ו

ועוד יש קושיא עצומה. דהנה רבים מהראשונים ס"ל דאפילו כ' שם העיקר לבדו ולא כתב וכל שום הגט פסול כמ"ש להדיא הריא"ז בש"ג ר"פ השולח וז"ל צריך לכתוב כל השמות שיש לו לאיש המגרש ולאשה המתגרשת שאם קוראין אותו בשני שמות בין שקוראין אותו בעירו בשני שמותיו כו'. ואם כ' א' מן השמות בלבד ה"ז גט פסול עכ"ל. ופי' המכמ"א שע"ד סי' ב' דמפרש מתניתין וגמ' דבראשונה היה משנה כו' התקין ר"ג כו' בין כשכתיבה ונתינה במקום אחד בין כשהכתיבה במקום אחד והנתינה במקום אחר צריך לכתוב שני השמות ואם כ' אחד מהן אע"פ שכתב שם העיקר ה"ז גט פסול וכ"כ הג"פ סס"ק ח' בשם הריא"ז ושהובאו דבריו כן בתשו' מהראנ"ח ח"א סי' ל"ג ובסס"ק י"ו כ' שכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכמש"ל. וכן נלע"ד מלשון רש"י (דל"ד ע"ב) שלא נתבאר בדבריו שום משמעות שהכתיבה ונתינה אינן במקום א' ואילו הוה ס"ל כפי' התוס' ה"ל לפרש ובפרט בברייתא דתניא וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה כו' את"ל דמיירי שהכתיבה היה בגליל דוקא ה"ל לרש"י לפרש כן א"ו סתמו כפירושו מיירי שהכתיבה ג"כ ביהודה. ובהא א"ש מ"ש רש"י ואפי' נודע לאחר זמן כו'. דלכאורה מאחר שנודע קודם הנתינה שהרי כשבא ליתן הגט בגליל רואי' הכל שאין זה ששמו שבגליל א"כ אמאי כשר הלא עדיין לא נתגרשה עד שעת נתינה ועכשיו אתחזק בתרי שמי ועיין בג"פ ס"ק י"ו גבי הפירוש השלישי דכ' שהרשב"א וסה"ת והסמ"ג פוסלים בכה"ג ושכ"מ מלשון התוספות וכן פסק הוא ז"ל למעשה. וא"כ קשה על רש"י מדוע יקיל בכה"ג. אבל לפמ"ש אתי שפיר דרש"י יפרש שהכתיבה ונתינה היא במקום אחד ולא נודע שיש לו שם אחר עד לאחר הנתינה. ועוד ראיה לפי' זה מהא דתני' כוותי' דרב אשי כו' יצא למקום אחר וגירש בא' מהן מגורשת והאמרת שם דגליל עמו כו'. והתם מיירי שהכתיבה היה באותו מקום דאת"ל שהכתיבה הי' במקום אחר א"כ תלוי בלא הוחזק בשני שמות בשעת הכתיבה כנ"ל לפי' התוס' וסייעתם אעכצ"ל דבאותו מקום היה הכתיבה והנה פשט לשון וגירש משמע ששם היה ג"כ הנתינה שאז שייך לומר וגירש וכיון שכן שהכתיבה ונתינה היה במקום א' א"כ מה סייעתא לרב אשי מכאן ומנלן דמיירי בלא אתחזק דלמא באתחזק ואפ"ה ש"ד כיון דכתיו"נ במקום א' א"ו צ"ל דרב אשי אמר למילתי' אפי' כשהכתיבה ונתינה היא במקום א'. וכ"נ מלשון הרי"ף שהביא רק הא דרב אשי והשמיט הברייתא דיהודה וגליל והביא דנהרדעי דמיירי שכתיו"נ היא במקום א'. א"כ מסתמא רב אשי נמי מיירי בכה"ג שהרי לא נז' בד' רב אשי דמיירי שכתיבה ונתינה אינן במקום א'. אעכצ"ל דס"ל להרי"ף דבאמת הכי מיירי מתני' ובריי'. ואע"ג דבירושלמי מבואר דמתניתין כשהי' ביהודה וכ' לגרש בגליל ס"ל להרי"ף ורש"י וסייעתם דש"ס דילן פליג אירוש' דהא בבריי' דילן נז' וכתב לגרש אשתו שביהודה כו' ולא נז' כ' בגליל לגרש ביהודה כו'. וכ"מ מסוגי' הגמרא כנ"ל. ומש"ה השמיט הירוש'. וכה"ג הוא בסוף כתובות במתניתן דשלש ארצות לנשואין הביא שם הרי"ף תוספתא בד"א שהיה ביהודה ואירס אשה ביהודה כו'. והשמיט הירושלמי דמוקי המשנה בהיפוך דמיירי בשהי' מיהודה ונשא אשה מגליל כו'. וכן הרמב"ם פי"ד מה"א הי"ז. ועכצ"ל דמפרש כמ"ש המרדכי שם סי' ר"פ בשם ראבי"ה דסתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ופסק כהתוספתא דא"א לומר דס"ל כפי' הר"מ שבמרדכי שתירץ להשוות התוספתא והירושלמי. דא"כ ה"ל להביא הירושלמי. ועוד דא"כ צ"ל דכשנשאה בגליל דהיינו שגם הנשואין היה בגליל אין כופין אותה לצאת אחריו ליהודה כמ"ש המרדכי שם. והרי הרמב"ם שם כ' בהדיא להיפוך. וכן מבואר בש"ע רס"י ע"ה ובחמ"ח שם סק"ב דהר"מ חולק על הרי"ף והרמב"ם וכ"כ הב"ש שם סק"ב. והנה לשיטתם שם התוספתא והירושלמי שם מחולקים בפירוש המשנה דשם בענין כזה ממש שמחולקים הברייתא דכאן שבגמ' דגיטין (דל"ד ב') עם הירושלמי בפי' המתניתין דלהירושלמי מיירי משנתינו דגיטין ג"כ ע"ד שהעמידו המשנה הנ"ל דכתובות שהיה ביהודה וגירש בגליל כו' ולהברייתא דכאן מיירי משנתינו דכאן שהיה ביהודה וגירש ביהודה וכמו המשנה דכתובות לפי' התוספתא. ופשיטא דיש לדחות הירושלמי מקמי ברייתא שבגמ' במכש"כ ממה שדחו הירושלמי שם מפני התוספתא אף שלא הובאה בגמ' וכ"נ מלשון הרמב"ם שלא חילק כלל בין כתיבה ונתינה במקום אחד או לא וכן מצאתי בביאור בג"פ סי' קכ"ט ס"ק ט"ז שהוכיח מזה שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם וכמש"ל ודלא כהמכמ"א שע"ד סי' ב' שפי' בהרי"ף והרמב"ם פי' דחוק וזר מאד לומר דהברייתא פליגי על מתניתן ושיש לדחות הברייתא מהלכה מה"ט יעו"ש. שכ"ז זר ודחוק בתכלית. והנה הרמב"ן אף שפסק כהירושלמי דמקילין כשהיה ביהודה וכ' לגרש ביהודה עכ"ז כ' דדוקא כשביהודה אין קורין אותו בשם דגליל. אבל אם מיעוט קורין אותו כאן בשם אחר אינה מגורשת כנ"ל. והרמ"ה שבטור סי' קכ"ט מבואר דס"ל ג"כ כן שהרי פסק בכ' שם הטפל עם כל שום הוי ספק מגורשת לכל הפוסקים כש"כ אם כ' הטפל לבדו. ועוד הא דספק מגורשת אי אפשר להוציא מהא דנהרדעי לחוד אלא מברייתא דתניא אינה מגורשת כו'. וא"כ צ"ל דמפרש שכתיו"נ במקום א'. וא"כ אפילו כתב שם העיקר ולא כ' הטפל אינה מגורשת דהא בברייתא מיירי אפי' כתב שם דיהודה ביהודה שהוא ודאי עיקר גמור (ועדיף אפילו מהשם שהרוב קורין לו לדעת הרמב"ן הנ"ל ודו"ק). אפ"ה הוי ספק מגורשת. ומ"ש הטור סס"י קכ"ט בשמו ואם כ' שם הטפל בפרט וכולל שם העיקר הוי ספק מגורשת עכ"ל אין להוכיח מזה דבכותב שם העיקר לבדו אינה ספק מגורשת דזה אינו דגבי שם טפל אע"פ שכ' וכל שום על שם העיקר הויא ספק מגורשת. אע"ג דבשם עיקר כה"ג כשכתב וכל שום כשר גמור הוא וא"צ לבאר השמות בפירוש אבל כשכ' רק שם העיקר ולא כלל דטפל בוכל שום י"ל דג"כ הוי ספק מגורשת. ואדרבה י"ל שזה חמור יותר מדין כתב שם הטפל וכלל העיקר בוכל שום דאזי י"ל שעכ"פ קיים תקנת ר"ג שיהא כותב איש פ' וכל שם שיש לי רק שלא קיים מ"ש נהרדעי מרים וכל שם ולא שרה וכל שם. ואפ"ה הוי ספק מגורשת כש"כ וק"ו כשכתב העיקר בלא וכל שום שלא קיים תקנת ר"ג וע"ז אמרו בהדיא בברייתא אינה מגורשת. ולפירושם מיירי אף שהכתיבה ונתינה במקום אחד כנ"ל. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם נכ"ד ח"ב דלאחר שהביא בשם התוס' אבל אם הוא ואשתו הם במקום אחד והוחזקו לו באותו מקום שני שמות מגרש באיזה מהם שירצה כתב ויש אומרים דאינה מגורשת אם גירש באחד מהן כל זמן שיש לו ב' שמות עד שיכתוב אני פ' וכל שם שיש לי וראשון עיקר עכ"ל. ופירש אם גירש באחד מהן היינו ודאי אפילו בשם העיקר דרובא קרו ליה הכי יעו"ש דבכה"ג מיירי התם. וע"ז כ' וכ' התוספות כו' מגרש באיזה מהם שירצה והיינו אפילו בשם הטפל וממילא דלהי"א דאינה מגורשת אם גירש באחד מהן היינו אפילו בשם העיקר וזה פשוט ומבואר להמעיין שם ברי"ו. והיינו דעת הרמ"ה. והטעם מובן עפמשנ"ת דהתוס' מפרשים הברייתא שהכתיבה ביהודה והנתינה בגליל כמ"ש בירושלמי. אבל הי"א מפרשים כפשוטו דהכתיבה והנתינה שניהם ביהודה או בגליל. ואפשר פי' אינה מגורשת דעשאוהו כאילו הגט אינו כלום וכמו שפי' הרמ"ה כה"ג בענין היה במזרח וכ' במערב שהוא ג"כ פסולא דרבנן ששינה מקום עמידת העדים. ואפ"ה כ' הטור סי' קכ"ח בשם הרמ"ה שאפילו נשאת תצא כו' ועיין בב"י שם. ואדרבה בשינה שמו שמדרבנן דהיינו דין הברייתא דכאן החמירו שם התוס' יותר לומר שע"ז אמרו שם במתניתן שינה שמו ושמה כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. וזהו ג"כ ענין אינה מגורשת שאמרו בברייתא (דל"ד ב'). אלא דלהתוס' מיירי כ"ז בשיש לו שני שמות בשני מקומות ולהרמ"ה דאפילו בשיש לו שני שמות במקום א' דינא הכי. ובכה"ג אמרה הברייתא אינה מגורשת. א"כ לפי"ז י"ל דהיינו ע"ד הנזכר במשנה שם שינה שמו ושמה כו' לפמ"ש הפוסקים דבפסולא דרבנן מיירי. מיהו בלא"ה יש מפרשים דהתם מיירי רק בפסולא דאורייתא. לכן אין להחמיר כ"כ בשיש לו שני שמות במקום אחד לתפוס ע"ז דין המשנה דשם דשינה שמו ושמה כו'. כיון גם להתוס' והרשב"א דמיירי בפסולא דרבנן לא מיירי בכה"ג. והנה הסמ"ק סי' קפ"ד כ' ובעל שיש לו שני שמות חלוקין כו' ודוקא היכא דאתחזק כו' עכ"ל. ולא חילק כלל אם הכתיבה במקום אחד והנתינה במקום אחר או שהכל במקום אחד משמע ג"כ דמפרש סוגיית הגמ' דאף כשהכתיבה ונתינה במקום אחד מיירי וכמ"ש הריא"ז וכמ"ש במכמ"א לפ"ז אם כתב שם העיקר לבדו ג"כ פסול כדמוכח מברייתא הנ"ל. והנה גם הר"ן ז"ל נסתפק בכ' שם העיקר לבדו אם הוי מגורשת או לא כמ"ש ואפשר כו' מכלל דמספקא ליה כנ"ל. נמצינו למדים שדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרמב"ן לסברא קמייתא והריא"ז בש"ג והסמ"ק וכנלע"ד דעת הרמ"ה דאפילו כתב שם העיקר כל שלא כ' ג"כ שם הטפל או וכל שום הגט פסול (או אינה מגורשת להרמ"ה כנ"ל) והר"ן ג"כ ספוקי מספקא לי' בזה. וכיון שכן קשה אליבייהו מהא דגר שכתב שם א"י דהגט כשר משום דזהו שמו הראשון דעכ"פ לא עדיף משם שהוא העיקר והרי לדידהו כל שלא כתב כל שמותיו הגט פסול. והן אמת שבג"פ ס"ק כ"ט כתב בשם הרד"ך דמדהשמיטוהו הרי"ף והרמב"ם לתוספתא זו דגר ש"מ דס"ל דלית הלכתא כוותי' אכן כתב מדפסקה הרב"י בש"ע ש"מ דס"ל דהלכתא כוותי'. וא"כ צ"ע ליישב מ"ש משם עיקר דפסול. וא"כ כש"כ לכאורה שם א"י דגר: