששמה כן א"כ מוכח דבת זו ששמה מינקא היא המתגרשת. דבודאי אם יש לו בת ששמה רחל ובת ששמה מינקא אף שבגט כ' מאינקא רגלים לדבר דההמתגרשת היא מינקא. משנאמר שהיא רחל. וכעין מ"ש בתשו' הרא"ש כלל דע"כ יש כאן טעות כו'. מיהו גבי תפאתה משמע שהגט פסול מדאורייתא דדוחק הוא לומר דפסול דרבנן נק' חספא מאחר שאם נשאת לא תצא. ויש פסולי דרבנן שאם נתגרשה בו תנשא ואיך יקרא זה חספא בעלמא ועיין בגמ' ר"פ השולח גט (דל"ב ב') גבי יהא חרס יהא כחרס כו' הרי הוא חרס מוכח דלשון חרס הוא גט בטל לגמרי. והגם שאין ראי' לדבר משם זכר לדבר. ע"כ אפ"ל דלשון חספא מורה דהוא פסול מדאוריי' ואף שמסתמא כתבו שם אביה ג"כ. וא"ת א"כ איך הוכיחו הפוסקים מעובדא זו דאפילו בפסול דרבנן חוזרים וכותבים דלמא דוקא היכא שהגט הוא חספא ממש הדין כן. י"ל שדקדקו כן ממש"ש בגמ' אלא אמר רבה ודאי אי כתבו סהדי גיטא מעליא ואבד עשו עדים שליחותן. מדקאמר גיטא מעליא מבואר בהדיא כל שאינו גיטא מעליא אע"פ שאינו רק פסול מדרבנן לא עשו עדים שליחותן. ולהכי לא מצא רבה אופן דעשו עדים שליחותן רק באבד ולא כשכתבו גט כשר מדאוריי' ופסול מדרבנן כו'. אבל עכ"ז י"ל דבנפאתה תפאתה הוי גט בטל לגמרי אע"פ שאין שם אחר תפאתה. ודברי אאזמו"ר הגאון ז"ל הם רק בגרשון וגרשום דאינו ניכר השינוי ומשום שהוא בסוף התיבה ע"כ ע"ז ס"ל למהרא"י דלולי שהם שני שמות לא היה כ"א פיסול דרבנן אבל בשינוי גמור כנפאתה תפאתה י"ל אע"ג דליכא כשם השינוי הוי גט בטל. ושוב ראיתי בג"פ רס"י קכ"ב שכתב בשם מהרש"ך ע"ד שכתבתי דבעובדא דנפאתה ותפאתה הגט בטל והוא ז"ל ס"ל דאינו כ"א פסולא דרבנן משום דליכא כשם השינוי. ומ"מ אף לפמ"ש דבתפאתה הגט בטל מן התורה יש לומר משום שינוי בתחלת התיבה משא"כ הכא. וע' פי' הרמב"ן ריש ספר איוב שכ' ואולי צופר מתייחס אל צפו כו' גם זה צפו שנוי בדברי הימים צפי והמנהג בלשון הקדש לשנות השמות בהיות הכינוים שוים בטעם כו' עכ"ל. מיהו בתשו' להרמב"ן סי' קמ"ח לא משמע כן. וכן במרדכי פ' המגרש סי' תמ"ו גבי באורייש בורייש ובתשו' מהריב"ל ח"א סי' כ"ט בגט דאשה גוייא שנכתב גיוייא. ומהפסוקים י"ל שאינו ראיה ע"פ מ"ש בפסקי מהרא"י רס"י קפ"ד לשם דרשה כו'. והנה משום דיש שם איש מאנקא י"ל גם זה אינו דמאנקא הוא בלא יו"ד אחר האל"ף. והכא שנכתב מאינקא ע"כ אינו דומה לא למאנקא ולא למינקא. וא"כ אפ"ל דה"ל כלא נכתב שמה כלל ונכתב שם אביה וכנ"ל. מיהו ע"ז אין לסמוך אפילו לענין שלא למחות. אבל בכה"ג י"ל לסמוך על המשנה דפרק הזורק גט לא כל הימנו כו'. שי"ל דסמכו ע"ז משום דאפקעינהו רבנן כו'. דאל"כ כיון דת"ק דמתניתין ס"ל תצא מזה ומזה כו' וגם ר' אלעזר מודה ליה דעד שלא נשאת אין זה גט איך סמכו בפשיטו' דמשנשאת לא כל הימנו כו'. א"ו צ"ל משום הפקעת קדושין. ואף שבתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ה כתב שלא בכל מקום אמור כן אלא היכא דאמור אמור. היכא דלא אמור. מדנפשין לא אמרינן. והביאו אדמו"ר נ"ע בתשו' סד"ה בנדון אלמנה מינקת שניסת. אמנם נראה כוונת הרשב"א היכא דלא אמור היינו שלא נזכר בגמ' שיהי' הדין כן כגון בנדון שנשאל שם במקדש בפסולי עדות דרבנן שי"ל דבאמת הוה קדושין. אבל בנד"ז שהדין נזכר לא כל הימנו מן הראשון כו' רק לא ידעינן כ"כ הטעם מדוע פליג ר"א כ"כ בפשיטות על התנא קמא דמתניתין שפיר י"ל דמשום הפקעת קדושין נגעו בה [ע' מפתח]. ועוד דהכא הקנוניא שהיא נותנת עיניה באחר כמ"ש הב"ח וה"ל כמו האומרת טמאה אני לך דשם ג"כ סברת הר"ן דאפקעינהו רבנן לקדושין מינה אע"פ שלא נזכר טעם זה במשנה. ועוד דהא כה"ג פרש"י פכ"ב דשבת (דקמ"ה ע"ב) גבי ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה שהוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה. וכ"כ מהרי"ק סוף שרש למ"ד בשם רשב"א. ועיין בית מאיר סי' י"ז ס"ג דהרשב"א בתשו' סי' אלף קס"ב ס"ל ג"כ כפרש"י והרי בגמ' פרק האשה רבה לא נזכר כלל טעם הפקעת קדושין. רק משום חומר שהחמרת עליה בסופה אקילו בה רבנן ומשום עיגונא. אעכצ"ל דס"ל דאעפ"כ ס"ל לרש"י והרשב"א דתוכן הטעם הוא משום הפקעת קדושין. ובתשו' הרשב"א הנ"ל ביאר אלמא לא אמרו אלא כי איכא סמך כי ההיא דעד אחד דסמכינן אסהדותיה דעד ואפילו בגמל"ת כו' הרי בכה"ג סמכינן אהפקעת קדושין. וכמ"כ י"ל בנדון המשנה דלא כל הימנו. דודאי איכא סמך דאחר שהוחזקה גרושה בעדים ונשאת על פיהם תו יש סברא שלא להאמין אי משום קנוניא אם משום שאין עדים נגד העדים והחזקה והנשואין ע"כ בכה"ג סמכינן על הפקעת הקדושין. ובשט"מ פ"ק דכתובות (דף ג' ע"א) סד"ה כל דמקדש. כתב בשם הרשב"א וז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וא"ת מ"ש מטבע במשאל"ס דלא אפקעינהו רבנן לקדושין משום עגונות. י"ל דבכדי לא אפקעינהו רבנן לקדושין אלא היכא דאיכא בידא גיטא כדהכא א"נ בעד אחד שמעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בר"פ האשה רבה דסמכא אהימנותיה דעד ואפילו בגמל"ת ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו' וכן פרש"י בשבת פרק חבית גבי אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד ואע"ג דכי אתא בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם פרק האשה רבה היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקדושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאתתא ומימר אמר אתתא דייקא ומנסבא וכיון שבא הבעל איגלי מילתא דלא דייקא שפיר כו' עכ"ל והאריך מ"מ י"ל דוקא כשנתברר שהעד שיקר כמו כשבא הבעל או שבאו שני עדים והכחישוהו וע' בש"ע סי' י"ז סעיף ל"ז. וה"נ בנ"ד איכא טעמא דלא כל הימנו כו' וי"ל דעיקר טעמא משום אפקעינהו רבנן כו' דאל"כ איך סמכו בפשיטות אהא דלא כל הימנו כו' שלא להאמין להאשה עצמה ולבעלה הראשון כו' ומ"ש מהאומרת טמאה אני לך דנאמנת למשנה ראשונה דשלהי נדרים. וא"ת דר' אליעזר דאמר לא כל הימנו כו' ס"ל כמשנה אחרונה דשם וגם הלא הכא נוסף ע"ז שיש רגלי' לדבריה שהגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה. ועוד גם שם י"א דהטעם דמשנה אחרונה הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מינה כמ"ש הר"ן שם. (ובחה"ר שם פי' משום ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת משום מיגדר מילתא ונראה דהתם דוקא הוצרך לזה ולא סגי בהפקעת קדושין משום מ"ש הר"ן דא"כ דוקא בשאנסוה אחד מן הכשרים וה"ל לפרש. משא"כ לטעם דב"ד מתנין כו' א"ש אבל הכא א"צ לטעם דב"ד מתנין כו' וסגי בהפקעת קדושין). והנה בכתובות רפ"ק (ד"ב סע"ב) אלא רבא סברא דנפשיה קאמר כו' ואפקעינהו כו' צ"ל איך מסברא דנפשיה סמך לומר דכאן אפקעינהו כיון שלא בכל מקום אמרו כן. ומנ"ל לרבא דהכא אמרינן כן. ובשט"מ כ' ע"ז בשם הרשב"א כלומר מסברא דנפשי' קא מפרש להו למתניתן בהכי. מת הוא דוקא אבל חלה לא ובסיפא מת וה"ה חלה. משום דאין אונס בגיטין. דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות. והני מתניתן למידק מיניה דיוקא תני להו. ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה עכ"ל. ועד"ז י"ל דכמ"כ ממשנתינו דלא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני. י"ל דמשום הפקעת קדושין נגעו בה דה"נ יש סברא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן. דהכא גדול יותר מתקנת עגונות. כיון דנשאת בהיתר איך בלא עדים יעשו בניה ממזרים כו' וגם איכא זילותא דבי דינא. ואעפ"כ מכיון שיש רג"ל שהדבר אמת שהרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה והיא האשה עצמה אומרת כן ע"כ הוכרח לטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין. ואין לומר מאחר שכ' הרשב"א דבכדי לא אפקעינהו רבנן לקדושין אלא היכא דאיכא בידא גיטא כדהכא א"כ בשלמא התם היה בידה בתחלה גט כשר רק שאח"כ נתחדש בו פסול מחמת האונס. וא"כ בכה"ג הוא דאמרינן אפקעינהו. מה גם שסיים הרשב"א בשט"מ שם דה"נ לאו אפקעתיה גמורה אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקא לדעתא לאונסיה ומדבעיא ליה לאתנויי ולא אתני אחולי אחיל לאונסיה כו' עכ"ל. משא"כ הכא דהגט מתחלתו הי' פסול וחספא בעלמא שנכתב בו שינוי שמה. וכש"כ במשנתינו דכתב סופר גט לאיש כו' שלדברי האיש והאשה לא ניתן הגט לידה כלל ונצטרך להפקעה גמורה בלי שום גט. אך זה אינו דהא כ' הרשב"א. א"נ בע"א מעיד שמת בעלה כו' וכדלעיל. וה"נ הסברא דלא כל הימנו מן הראשון כו' לא גריעא מע"א ומעד מפי עד וע"כ יש לסמוך בכה"ג על אפקעינהו כו'. מיהו ק"ל מהירושלמי פט"ו דיבמות סוף ה"ד אין ברי דהיא שריא לך אלא תהא יודע דבני דההוא גברא ממזירא קומי שמיא. ואמאי נימא אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. והבנים כשרים. וצריך לומר בתרי ותרי לא אפקעינהו וק' כיון עכ"פ היא שריא לו נימא אפקעינהו ע"כ י"ל דלא אמרינן אפקעינהו אלא כשעשה מעשה שלא כהוגן. אך מדברי רש"י גבי עד א' אמרינן אפקעינהו לא משמע כן. וכ"ש בנד"ז דשינוי השם ממינקא למאינקא דאינו מוכרח שהגט חספא לגמרי מדאורייתא כדלעיל. א"כ מלבד הטעם דלא כל הימנו. איכא בידא גיטא אף שאינו גט כשר ממש. והנה בגיטין פרק השולח אהא דתנן התקין ר"ג הזקן שלא יהו עושין כן (לבטל הגט שלא בפני השליח והאשה) מפני תיקון העולם פליגי רבי ורשב"ג בברייתא שם (דל"ג ע"א) דלרבי אם עבר על התקנה וביטל הגט הוא בטל. ורשב"ג ס"ל דבטלו אינו מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה. ואע"פ שמדאורייתא אינו גט משום מה כח ב"ד יפה הפקיעו הקדושין וטעמיה דרבי הוא דמשום מה כח ב"ד יפה לא הפקיעו רק ממון ולא באיסור א"א ע"ש (דל"ד א') ברש"י ד"ה איסורא. ורב שמואל בר יהודה אמר ר' אבא ס"ל דהלכה כרשב"ג אמנם רבא אר"נ פסק כרבי וכן קיי"ל לדינא. עכ"פ מזה מובן דרשב"ג ורבי לא קיבלו שהפקיעו קדושין בזה. אלא שמאחר דקיי"ל גבי ממון מה כח ב"ד יפה ס"ל לרשב"ג דיש להפקיע קדושין ג"כ מה"ט. וע"ז פליג רבי. וכיון שכן י"ל דדוקא התם דמדאורייתא ודאי בטל הגט הוא דפליג רבי. אבל הכא שאין זה אלא ספק. וגם הספק לא נמשך משני עדים כשרים המכחישים עדים הראשונים שהחזיקוה בגרושה. רק מהמגרש והאשה שהגט יוצא מיד האיש כו'. שפיר י"ל דלכ"ע אמרינן בזה א"כ מה כח ב"ד יפה. דאף שהתם לא הי' ב"ד בשעת הגרושין מ"מ מה שנשאת ע"פ עידי הגרושין חשוב חזקה גמורה ויש בזה משום תיקון העולם יותר מבשם. וכמו במשנה דשלהי נדרים שלא תהא אשה כו'. וכה"ג ממש פסק הראב"ן פרק האשה רבה דקכ"ה ע"ד לחלק בין האי דרבי ור"נ דודאי הגט בטל מדאורייתא הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה להפקיע הקדושין. אבל היכא דהוי ספיקא כגון שנים אומרים נתגרשה וניסת ושנים באו אחר שניסת ואמרו לא נתגרשה לא תצא אף לרב נחמן כו' הואיל ונפסק הדין ע"פ הראשונים ונעשה מעשה על פיהם ה"ל זילותא דב"ד ומשום מה כח ב"ד יפה לא מפקינן. ואף דאנן לא קיי"ל כהראב"ן י"ל היינו כשבאו שני עדים ממש ואמרו לא נתגרשה אבל כאן דליכא שני עדים כלל י"ל ודאי לא מפקינן דבכה"ג דאיכא סמך לדבר טובא להקל סמכו אהפקעת קדושין כנ"ל בשם הרשב"א. ולא שאני אומר כן מסברא ח"ו שיש להפקיע הקדושין בכה"ג כ"א אני אומר שי"ל דהיינו טעמא דר' אלעזר במתניתן דאמר לא כל הימנו מן הראשון כו'. גם בפרק חזקת (דמ"ח ע"ב) פליגי אמימר ומר בר רב אשי. בענין תליוה וקדיש דס"ל לאמימר דהוו קדושין ומר בר ר"א ס"ל נהי דמדינא הוו קדושין מ"מ חכמים ודאי הפקיעו הקדושין הרי היכא דאיכא סמך וטעם חשוב ס"ל דהפקיעו הקדושין אף בלא גט כלל. א"כ במשנתינו הטעם דלא כל הימנו מן הראשון כו' הוא ודאי טעם חשוב והגון מאד רק משום שי"ל שאינו מספיק מצד עצמו ע"כ י"ל דבכה"ג משום הפקעת קדושין נגעו בה. וכ"ז אפילו בדין משנתינו שי"ל שלא היו הגרושין בב"ד כ"א בפני עדים. אעפ"כ י"ל דשייך זילותא דב"ד כדמשמע בפ' חזקת (דל"א ב') דאומר בטעמא דר' מנחם בר' יוסי דאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא משום דחיישינן לזילותא דבי דינא והרי מיירי בנשאת ע"פ עדים וא"כ א"צ להיתר ב"ד כדאיתא במשנה פרק האשה רבה ואם נשאת שלא ברשות דהיינו בשני עדים שאז א"צ רשות ב"ד. וא"כ כמ"כ בהא דר"מ בר"י דנשאת ע"פ עדים הרי א"צ רשות ב"ד ואעפ"כ קורא לה בפ' חזקת זילותא דב"ד. מיהו הרשב"ם שם פי' דמיירי בנשאת ע"פ ב"ד וכ"כ בחידושי הרמב"ן הואיל ונשאת ממש וע"פ ב"ד כו'. אבל קשה מנ"ל זאת הא ר"מ בר"י לא קאמר אלא נשאת ואח"כ באו עדים ומנ"ל דנשאת בהיתר ב"ד כיון דנשאת ע"פ שני עדים. אלא לכאורה נ' אפילו נשאת בלא ב"ד כיון שנשאת ע"פ שני עדים כיון שהיתר זה פשוט כ"כ שהתורה לא הצריכה כלל ליקח רשות מב"ד בזה. א"כ אדרבה איכא זילותא יותר אם מפקינן לה אח"כ וה"ל כזילותא דב"ד ממש דמה לי זילותא דב"ד מה לי זילותא דהוראה המפורסמת שא"צ כלל רשות ב"ד: