א

והנה נידון שם הבעל. ז"ל הרב"י בסי' קכ"ט מי שיש לו ב' שמות כותבין פ' דמתקרי פ' דרך משל ראובן דמתקרי שמעון ואם לא כ' דמתקרי אלא כתב ראובן שמעון כ' מהרא"י בכתבי' סי' ר"ס ובתה"ד סי' רל"ד דלא פסלינן לי' אבל מהרי"ק בשרש צ"ח כ' שהוא פסול לפי שנראה מתוך הגט שקורין אותו ראובן שמעון ואינו כן כי במקום הנתינה אינו נק' אלא שמעון ובמקום הכתיבה אינו נק' אלא ראובן עכ"ל ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמהרא"י מיירי כשנק' בשני השמות במקום א'. ומהרי"ק מיירי כשנק' במקום הנתינה בשם א' ובמקום הכתיבה בשם אחר. ומ"ה פסול עכ"ל הרב"י. והמובן שהרב"י פי' דמהרא"י נמי מיירי שלא נק' בשני השמות יחד כלל אלא שנק' פעם ראובן ופעם שמעון ואפ"ה כשר כשכתב ראובן שמעון בלא דמתקרי הגם שיש לומר שיפרשו שנק' כך ראובן שמעון יחד וזה אינו מ"מ כיון שאפשר לפרש ג"כ שנק' פעם ראובן וגם נק' פעם שמעון מש"ה כשר כשנק' כן במקום א' שאז יפרשו כן כו'. אכן הרמ"א בד"מ השיג עליו וז"ל ואין דבריו נראין דמהרא"י לא מיירי בענין זה כלל אלא באדם שנשתנה שמו ע"י חולי שעולה בשתי השמות לס"ת ולכן יש להכשיר ג"כ בגט כדמשמע התם אבל בלא"ה אף מהרא"י מודה לד' מהרי"ק ואין לחלק עכ"ל. ופי' דפליג אהא דמשמע מדברי הרב"י דאפילו אין נק' כלל לעולם בשני השמות כאחד אפ"ה מכשיר מהרא"י בדיעבד כשנק' במקום אחד פעם ראובן ופעם שמעון וע"ז פליג רמ"א וס"ל דפסול משום דמלשון הכותב בגט משמע שנק' בשני השמות כא' וזה אינו וה"ל כשינה שמו. שהרי אין נק' כלל כמ"ש בגט. ולכן פי' דמהרא"י מיירי כשנק' לס"ת בשני השמות כא' דלכך הכשיר וכן רצה לפרש המכמ"א שע"ד סי' ט'. מיהו לפע"ד אין הכרח לדחות פי' הרב"י דהא בתה"ד סי' רל"ד כ' שנהגו באושטריי"ך כו' דמנהג במדינה ההוא שעולים כך לקרות בתורה יעקב משה עמוד כו'. ע"ש מדכ' דמנהג במדינה ההוא מכלל דבמקומו לא נהגו כן והרי בכתביו סי' רס"ו משמע דמקיל במקומו ג"כ כשכ' שני השמות יחד שהרי כתב מ"מ הכותב ראובן שמעון לא פסלינן ליה כלל. הרי משמע שמכשיר כן בכל מקום דאל"כ ה"ל לפרש דאין להקל רק באוסטריי"ך. ועוד דממ"ש והעדים ודאי חותמין ראובן שמעון ובתה"ד משמע דזהו אפי' במקום שלא נהגו לקרות בתורה יעקב משה כו' ע"ש. א"כ משמע דבכה"ג מיירי בכתביו וגם במכמ"א אח"כ נרתע לאחוריו מדברי מהרא"י הנ"ל דהכותב ראובן שמעון לא פסלינן ליה כלל וכ"ד הג"פ סעיף י"ד ס"ק ס"א וע"ש דעכ"פ במה שהקיל הב"י למהרא"י במקום אחד ס"ל ודאי שכ"ד מהרא"י וכ"מ בב"ש רס"ק כ"ד. אמנם במהרי"ק ש' צ"ח משמע דס"ל כד' רמ"א דכל שלא נקרא בשני השמות יחד אין להקל אם לא כ' דמתקרי וא"א לומר דמהרי"ק מודה בזה למהרא"י כמ"ש הרב"י אבל במהרא"י משמע לכאורה כמ"ש הב"י. עוד כ' הרב"י מי שנשתנה שמו מחמת חולי כ' מהרי"ק בשרש צ"ח שצריך לכתוב פ' דמתקרי פ' וקרא תגר על גט שכ' בו ב' השמות בלא דמתקרי. וגם בתה"ד סי' רל"ד כ' שצריך לכתוב דמתקרי וכ' עוד כמדומה לי שנהגו באוסטרייך שהיו כותבין יעקב משה בלא דמתקרי ואפשר משום דמנהג במדינה ההוא שעולים כך לקרות בתורה כו' עכ"ל עוד הביא הב"י שני תשובות שמחולקות אם לא כ' דמתקרי שבתשובה א' כ' שהחזירוהו הגדולי' הגט וכ' גט אחר ובתשובה א' כ' דלא פסלינן לי' (ואותו התשובה דלא פסלינן לי' היא הכתבי מהרא"י סי' רס"ו) גם בד"מ ס"ק י"ט הביא בשם ס"ג שהיו כותבין בלא דמתקרי אם עולה כך לס"ת ושמהרי"ו סי' קפ"ב כ' לכתוב דמתקרי. והביא עוד י"א דבנשתנה שמ"ח יש לכתוב דמתקרי אבל אם נתנו לו ב' שמות במילתו יש לכתוב בלא דמתקרי:

ומעכשיו נבאר שאילתינו בנדון הראשון אודות שם הבעל. והנה אם במילתו נתנו לו הב' שמות שמואל מנחם הרי מבואר להדיא שצריך לכתוב בלא דמתקרי. והיינו ודאי אפי' אינו נק' בפ"כ בשני השמות כא' מ"מ כיון שעולה לס"ת בשני השמות יש לכתוב בלא דמתקרי. דהא גם בנשתנה שמ"ח ואינו נק' בשני השמות יחד רק שעלייתו לס"ת בשני השמות יחד נהגו באוסטרייך שלא לכתוב דמתקרי וכ"כ הד"מ בשם ס"ג אלא שמהרי"ו לא פסק כן ואם כן דעת המחלקים בין נשתנה שמ"ח לאם נתנו לו ב' שמות במילתו נ' לומר דאף אם בנשתנה שמ"ח ס"ל כמהרי"ו היינו משום שמעולם לא ניתן לו שני השמות יחד אבל בנתנו לו שני השמות יחד במילתו יש לכתוב כן כיון שנקרא כן לס"ת דהקריאה לס"ת בצירוף מה שנקרא כן במילתו מהני לכתוב כן בגט. ובאמת שיש פנים לסברא זו והוא חילוק נכון דהא גבי גר שכ' שם א"י דכשר פי' הלבוש משום שזהו שמו הראשון והביאו כאאזמו"ר נ"ע בתשו' דמאסטיסלאוו. אלמא דזה שהוא שמו הראשון ענין גדול הוא לכך מהני עכ"פ לחשוב לעיקר מה שקורין לס"ת ג"כ כן ומסתמא חותם ג"כ כן (ובפרט שמה שנק' בפ"כ בכל שם בפ"ע אינו סתירה גמורה דהרי מ"מ נכתבים שמות אלו) משא"כ בנשתנה שמ"ח ל"ל הכי ודו"ק. ומכ"ש דאין לפקפק לענין דיעבד שהרי גם בנשתנה שמ"ח ס"ל למנהג אוסטרייך ולס"ג לכתוב בלא דמתקרי כשעולה לס"ת בשני השמות יחד והמנהג כן במדינתינו לעלות בשני השמות לס"ת וכ"פ רמ"א לענין דיעבד עכ"פ כמ"ש בסעי' י"ד בהג"ה או שעולה כך לס"ת וכו' וכ"פ כל האחרונים זולת המכמ"א מגמגם בזה. אבל כשנק' בשני שמות יחד במילתו י"ל דגם להמכמ"א אין לפקפק:

קיצור (פי' הב"י במהרא"י עיקר. וכ"ש בנד"ז שנק' לו שני השמות במילתו ועולה כן לס"ת דאין שום חשש כשלא כ' דמתקרי):

ב אך בנ"ד אצ"ל לכ"ז כיון ששני השמות שמואל מנחם אין נפרדין כלל זמ"ז שאף אם נק' בפ"כ מענדל מן הסתם והוא כינוי של מנחם. מ"מ לא נק' מנחם וא"כ בעלייתו לס"ת מסתמא נק' שמואל מנחם כנהוג. ולזאת ודאי א"צ לכתוב שמואל דמתקרי מנחם שהרי אדרבה נק' בשני שמות יחד. וא"כ י"ל דפסול אם יכתוב דמתקרי' וכמ"ש הב"ש ס"ק כ"ד מ"מ עולה לס"ת בשם משה ויהודה א"כ אם כותב דמתקרי י"ל דפסול עכ"ל. והתם מיירי שאינו נק' בפ"כ משה יהודה רק משה ליב. הרי שאף ששם משה נפרד לפעמים מיהודה להתחבר עם שם ליב אפ"ה י"ל דפסול כשכ' משה דמתקרי יהודה. ולכאורה צ"ע ע"ז דמאי שנא מהא דתה"ד סי' רל"ד גבי יעקב משה שפסק לכתוב יעקב דמתקרי משה אף למנהג אוסטרייך שעולה בשני השמות לס"ת ועכצ"ל כיון דפעמים נפרדים זמ"ז שנק' בפ"כ יעקב לבד ומשה לבד לכן יפול ע"ז דמתקרי א"כ ה"נ הרי השם משה נפרד מיהודה. ודוחק לומר כיון דגם כשנפרד מיהודה מתחבר עם ליב שהוא כינוי דיהודה ה"ל כדבוק עם יהודה הואיל ויהודה הוא מקור דליב. וצ"ל דזהו החילוק דבתה"ד מיירי שהשמות נפרדים בפ"כ דהיינו שמקצת ב"א קורין אותו יעקב ומקצת בנ"א קורין אותו משה וכמ"ש רבינו ז"ל בתשו' והלכך שפיר יש לכתוב יעקב דמתקרי משה שהרי נק' כן יעקב לבד וכן נקרא משה לבד אבל בהב"ש גבי משה יהודה הרי שם משה גם שנפרד מיהודה מ"מ אז מתחבר עם ליב א"כ איך יכתוב משה לבד מצד התחברותו עם ליב דא"כ אין לכתוב משה לבד. וכן איך יכתוב דמתקרי יהודה הרי אין נק' יהודה לבד לעולם אלא נק' משה יהודה לכן י"ל דפסול. ובאמת כ' רבינו ז"ל דמ"ש הב"ש ל' די"ל היינו משום דאינו נק' בפ"כ יהודה רק שעולה לס"ת על כן אפשר לצדד כו' ע"ש. מיהו נ' רק אפשר לצדד להלכה אבל לא למעשה כמובן מלשון הב"ש. ומעתה בנ"ד בשמואל מנחם. לא מיבעיא אם נק' בפ"כ מענדל לבד שאז נמצא שאין שמואל מנחם נפרדין זמ"ז כלל בודאי י"ל טפי אם כ' שמואל דמתקרי מנחם די"ל דפסול מבנדון של הב"ש גבי משה יהודה דלפעמים נפרדין זה מזה כו'. אלא אפי' אם נק' שמואל מענדל מ"מ א"צ לכתוב דמתקרי בין שמואל למנחם דהיינו ממש נדון דהב"ש שנק' לס"ת משה יהודה ובפ"כ נק' משה ליב שפסק לכתוב משה יהודה בלא דמתקרי ואם כ' דמתקרי י"ל דפסול כנ"ל:

קיצור (בנ"ד אפילו לכתחלה יש לכתוב דוקא שמואל מנחם בלא דמתקרי דהא נקרא בשניהם יחד וכמ"ש הב"ש ס"ק כ"ד כי ב' שמות משה ויהודה אינו יכול לכתוב דמתקרי):

ג וראיתי להת"ג בסי' קכ"ט סעי' י"ד דברים לא נתכנו לפע"ד בחידושיו וביאוריו דפסק אם עולה לתורה בשם משה ויהודה ונק' ליב לחוד כיון דשם ליב יוצא משם יהודה הוי כאילו נק' בשם יהודה והוי כאילו השני שמות מתחלקין וכותבין משה דמתקרי יהודה המכונה ליב. וכן אם עולה לתורה בשם משה ויהודה ונק' משה פילט הוי כאילו מחלקין השמות וכותבין משה דמתקרי יהודה המכונה פילט. ושרש טעמו דמצא בב"ש ישן הטעם שפסק לכתוב במשה יהודה בלא דמתקרי אף דפעמים משה נפרד מיהודה היינו משום דמתחבר גם אז עם ליב שהוא כינוי דיהודה ה"ל כמתקרי יהודה כו' ע"ש. ולזאת חילק דאם אינו מתחבר אז עם יהודה כגון שנק' ליב לבד ה"ל כאילו יהודה נפרד ממשה לכן כותב דמתקרי יהודה וכן כשנק' משה פילט כו' ע"ש. ובמח"כ לא העלה יפה לדינא. שאפי' אם שם יהודה ממש היה נפרד ממשה שנקרא בפ"כ רק יהודה לבד כיון שמשה אינו נפרד מיהודה שכשנקרא משה דהיינו בעלייתו לס"ת נקרא גם יהודה נ"ל שרש הדין לכתוב משה יהודה דמתקרי יהודה. אבל איך יכתוב משה לבד כיון שאינו נקרא כן והתה"ד שפסק לכתוב יעקב דמתקרי משה י"ל דמיירי שגם משה נפרד מיעקב כמו שיעקב נפרד ממשה כנ"ל בשם רבינו ז"ל. אמנם אף להס"ג סי' י"ט שכתב לכתוב בכה"ג משה דמתקרי יהודה. היינו דוקא משום ששם יהודה ממש נפרד לפעמים ממשה. אבל כשמשה ויהודה אינן נפרדים כלל רק שכינוי דיהודה נפרד ממשה. זה לא שמענו שעי"ז יתחייב לכתוב דמתקרי בין משה ליהודה. וכל המשנה ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה. וכבר כתב הרשב"א בתשו' הובאה ב"י סי' קכ"ח כי אין אנו משתמשים בשמוש שמות בגיטין אלא בשם הנחתם הראשונה. גם הר"ן כתב בתשו' הובאה ב"י סס"י הנ"ל וז"ל כיון שהורגלו ההדיוטות לכתוב בלא ממתא ע"ד היחס כו' בכזה צריך לדרוש לשון הדיוט. הרי מבואר דס"ל שצריך לכתוב השם שיהא מבואר לפי הנחתם הראשונה מבלי שיצטרכו להתחכם ולדרוש איך נקרא. גם צ"ל נכתב לפי לשון הדיוטות שהורגלו לכתוב ולא לדרשא קאתי לדרוש בהגט. ומעתה איך יעלה עה"ד ששני שמות משה ויהודה שנקרא בשניהם יחד לעולם ואין מתפרדין זמ"ז יכתבו ביניהן דמתקרי בשביל שהכינוי נפרד כו'. הא ודאי ליתא ואין זה הנחתם הראשונה ולא הורגלו ההדיוטות לכתוב ולדרוש כה"ג. וע"כ נ"ל פשוט שצריך לכתוב משה יהודה המכונה ליב וראיה ממ"ש הב"ש בש"א אות סמך ומי שהוא נקרא ישעיה ועולה בס"ת בשם אהרן סעדיה כותבין אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה תשובות רמ"א סי' פ"ד ואיני יודע למה כותבין באלו שני שמות שעולה לס"ת דמתקרי דהא דומה למי שנקרא בשני שמות שכותבין שני שמות בלא דמתקרי כן ה"נ אם נקרא בשם אחד ועולה לס"ת בשני שמות אחרים מן הראוי לכתוב שניהם בלא מתקרי עכ"ל. והרי שם ישעיה שנקרא בו בפי כל נמשך ובא לו משם סעדיה שקראו לו במילתו. והוה ליה כמו שם ליב שנמשך מיהודה. ואע"ג דשאני ישעיה דהוא ג"כ שם בפ"ע מ"מ לאיש זה נמשך הוא משם סעדיה ואפ"ה ס"ל להב"ש שאין לכתוב אהרן דמתקרי סעדיה. כיון שסעדיה אינו נפרד מאהרן אע"פ שהשם ישעיה הנמשך לאיש זה משם סעדיה נקרא הוא בו בפני עצמו. כמ"כ גבי משה יהודה. ואף הרמ"א דס"ל לכתוב אהרן דמתקרי סעדיה היינו משום דשם אהרן ניתן לו מחמת חולי וס"ל דשם שנשתנה מחמת חולי כותבין אותו בפני עצמו לעולם כמבואר מתוך תשו' סי' פ"ד הנ"ל. אבל בשני שמות שממילתו ג"כ יודה להב"ש דיש לכתוב משה יהודה המכונה ליב וכמו שחילק בד"מ ס"ק י"ט בין נשתנה שמ"ח לשני שמות שממילתו כמש"ל. וכן במשה יהודה ונקרא בפ"כ משה פילט יש לכתוב משה יהודה דמתקרי משה פילט ומה שהביא בשם הב"ש ישן כתב בט"ג דבמה"ב חזר בו הב"ש וכן בט"ג פסק כפי שכתבתי כמ"ש בלקוטי שמות סעיף ו' (אלא שכתב שכ"כ הת"ג והוא תמוה) ובתשו' סי' פ"ג. ומבואר שם דאם כתב דמתקרי פסול וזה הפך ממש מד' הת"ג. והנה הרב מ' יהושע מהארקי אפשר הוציא הלעז ע"ז משום מה שראה בתורת גיטין ומ"מ גם להת"ג אין כאן רק קפידא לכתחלה אבל דיעבד ודאי אם לא כתב דמתקרי כשר כיון שעולה כך לס"ת מנחם שמואל וכמו שפסק רמ"א סי"ד והוא מתה"ד סס"י רל"ד. אבל לפמ"ש נהפוך הוא בנ"ד דאם היה כותב דמתקרי כמ"ש הת"ג היה נלע"ד לפסול הגט וכמ"ש הט"ג וא"כ יפה כיון בזה הרב דק' חאסלאוויטש שלא כתב דמתקרי:

ואפשר בנ"ד ששם שמואל ניתן לו מחמת חולי וס"ל דבכה"ג ששם שני עיקר צריך לכתוב אותו ביחוד שמואל דמתקרי מנחם ולא שמואל מנחם יחד וכפסק רמ"א ולא ידעתי איך ימלא לבו לחלוק על הב"ש שחלק על רמ"א. ולכאורה נ' עיקר כהב"ש שהרי למנהג אושטרייך כל שעולה לס"ת בשני השמות יחד אע"פ שנק' בפ"כ בשם א' בפ"ע אין כותבין דמתקרי והכי קיי"ל לענין דיעבד עכ"פ א"כ היכא שאין נקרא כלל בשם בפ"ע יש לכתוב כן לכתחלה לד"ה דאף את"ל שבחוליו נקבע לו שם שמואל בפ"ע דוקא מ"מ עכשיו שאין קורין אותו כלל שמואל בפ"ע לא גרע מנשתקע שם החולי כו' ועכ"פ אין קפידא בזה בדיעבד ועוד דלפי המנהג שהמצלאין דרכן לחבר שם השני לשם הראשון ס"ל להט"ג בלקוטי שמות שנשתנה שמ"ח סעיף י"ג שאין לכתוב דמתקרי בין שני השמות ועל שם שנק' בו בפי כל יש לכתוב דמתקרי ועיין בתשו' בית אפרים סי' ק"ט. ואף שבלקוטי שמות שם סס"ק יו"ד מבואר שאינו סומך על דבריו מ"מ פשיטא דיש להורות בכה"ג בפשיטות כהב"ש במחלקותו על רמ"א ולכן יפה עשה המסדר שכתב שמואל מנחם המכונה מענדל:

קיצור (מ"ש בספר ת"ג סי' קכ"ט סי"ד גבי משה ליב דאם נקרא בפ"כ ליב לבד יש לכתוב משה דמתקרי יהודה המכונה ליב אע"פ שעולה לס"ת בשם משה יהודה יחד. אין דבריו נכונים בזה. וראיה ממחלוקת הב"ש ורמ"א גבי אהרן סעדיה וגם שם מסתברא כהב"ש):

ד ומעתה נבואה לענין החשש השני במ"ש שם שאשא שהרב מהארקי מערער שהי' לו לכתוב שאסיא. לפ"ז הערעור בשני דברים א' שהי' צריך לכתוב סמך באמצע ולא שין. ב' שהיה צריך יו"ד אחר הסמ"ך. והנה באמת שם שאסי' לא נזכר בב"ש בש"נ כלל. אלא שגדולי דורנו דיברו בזה והם הביאו ג"כ שו"ת פנים מאירות ושו"ת גינת וורדים שדיברו בשם זה. והנה בעל המגיה הרמב"ם שנדפסו בבארדיצוב בשנת תקס"ח הביא שם סוף ח"ג קצת שמות מחודשי' בשם אביו הרב מוה' יהודא שפירא זצ"ל. ונז' שם שם סאסייה כזה בשני סמכין ובשני יודין אחר הסמך השני ובה"א בסוף כמו בשם סאייה לפי מסקנת האחרונים וטעם א' לשניהם עיין עליהם עכ"ל וכ"פ בשו"ת גינת וורדים חאה"ע כלל ב' סי' ו' כפי שהובא בס' טיב גיטין בשמות נשים אות ש' סק"ז. והט"ג כ' עליו שא"צ רק יו"ד אחד וז"ל ואע"ג דבשם סאייה כתבו לכתוב בשני יודין משום דכך הוא הברת השם הזה סאייה שהיו"ד נרגשת גם בהברת הסמך וגם יש לה תנועה עצמית בסוף המבטא לכן כפלו היודין. משא"כ בהברת שם סאסיא שאין כאן רק הרגש הברת תנועת יו"ד שבסוף וביו"ד א' סגי כמו חסיא גנעסיא ודומיהם וכ"ז בהרגש יו"ד אבל בלא הרגש יו"ד כגון סאסא או שאסא או שאשה או סאשה הכל לפי המבטא יש לכתוב בלא יו"ד ואותו אות שהוא שי"ן שמאלית יש לכתוב לכתחלה בסמך לברר הקריאה ואם כתבו בשין ג"כ כשר מאחר שאפשר לקרוא בשמאל כמ"ש לקמן בשם שול ומכ"ש בזה שי"ל שהוא נגזר משרה שהקריאה בשין שמאלית עכ"ל. ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' מ"ז כ' שיש לכתוב שרה דמתקריא שאשא שידוע ומפורסם ששם שאשה יוצא מן שרה וכ"כ בשם הגאון ר' נפתלי כהן ז"ל הובא כ"ז בטיב גיטין שם. והמחבר כתב שעכשיו אין לכתוב שרה מן הסתם והאריך בזה אא"כ איזה אדם קורא אותה ג"כ שרה כו'. ובתשו' ב"א סס"י פ"ה כ' ג"כ מזה וז"ל ובענין שם שאשה לענ"ד הדין עם מכ"ת שאין לתלות בזמנינו לומר שנגזר משם שרה דמנין אנו יודעים לדורשו. אך דמ"מ אין קפידא לכתוב בשין וקורין אותה נקודת שמאל כו' כיון דאין מנהג ידוע לכתוב בסמ"ך. והפמ"א שהביא מכ"ת ס"ל לכתוב בשי"ן ש"ד לכתוב בשין כמ"ש מכ"ת כו' ומ"מ היה נלע"ד לכאורה דאם הברת שם זה הוא בפי כל בסמך שאסה אז אע"פ שבתחלת השם יש צד לומר לכתוב בשין דדלמא הוא יוצא משם שרה כאשר כ' בפמ"א מ"מ באמצע יש לכתוב בסמך ויש לכתוב שאסה כו' אלא שצ"ע דאפשר אם יכתוב כן אתי למיטעי ולקרות השין שבראש התיבה בימין כו'. ומכ"ש אם יש קצת שמדברים כן גם השין שבאמצע התיבה סמוך להברת שין ימנית שיש לכתוב בשני שינין. אלא שעדיין יש לדקדק בהברת שם זה אם הברתו הוא בדרך שניכר כמו יו"ד בסוף התיבה היה צריך לכתוב יו"ד ג"כ שאשיה כמו שם עטיא חסיא וכן בשמות אנשים חזקיה מתתיה אליה והעיקר תלוי בזה בשפת המבטא ובעובדא דהפמ"א אפשר שהי' הברתם באופן שלא נרגש היו"ד כלל אבל אם נרגש בסוף הקריאה בהברת אות יו"ד נראה לכאורה שכך יש לכותבו עכ"ל. ובסי' צ"ג לענין פעסי' חאסי' החליט שאם היו"ד נרגש במבטא וחיסרו הוי שינוי השם ופסול כו' ובט"ג ש"נ אות סמך כ' סק"ד וז"ל והנה במדינות אלו שכיח נשים הרבה שנקראים בשם סאסיא ויש שנקרא שאסיא דהיינו אות הראשון במבטא שין ימנית ויש שמחליפין הסמך שבאמצע בשין ימנית וקורין סאשה ויש שמחליפין שניהם וקורין שאשא וצריך לכתוב הכל כפי המבטא עכ"ל:

ה ומעכשיו נבוא לברר שאילתינו בנדון שנכתב בהגט שאשא. הנה מצד שנכתב בשני שינין אין קפידא כמבואר מהתשו' ב"א סי' פ"ה הנ"ל שאפילו אם הברת שם זה בפ"כ הוא בסמך מסיק שיש לכתוב ב' שינין. ואף שבט"ג מסיק לכתוב כפי המבטא מ"מ היינו לכתחלה אבל דיעבד נ' שאין מעכב בשאשי' אם נכתב בשין אע"ג דכ' בג"פ שאות שהי' ראוי להיות בסמך ונכתב בשין אין להכשיר בזה אלא במקום עיגון מ"מ בשאשי' יש להקל טפי כמ"ש הט"ג שם דכתבו שין לזכר שהוא משם שרה כו'. ובפרט שלפי הברתינו לא ברירא מילתא אם צ"ל בסמך דוקא הגם שלדעתי שין הראשון דשאשא לפי המבטא שלנו הוא בשמאל מ"מ יש אומרים לי שאינו כן. ואיך שיהיה מצד השין הראשון אין קפידא דאף אם מדברי' בשמאל ה"נ יוכלו לדבר כן ובפרט שי"ל שהוא זכר לשם שרה וכמ"ש הפמ"א בתשו' שכתב שאשה כו' כנ"ל. ונידון השין השני שע"ז מערער הר"י מהארקי שהיה ראוי להכתב בסמך הנה לפי תשובת הפמ"א נכתב בשני שינין כנ"ל גם לפי תשו' הב"א אין מעכב דיעבד עכ"פ כשנכתב בשני שינין ובפרט בנ"ד שמסתמא הוא שעת הדחק. האמנם מצד חסרון היו"ד צ"ע. והנה מבואר מהט"ג ושא"פ דבמבטא תלי מילתא. ואני מסתפק במבטא שלנו אם הוא הרגשת היו"ד ממש אחר השין או הסמך השני או לא. וספק זה אצלי אינו על שם זה לבד אלא על הרבה שמות כיוצא בהן כמו חסיא גנעסיא העניא ודומיהן. ובספק זה הוא דבר הקשה לתקן לכאורה לפמ"ש הט"ג ושא"פ שאם חיסר היו"ד במקום שצ"ל יו"ד לפי המבטא פסול וכן אם כתב היו"ד ולפי המבטא א"צ יו"ד נמי פסול וא"כ כשמסתפקים אם נרגש יו"ד איך נעביד. ול"ד לשם מתתיה חזקיה דשם נרגש יו"ד בודאי. ואין זה ענין למ"ש מהרי"ק ש' ק"ו שיותר טוב לכנוס בספק חסרון מלכנוס בספק שינוי. דהתם מיירי שיחסור ענין שלם דהיינו ענין כתיבת איזו נהר שיש ספק אם לכותבו הלכך טוב יותר לכנוס בספק חסור שבחסר כשר לכ"ע בדיעבד. משא"כ בנ"ד שאם חסר היו"ד לא נכתב יפה שמה א"כ מה לי חסר מה לי יתר. ואין להביא ראיה להפך ממ"ש הג"פ ס"ק קכ"ה בענין שם הילל שנסתפקו הפוסקים אם יש לכתוב יו"ד אחר ה' וכן בשם שלום אם לכתוב ו' והעלה דכל היכא דאיכא לספוקי אם השם מלא או חסר עדיף לכותבו מלא להורות על הנקודה כו' עכ"ל וע"ש שהאריך. אך ל"ד דהתם ליכא עי"ז שינוי במבטא כיון שגם כשנכתב מלא אינו מורה רק על הנקודה ואינו נרגש במבטא כיו"ד דהילל ויו"ד דמילכה ווי"ו דשלום וכה"ג. אבל אם כשכותבים היו"ד יהיה נרגש במבטא כנ"ד בשם שאשי' העניא חסיא ודומיהן. א"כ אם כ' החסר מלא פסול וכ"מ להדיא החילוק במכמ"א ש"ד סי' כ"ד דס"א ריש ע"א. ולכן צע"ג האיך לעשות. ולכתוב שני גיטין אחד חסר ואחד מלא הרי אין כותבין ב' גיטין אלא מדוחק. ונלע"ד דאפשר לתקן כשכותבים בגט כפי שהעולם מורגלים לכתוב באגרות ושטרות. שאם מורגלים לכתוב עד"מ העניא ביו"ד וכן חסיא שפיר דמי לכתוב כן בגט אע"פ שאנו מסתפקי' אם יש כאן הברה שלימה של יו"ד מ"מ כיון שהעולם נוהגים לכתוב על הברה זו של הנו"ן (הנראה קצת שהוא הברת י' אע"פ שאינו ברור לנו) העניא בי'. א"כ הרי כתב כדרך הכותבים וא"כ יוכלו הכל לידע שזה שמה וכן מצאתי בתשו' מהריב"ל חלק ג' סי' ט' שיש לסמוך על מה שנוהגין באגרות ושטרות וכתובות עכ"ל. ויש לומר ג"כ קצת טעם לזה משום דכפי שנוהגין לכתוב באגרות ושטרות וכתובות היינו שכן תופסים העולם השם וה"ל כמו שחותם את עצמו כך וגם דומה קצת למ"ש בתה"ד סי' רל"ג וכיון דתפסו האחרונים רק שם חזקיה אנו נמי נתפוס אותה בסתמא דמילתא עכ"ל. והנה גם בד"מ סוף הטור אה"ע סד"ה ענין כתיבות השמות בגיטין כתב שיש לילך בכינויין אחר לשון בנ"א ואין לחוש לחסרות ויתירות כ"כ כמו בשא"ד ולזה תמצא ברוב כינויין בסדר הגט שינויין בכתיבתן כי כל א' היה כותב כפי לשון מדינתו כו' עכ"ל. מיהו י"ל התם מיירי כששם העצם נכתב ג"כ שאז הוא מעיד על כינויו ע"כ בכה"ג הוא שאין לחוש כו'. גם בתשובת מהראנ"ח הובא במכמ"א ש"ד סי' ד' גבי איריניי שכתוב בשני יודי"ן דמסיק להקל כיון שבמקום ההוא רגילין שכותבין בכה"ג א"כ הקורא לא יקרא כ"א איריני כו' עכ"ל. וה"נ כיון שנהגו לכתוב באגרות ושטרות שמות אלו העניא חאסי' פעסי' ביו"ד והקורא קורא כדרכו יש לכתוב כן בגט. וה"נ בשם שאסי' אפשר היה ראוי לכתחלה לכתוב כן אמנם בדיעבד נ"ל דבשאשה יש להקל אם כתבו בלא יו"ד משום שאם יקראו השין בהברת שין ימנית יהיה עולה לנו הברה זו המדומ' כעין יו"ד. ובודאי אם כותבים בסמך כזה סאסי' או שאסיה יש לכתוב היו"ד דאם כתבו בסמך לא יהיה כלל הברה זו כעין יו"ד וא"כ לא נכתב השם יפה כי אז ההברה ע"ד מי נתן למשסה יעקב ואין כן הברת שם שאשי'. אבל כשכותבין בשין ואפשר לקרותה שין ימנית נלע"ד שזה ממלא מקום הברה זו שאינה הברת יו"ד בשלימות. ואפשר שהברה זו היא רק הברת שין ימנית ולא סמך ויו"ד וכ"ש לא שין ויו"ד כ"א רק הברת שין ימנית. ונ"ל ראיה לדבר ממה שהוגד לי משני אנשים לומדים מורי הוראות. שנשאל מלפני רבינו הגדול כאאזמו"ר הגאון נ"ע איך לכתוב אשה הנקראת בתיה. והשיב לכתוב אנת אנתתי דמתקריא בשא. והרי בשם בתיה נרגש קצת הברת יו"ד כמו ממש בשם שאסיה ואפ"ה לא ציוה לכתוב יו"ד אחר השין וצ"ל דה"ט דשין ימנית ממלא מקום הברה זו או שהיא הברה זו ממש. מיהו בב"ש גבי בתי' לא משמע כן שהרי הזכיר שני השמות בשא בתיה ע"ש מכלל דבשא כותבים בדליכא הברת יו"ד ובתי' כותבים כשיש הברת יו"ד. וד' הט"ג ססקי"א סותרי' זא"ז עם מ"ש גבי טאנא דגבי טאנא מסיק דכשאין הנקודות כמו תאנה שבפסוק כותבים טאנא והכא פסק גם כשא"י חתימתה כותבים בתיה ומשמע אפי' קורין הבית בפתח כו' שהוא לא כמ"ש בתורה בחירק וצ"ע. סוף דבר מצד חסרון היו"ד אין לפסול כיון שאם יקראוהו בשין ימנית קרוב שימלא מקום הברה זו בשגם שמצינו בתשובת פמ"א שכתב כן בלא יו"ד כנ"ל אע"ג דהב"א כתב שאפשר בעובדא דהפמ"א לא היה נרגש הברת היו"ד. לפע"ד י"ל דגם אם הברתם היה כעין שלנו כשכתב שין י"ל שהיא הברה זו או עכ"פ קרוב מאד להברה זו. מיהו לכתחלה אם ידוע שבאגרות ושטרות נוהגין העולם לכתוב סאסיא יש לכתוב ג"כ גם בגט. אבל בדיעבד אם כתבו שאשא או שאשה כמ"ש הפמ"א אין לערער בזה כלל: