א

סימן קסט

נידון הספק הג'. מתחלה נאמר איך היה הדין אם נכתב בידיכי לשתי תיבות בודאי (ר"ל שלא היה כנ"ד שנראה לגדולים תיבה א') וכ' מעל' שיש ב' פירושים לפסול וא' להכשיר. ולכאורה הפי' הא' שכתב מעל' לפסול י"ל דהוא כשר דהיינו ואנש לא ימחי בידי אלא מיומא דנן ולעלם ור"ל עכשיו לא ימחא רק אח"כ מיומא דנן ולעלם יוכל למחות וא"כ דומה להיום אי את אשתי ולמחר את אשתי כדאמרינן בגיטין (דפ"ד ע"א) כיון דפסקה פסקה. ואע"ג דאמרינן (דפ"ו) לאפוקי כו' דאמר היום אי את אשתי כו' כבר פרש"י שלא להוציא לעז כו' ועבב"י סס"י קל"ז דיעות בזה. מ"מ לרש"י והתוס' דפ"ג והרשב"א והרא"ש ס"ל להקל וכ"פ ביש"ש סי' ה'. ועיין בתשו' הר"ן סס"י מ"ג דס"ל להחמיר. נקוט מיהא דהפי' הראשון אינו מוכרח כ"כ שהוא לפסול. ואין לחלק בין היום אי את אשתי ולמחר כו' ובין עכשיו אי את אשתי ולאחר שעה כו' דהא הטעם כיון דפסקה פסקה שייך אפי' על שעה א'. כ"נ לכאורה. גם הפי' הב' שכ' מעל' ואנש לא ימחא בידי אם ימחה מיומא דנן ולעלם. אבל אם ימחה עכשיו לא יגרשנה ג"כ לכאורה דחוק לפרש כן דכיון שכן והרי ידע שמשפחתו מיחו א"כ למה כתב הגט ונתן הגט ואמר הרי את מגורשת כו' מיהו זה אינו ראי' דא"כ גבי לי מהך שבגמ' נמי נימא הכי א"כ איך אמר והרי את מותרת כו'. והפי' הג' שכ' מעל' דהיינו ואנש לא ימחא בידי מפני שכן ראוי להיות מגורשת מיומא דנן ולעלם. אני מוסיף שי"ל ואנש לא ימחא בידי מפני שמיומא דנן ולעלם הרי את מותרת כו' רק הוי"ו שבתיבת והרי מיותר לפי זה. אבל בב' פירושים הנ"ל יש דחוקים יותר כמובן. והרי בגיטין (ד"כ ע"א) אמרינן אי משום כריתות דאית בה אלמא דלשון וכתב לה ספר כריתות שבתורה יוכל להתפרש כאילו אומר הרי את מגורשת לולי דהא בעינן שמו ושמה כו'. ואעפ"י שאין הלשון מכוון דוכתב משמע על אחר וגם לה והל"ל לך אלא צ"ל דאינו משנה מהלשון שבתורה. אבל כוונתו שהוא מגרש אותה. וכך י"ל בענין והרי את מה שנכתב הוי"ו בוהרי לפי שכך הנוסחא בכל הגיטין. אבל כוונתו כי מיומא דנן כו' הרי את מותרת כו'. לכן פי' זה יותר נכון מהשני פירושים הקודמים. אך י"ל דהקורא יבין שכל הפירושים דחוקים ויתלה בט"ס. וכעין מ"ש בש"ע סי' קכ"ו סעיף כ'.אבל מ"ש מעל' דרוב כי שבתורה מתפרש בלשון דהא לכאורה הוא נגד פרש"י בגיטין (ד"צ ע"א) דרובן בלשון אם. והנה אם נאמר דיש פי' להכשיר ופי' לפסול. ודאי לא חמור הנידון מהני דקדודי דפ' המגרש לא לכתוב ודין דמשמע אם אינו דין כו' וכן לי מהך. ולא יתנסבא דפרש"י שמא ירחיק כו'. ואעפ"כ קיי"ל דכשהבעל אמר לסופר לכתוב גט כשר ונזדמן טעות זה והבעל אינו מערער כשר במקום עיגון כמ"ש האחרונים בסי' קכ"ה סעי' י"ז. וכן הג"פ שם ס"ק ע"ט הביא מחלוקת מהרלב"ח והמבי"ט בגט שנכתב ליכי ב' תיבות שפסל מהרלב"ח משום מ"ש האורכלי הובא ב"י סי' קכ"ו דלא לשתמע לי כי את אנתתי כו' והמבי"ט ומורו מהר"י בי רב הכשירו ומשמע שם דבמקום עיגון כ' מהרלב"ח עצמו שהיה מקיל וכ"פ הפר"ח בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו. א"כ נ' בענין זה ג"כ אין להחמיר יותר מי לי כי הנ"ל. וכ"ז אם נכתב ממש בשני תיבות בידי כי. משא"כ בנד"ז שכ' מעל' שכל האנשים אומרים שבראיית העין הוא נתפס לתיבה א' כי כל הגט האותיות שבתיבה אחת מרוחקים קצת כמעט שוה לריחוק הנ"ל. והתיבות מרוחקים יותר זה מזה. רק שהתינוק קרא לשתי תיבות. א"כ בכה"ג ודאי יש להקל יותר דיש לומר מה שהתינוק קורא ב' תיבות מפני שיש בו הפסק כשיעור שמפסיקין בין תיבה לתיבה בדפוס שבזה מורגל התינוק. אבל באמת צריך לשער לפי הכתב שנכתב הגט. וכ"כ בג"פ סי' קכ"ה ס"ק פ"א באריכות. והרי אנו רואים שאין בריחוק זה כדי הפסק לשתי תיבות לפי כתב הגט ובכה"ג שאנו רואים שנכתב כתיקונו אין אנו משגיחים בתינוקות כמ"ש בתשובת מהר"ם מלובלין סי' כ"ד ע"ש. ול"ד למ"ש הג"פ שם דקריאת התינוק תועיל להחמיר דשאני התם שאין ניכר מתוך הגט שהוא כהוגן ע"ש. ואפי' אם נאמר דמספקא לן בשיעור הריחוק וא"כ יש לסמוך על התינוק. מ"מ הנה בשכבר הארכתי בדין זה בתשובה אחת בשם צדוק [בסי' קס"ה ס"ב] דכשהאנשים גדולים קורים בטוב והתינוק אינו קורא בטוב י"ל דלא מפסיל בגט רק מדרבנן. אע"ג דבסת"מ פסול מדאורייתא שאני התם דבעינן כתיבה תמה. וכמו דמחלקינן בין גט לסת"מ בענין מוקפות גויל ושיהיה האות מגולם א'. וכן כתב הגוים כשר בגט. וא"כ י"ל דה"ה כשהגדולים קורין יפה רק התינוק אינו קורא יפה לא גרע מדאורייתא מכתב הגוים רק הפסול מדרבנן. ואע"ג די"ל בהיפוך דכיון דעכצ"ל דיש חילוק מדרבנן עכ"פ בין כתב הגוים להא דהתינוק אינו קורא יפה. א"כ שמא החילוק הוא מדאורייתא. והיינו משום דדוקא בכתיבה מתגרשת וכשאין התינוק קורא יפה ה"ל כאלו אין כאן כתיבה רק שהגדול מבין דבר מתוך דבר שכן הוא. אבל כתיבה בכל כתב אינו אלא כשניכר לתינוק כו'. מ"מ לשון הרמב"ם פ"ד מה"ג הלכה ח' ט"י מורה לכאורה דמדרבנן הוא מדכ' תחלה צריך שיזהר הסופר בדברי הגט שלא יהא משמען ב' ענינים כו'. וכן צריך שידעו הקטנים לקרותו כו'. ולא יהיה כתב מעוקם. ואח"כ ביאר דהיה משמעו ב' ענינים או מעוקם הוא פסול מדרבנן כן פי' החמ"ח סי' קכ"ה ס"ק ל"ב. והב"ש שם סק"ל. א"כ משמע דה"ה ענין שידעו הקטנים ג"כ רק עיכובא דרבנן. וע' בט"ז בי"ד סי' ער"ד סק"ה בפי' צריך. אמנם הפמ"א ח"א סי' ס"ו השיגו. אך מ"מ כיון שלא מצאתי לא' מן הפוסקים כן לא אעמיד יסוד ע"ז כלל. בשגם בתשובת הרא"ש שבטור סס"י קכ"ה כ' אינו גט כלל הגם שיש ליישב רק כתבתי שם לצרף זה לאיזו סניף. אך מ"מ עכ"פ כיון דאפילו נכתב בב' תיבות ממש יש להקל במקום עיגון כמש"ל בשם הג"פ והפר"ח בענין ליכי שנכתב לי כי אנת אנתתי כו' וכן יתיכי נכתב ב' תיבות ותרכית יתי כי כו' וכן ואבהתיכי נכתב ולא בהתיכי. ובכולם יש לחוש לשינוי משמעות הגירושין. דבענין ולא בהתיכי (גם היה חסר תיבת ולאתריכי) י"ל דבהתיכי לשון בושה והפי' שאם אינה בושה מהגרושין יהיה גט ואם בושה לא יהי' גט. וכן ותרכית יתי הוא פוטר א"ע ממנה ואנן בעינן ושלחה ולא שישלח את עצמו כו'. וכן לי כי אנת אנתתי יש לחוש כמ"ש בב"י. ואפ"ה הקילו המבי"ט ומורו מוהר"י בי רב. והרלב"ח שהחמיר מ"מ כ' הג"פ משמו להקל במקום עיגון כמבואר בג"פ סי' קכ"ה ס"ק ע"ט. א"כ נ' דנ"ד לא חמיר בודאי מנדון הנ"ל אף אם היה כתוב ב' תיבות ממש. וכש"כ שבנד"ז כל הגדולים קוראים ואומרים שלפי ראיית העין הוא תיבה אחת וגם הפסול אם נאמר אלא מיומא דנן כו' אינו ברור כנ"ל. ומה שיש לחוש עוד כיון דאין הלשון ברור מ"מ נהי דאין כאן שינוי עכ"פ שמא ה"ל כלא נכתב כלל ענין זה דואנש לא ימחי מיומא דנן ולעלם. אך גם לו יהיה כן פסק המכמ"א ש"ב סס"י ב' דבגיטין (שאינן של שכיב מרע) שלא נכתב מיומא דנן כו' אם הבעל אינו מערער תנשא. וכש"כ שבאמת י"ל דל"ד כלל לשלא נכתב כלל מיומא דנן כו' ואין להאריך. ועוד דהנה בתשובת דרכי נועם חאה"ע סי' ג' כ' דהא דבעינן קריאת התינוק היינו כדי שלא יכסו לו האותיות האחרים. אבל אם מכסין שאר האותיות יכולים לסמוך אפי' על גדול ולכאורה משמע כן מפרש"י במנחות (דכ"ט ע"ב) דלא חכים דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כו'. משמע דאי משום שכשחריף הוא מבין יותר להכריע הספק מצד עצם תמונת האות ע"ז אין לחוש כלל. וצ"ל דלו יהי כן הוא כשר. וא"כ בנ"ד שהגדולים אמרו שלפי ראיית העין הוא תיבה אחת ולא מצד הבנת הפירוש דצ"ל בידיכי תיבה אחת י"ל דמהני לפ"ד הדרכי נועם. ואף שצ"ע לסמוך ע"ז במקום שיש פיסול מדינא בשינוי האות גם אין תשובת ד"נ כעת אצלי לעיין אם פסק כן למעשה. כיון דכל הפוסקים הזכירו תינוק דוקא אולי ס"ל דהכרעת הספק מצד עצמו צ"ל ג"כ דייקא ע"י תינוק. וכדביאר הרמב"ם הטעם שיהי' מבואר יפה עד שידעו הקטנים כו'. מ"מ בנד"ז שאין בהשינוי לשני תיבות פיסול כ"כ מדינא יש לצרף גם דבר זה לסניף. ובנידון הספק שבחתימת עד אחד זאב בן ישראל לא עשה עוקץ השמאלי של (האלף) [היו"ד] דישראל. ואח"כ התחיל לתקן קצת והאריך אותו שוה כמעט לרגל היו"ד. והנה הראיתי לתינוק וקורא ישראל. אך אח"כ כסיתי האותיות שמלפניו או מלאחריו ואמר שהוא חי"ת. יפה כ' מעל' שהרי הרמ"א כ' בסי' קכ"ה סעי' י"ח בהג"ה שא"צ לכסות. ומ"ש לחוש להתוספות שצריך לכסות אין שום משמעות בתוס' דצריך לכסות. ובג"פ סי' קכ"ה ס"ק פ"ג פסק דבגט א"צ לכסות לא לפניו ולא לאחריו אף לדעת מהרי"ט שבמג"א סי' ל"ב ס"ק י"ט. גם מסתברא הכי דא"צ דהא נת"ל בשם הג"פ ס"ק פ"א דיש לשער לפי אותו הכתב כו'. א"כ ראוי שיסתכל התינוק בשארי אותיות שבגט יודי"ן חיתי"ן כדי שעי"ז יבין מהו אות זה יו"ד או חי"ת לערך היודי"ן וחיתי"ן שבהגט:

ועוד כתבתי בתשובה א' לצדד דבכה"ג אין ראי' כ"כ מקריאת התינוק לפי שהתינוק לימודו באותיות שבדפוס שאין בהיו"ד עוקץ שמאל למטה. הלכך כשרואה עוקץ שמאל ארוך קצת מסתבר ליה שהוא חי"ת. משא"כ אם היה מורגל כו'. וראי' לזה מתשובת מהרי"ל סי' קל"ז ואי משום דתינוק לא קרי ה"ט משום שאינו מורגל בחתי"ן דחוטרא הובא בש"ע א"ח סי' ל"ב סוף סכ"ה ובש"ע של רבינו הגדול אאזמו"ר נ"ע שם סעיף למ"ד. וגם י"ל דמוכרח לפי כתב הגט שאינו חי"ת שהרי אין עושין שום חטוטרות בחתי"ן בגיטין לא באמצע ולא בסוף. וא"כ כשנאמר שהוא חי"ת הרי יש לו חטוטרות בסוף. ואף אם נאמר דמספקא לן אם הוא חי"ת או יו"ד ה"ל כלא נכתב אבי העד לכ"ע כשר. גם מה שצידד מעל' משום דיש מקילין בשינוי אבי העד יפה צידד דהלא כ"ד רמ"א סי' ק"ל סי"א. וגם הב"ש שכתב שאין כן דעת הרשב"ץ י"ל דלא קאי אלא על שינה כלומר שהעלה לאביו שם אחר. משא"כ בנד"ז דה"ל רק טעות דכשיהיה נק' (ישחאל) [חשראל] הרי אין שום שם (ישחאל) [חשראל] נהוג כלל בינינו ויובן שהוא ט"ס וכן פי' בבית מאיר כוונת התה"ד ורמ"א ול"פ אהרשב"ץ. ואע"ג דבשם אבי האיש י"ל שאין לסמוך ע"ז. אבל בשם אבי העד אין להקפיד. ותו דבהרשב"ץ עצמו שבב"י רס"י ק"ל מבואר דבשמות העדים א"צ תינוק דלא חכים כו'. אלא אע"פ שאין נקראין אלא לתינוק חריף כשר. הרי מבואר ממנו בעצמו להקל בנד"ז דקריאת התינוק כשלא כיסה לו האותיות לא גרע מתינוק חריף כו':

ובנדון חשש הא' ודאי מפורש להדיא בב"ש סי' ק"כ ססק"ב דהקנאה מהני אפילו אחר הכתיבה כו' וכדאיתא בגמ' גיטין (דכ"א ע"א) ובפרש"י ד"ה כותבת. אך לכאורה יש לחוש שמא מה שהקנה הסופר תחלה להבעל את הנייר שאינו שלו עם הדיו א"כ אם בהנייר לא מהני ההקנאה ההיא כיון שאינו של הסופר י"ל דכמ"כ לא מהני ג"כ על הדיו כדין הנזכר בש"ע ח"מ סס"י ר"ג בהג"ה. אך באמת אין לחוש. חדא דשם ג"כ העיקר דקנה הדבר שמועיל בו הקנייה כמו בקנה את וחמור דקנה מחצה. וא"כ קנה עכ"פ הדיו. ותו י"ל דהקנאת שהקנה הסופר להבעל את הנייר הוי הקנאה דלא דמי כלל למקנה דבר שאינו שלו שהרי אחי האשה נתן את הנייר אדעתא דהכי שיכתוב עליו הגט לאחותו וגברא ודאי ידע לאקנויי כדאיתא בגיטין (דכ"א ע"א) ואפי' אשה קיי"ל דידעה לאקנויי ואע"ג דבטור ובש"ע סי' קכ"ד סעי' ז' הצריך ואומרת שנתנתו לו כו'. מ"מ לכאורה בגמ' ופרש"י לא משמע הכי דא"כ מהו הבעי' אי ידעה כו' הא אומרת שנתנתו. וא"ת דהיא אינה נאמנת מצד דבורה א"כ סוף סוף מוכח דסמכינן דידעה [רק] כיון דדיבורה לא מהני וצ"ע. ואולי מ"ש בש"ע ואומרת שנתנתו אין ר"ל שאומרת שהקנתו רק סתמא ולאפוקי שלא זייפה הגט. וע' ג"פ שם ס"ק מ"ב. ותו דבתוס' (ד"כ סע"ב) ד"ה אשה מבואר דהבעי' אי ידעה לאקנויי הוא רק בדבר שעתיד לחזור לידה כו'. וא"כ נייר זה שנתן אחי האשה שיוכתב עליו הגט ואינו עתיד לחזור לידו ודאי הקנהו וכשאר המתנות והקנהו להסופר או להבעל וסופר שליחותי' עביד. ותו דהדיו נקנה ג"כ לבעל בתקנת חכמים ע"י שנתנה שכר טרחא לסופר ולא שייך כאן לומר או כולו בהקנאה ממש ר"ל הנייר והדיו או כולו בתקנת חכמים כהא דגיטין (דט"ו ע"ב) או כולו בקיום הגט כו'. דשאני התם דע' א' לאו כלום הוא. וע"ז לא תקנו חכמים שיהי' נאמן לומר בפני חתם עד אחד. משא"כ הכא הקלף ודיו הם שני דברים וכה"ג חילק רב אלפס בפ' חזקת אמתניתין היו שנים בראשונה ושנים בשנייה כו' דלא הוה חצי דבר ע"ש. וכ"ז לרווחא דבלא"ה יש טעמים כנ"ל: