ה

ומה שהביאו להגאון בעל ספר המקנה לפרש כן הוא כדי לתרץ הקושיא שהביא בספר פני יהושע שם עמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין דאין צריך עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד א' הוחזק כיצד אמר עד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בעד א' כו' עכ"ל. וא"כ תיקשי ליה סוגי' דקדושין הנ"ל דהאב א"נ אע"פ שאמר תחלה שבתו מקודשת (ורחמנא הימני' בזה ע"ש) או שבנו זה בן י"ג שנה. ולפיכך פי' בסהמ"ק דבקדושין מיירי כשאמר האב כן אחר המעשה כנ"ל. אבל לפמ"ש דמיירי בשאמר קודם המעשה. לכאורה קשיא אהרמב"ם. אבל באמת נלע"ד דלק"מ ואין הנדון דומה זה לזה. דהא התם גבי מה שהאיסור עצמו הוחזק בעד א' סגי פי' הטעם בכ"מ משום דעד א' נאמן באיסורין (אע"פ שבמל"מ ה' שגגות פ"ג השיגו היינו שמקור ד' הרמב"ם אינו מסוגי' דקדושין (דס"ה) אלא מירוש' דנזיר אבל בענין הטעם י"ל שהאמת כמ"ש הכ"מ. ובחי' מהרי"ט בקדושין (דס"ג) כתב שהוא ירוש' מפורש פרק מי שקינא והוא ג"כ בנזיר פרק שני נזירין) וכיון דעכ"פ עד א' נאמן באיסורין מדאורייתא א"כ ודאי דחייב מלקות אם אכלו אח"כ אחר התראה בעדים דמה לי אם אכל חלב כליות ממש או אם אכל זה כיון דרחמנא אסרו להדיא ואמרה שע"א נאמן לומר שחלב כליות הוא זה א"כ הרי עבר אמימרא דרחמנא שהתורה האמינה שזהו חלב כליות משא"כ הכא בענין בנו זה בן יג"ש ויום א' הרי זה אינו מילתא דאיסורא לומר שנאמן האב. אלא דלנדרים שהוא מילתא דאיסורא האמינו משא"כ למכות ועונשים. ולא שייך לומר דמיד שאמר האב שהוא בן יג"ש ויום א' הרי הוחזק כן ואסור לו מדאורייתא לאכול איסור ולבא על הערוה וא"כ עבר אמימריה דרחמנא. דמ"מ נהי דודאי עבר אמימריה דרחמנא מ"מ דלמא קטן הוא וקטן שעבר אמימריה דרחמנא אינו חייב מלקות ועונש והתורה לא האמינתו לאב למכות ועונשים. משא"כ התם לא שייך לומר כן דכיון דודאי עבר אמימריה דרחמנא לוקה. מיהו זה דוחק דא"כ עכ"פ מ"ט דרב דאמר אין סוקלין הא התם הימנא רחמנא. ואין לומר דשאני התם דאמרינן בהדיא דרחמנא לא הימנא לקטלא א"כ מהו ואזדא ר"ח לטעמיה הא אין זה ענין לזה. (ועי' בחי' מהרי"ט שם ועי' תוס' חולין (צ"ו) דנעלם לשעה מסהמ"ק וצ"ע עי' עצ"י ועי' מרדכי שבב"י סי' קנ"ז ועי' מכתב מאליהו). לפיכך נ"ל דה"פ דדוקא באיסורין דע"א נאמן באיסורין מדינא אמרי' שהאיסור עצמו נעשה מוחזק בע"א כדינו. משא"כ בבני זה יג"ש שאינו ענין איסור לא שייך לומר שנעשה מוחזק ליג"ש עפ"י האב. דמאן לימא לן דהאב נאמן בהא שהרי אינו מילתא דאיסורא אלא שזה נוגע באיסורים וג"כ בעונשים ומכות וא"כ מאן לימא לן דשדינן ליה בתר איסוריה ולא בתר מכות ועונשים. אלא האי כדיניה והאי כדיניה דלנדרים ולחרמים דמילתא דאיסורא הוא דינו כאיסורי'. ולמכו' ועונשי' דינו כוותייהו. אבל האיסור ע"כ בתר גופו שדינן ליה ואיהו מילתא דאיסורא ונאמן בו ע"א. ואעפ"י שנוגע אח"כ למכות ועונשים לית לן בה. דהרי בשעה שהוחזק לא היה עדיין רק איסור ובגופו ממש. אמנם גבי קדשתי בתי אע"ג דהוא נמי מילתא דאיסורא ממש ורחמנא הימני' מ"מ אין סוקלין כיון דדבר ערוה הוא ובעי' תרי סהדי אלא דרחמנא הימני' לאב אמרי' דלקטלא לא הימני'. והשתא א"ש האי ואזדא ר"ח לטעמי' פי' כי היכי דהכא פלגי' דיבורא ואמרי' דרחמנא הימני' להא ולא להא ה"נ בבני זה יג"ש הימני' רחמנא לנדרי' ולא למכות כו'. והשתא א"ש דפסקי הרמב"ם לא סתרי אהדדי. וא"ש דברייתא דאבל לא למכות כו' מיירי כפשוטו אפי' בשהאב אומר כן קודם המעשה כמו שהוכחתי לעיל סי' ד' מסה"ת סי' קל"ג ושא"פ וכ"כ הסמ"ג סי' נ"ב מ"ע והמר'. ובהא א"ש נמי מ"ש הב"י בח"מ סס"י למ"ד בבד"ה דעידי גיטין וקדושין א"צ דו"ח וכ"פ בתשו' מ"ב סס"י נ"א ע"ש באריכות. ואע"פ שזה נוגע לד"נ ואם יבא עלי' איש אח"כ ימיתו אותו. וה"ט משום כיון דמדינא בגיטין וקדושין א"צ דו"ח והשתא ליכא מיהו ד"נ ודמי לאיסור שהוחזק עפ"י ע"א כיון דבאיסורין סגי ע"א משא"כ בענין בני זה יג"ש כנ"ל. ואע"פ שראיתי בחי' מהרי"ט בקדושין (דף ס"ג) שכתב ג"כ דברייתא הנ"ל מיירי דוקא בשאמר האב (קודם) [אחר] המעשה דוקא. וכ"כ בשער המלך משמו ה' סנהדרין פט"ז והיינו כשיטת בעסהמ"ק מ"מ הנלע"ד כתבתי ששטת הפנ"י עיקר וכ"כ בשער המלך שם בשם מחנה אפרים. ומה שהיה קשה להם דברי הרמב"ם ת"ל שנת' ישוב לזה: