ה

ועפ"ז י"ל כמה טעמים להקל בנ"ד. הא' עפמש"ל אות ב' שי"ל כיון דברור לנו שלא נשתנית האות מצורתו לצורת ה' אין להשגיח עכ"פ על הספק שמא היה התינוק קורא אותו ה'. הב' עפמשנ"ת אות ג"ד דכיון שהגדולים היו קורין אותו ד' בודאי א"כ גם אם התינוק דלא חכים הי' מסתפק בו י"ל שאין כאן פיסולא דאורייתא וכיון דגם זה הוא רק ספק שמא הי' מסתפק בו א"כ ה"ל ספיקא דרבנן. הג' עפמש"ל אות א' שמדעת הסמ"ק יש לעשות ספק. והנה להסמ"ק כיון אף היכא דבעינן וכתב ולא חקק ליכא כה"ג משום וחקק משום דכבר נכתב האות כדין ונעשה כתקנה. ואף שכשנפל הדיו נפסל האות לגמרי עכ"ז כשחוקקין הדיו באה הכתיבה הראשונה על מקומה. ואיכא וכתב ולא וחקק. ולא אמרינן פנים חדשות באו לכאן. א"כ כמ"כ י"ל לענין הא דבעינן וכתב שיכתבנו הבעל או שלוחו והיינו אף למ"ד דבעינן שליחות בכתיבה. עכ"ז כיון שכבר נעשה האות כתקנה ע"י הסופר שלוחו של בעל. רק שאח"כ נתקלקל האות אזי גם כשמתקנים וחוקקים זה הב"ד אף שאינן שלוחי הבעל עכ"ז כיון שהם אינן רק מסירים הקלקול לבד עד שממילא נשארה כתיבה הראשונה על מקומה. א"כ יש כאן וכתב של הסופר שלוחו דהבעל. דעכצ"ל לסברא זו דהסמ"ק שע"י נפילת הדיו לא נתבטל מעשה הראשון לגמרי כ"א דאריה רביעא עליה וכשמבריח הארי נשאר מעשה הראשון על מקומה ולכן שפיר נקרא וכתב ולא נקרא כלל וחקק. יען חקיקה זו באה רק להסיר הקלקול שיתגלה כתיבה ראשונה. א"כ כמ"כ לענין וכתב דהבעל או שלוחו י"ל כן שע"י נפילת הדיו לא אסתלק ליה כתיבתו כ"א דאריה רביעא עליה כנ"ל ולכן גם כשהב"ד מבריחים הארי נשאר מעשה וכתב הסופר כמקודם. אך יש להקשות על הסמ"ק מגמרא ערוכה פרק המניח (דף כ"ט ע"ב) גבי מוצא בור וטממה וחזר וחפרה דאסתלק להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותיה וכ"פ הרמב"ם פי"ב מה' נזקי ממון ה"ו המוצא בור כו' סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב שכיון שסתמו בעפר נסתלק מעשה ראשון. והרי נפילת הדיו לתוך חלל האות דומה ממש למה שסותם את הבור בעפר דאמרינן בפשיטות שנסתלק מעשה ראשון וכשחוזר ומוציא את העפר הרי זה כורה בור מחדש. וה"נ בנפילת הדיו אסתלק להו מעשה ראשון וכשחזר והוציא הדיו ע"י חקיקה ה"ז חוקק אות מחדש ואיכא כאן וחקק ופסול. ולכן נראה ודאי דהסמ"ק לא מיירי כלל רק בענין שגם אחר נפילת הדיו לא אסתלק כלל מעשה ראשון כי הוא קאי על שנפל דיו בתוך חלל הדלי"ת ונעשה עי"ז כמו ה"א. וכן הגמי"י בשם סה"ת דפוסל מיירי ג"כ אפילו בכה"ג כמבואר לעיל בתחלת תשובה זו. וכן מבואר בסה"ת סי' קט"ו שנפלה טפת דיו כו' בתוך חלל בי"ת ועשאה פ' או בתוך חלל אחרת שאין עתה שמה עליה ואח"כ מחק הטפה מתוך האות זהו חק תוכות כו'. וע"ז פליג הסמ"ק דהא בכה"ג עדיין ניכר כל מעשה הראשון. רק שע"י נפילת הטפה נשתנה הבית לצורת פ' או הדלי"ת לצורת ה'. הרי ב' קוין של הדלי"ת שעשה הראשון ישנן גם עתה אלא שמחמת הטפה נעשה עוד כמו רגל קטן בענין שנדמה כמו ה'. א"כ זה לא דמי כלל וכלל לסתם את החלל הבור בעפר שנסתלק מעשה הראשון לגמרי. אבל הכא ניכר מעשה הראשון רק שעוד נוסף עליו קצת לכן ס"ל כשנוטלי' מה שנוסף חשוב נשאר מעשה הראשון במקומו ואולי מדמה זה למש"ש בגמ' בהמניח במוצא בור וכסהו וחזר וגילהו דהראשון חייב דע"י מה שכסהו לא אסתלק מעשה ראשון כו' אף שבשעה שכסהו לא היה יכולים ליפול בו כו'. ועד"ז מצאתי בב"ח בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ג שביאר דעת הסמ"ק דלא ה"ל כחק תוכות כיון שהיו האותיות כתובים כתקונם מתחלתם דחשבינן לדיו זה כאלו היה האות מכוסה בדבר אחר כמו בשעוה כשנטף על האות וכיוצא בזה דנוטל הכסוי וכשר עכ"ל הרי מדמה זה לכסוי דאינו מסלק מעשה ראשון. והנה בשעוה ודאי נכון הוא זה אפילו נטף על כל האות הוי ככסוי בור הנ"ל אבל בדיו איך שייך לומר כן. א"ו בדיו מיירי בענין שנשאר מעשה ראשון רק שנוסף עליו קצת עד שעי"ז נשתנה שאין שמה עליה. והנה בנשתנה עי"ז ממש לאות אחרת כמו בית שנעשה פ"א יש להביא ראי' לכאורה לסה"ת נגד הסמ"ק מהא דחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה דהאחרון לבדו חייב אף לנזקין לרבנן פ"ה דב"ק (דנ"א ע"א) שסילק מעשה ראשון ועיין בהמגיד פי"ג הי"ב לפי שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל כו' והיינו שעי"ז חשוב שנסתלק מעשה הראשון לגמרי. וא"כ כמ"כ אות ב' כשנפל בו דיו ונעשית עי"ז פ' הרי נעתקה לאות אחרת וה"ל סילוק מעשה ראשון וא"כ איך יועיל בו המחיקה לומר שעי"ז ישאר ב' כמקדם. אך עכ"ז גם בכה"ג כשחזר וסתם טפח שהוסיף זהו איבעיא דרבא בגמרא (שם ע"ב) בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו מי אמרינן מאי דעביד שקליה או דלמא נסתלקו מעשי ראשון וקמו ליה כוליה ברשותי' תיקו. הרי אפילו בכה"ג יש ספק לומר דמאי דעביד שקליה ונשאר מעשה ראשון וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ז ספק אם כבר נסתלק מעשה ראשון או עדיין לא נסתלק. אבל כשלא נשתנית ממש לצורת אות אחרת אף שאין שמה עליה י"ל ודאי שכשחוזר ומוחק הדיו שנפל נשאר הכתיבה הראשונה וכהסמ"ק הגם שהסה"ת פליג אפילו בכה"ג וכמו שמבואר היטב בב"ח סי' קכ"ה ס"ו מ"מ שפיר יש מקום לטעמיה דהסמ"ק דבכה"ג י"ל ודאי מאי דעביד שקליה ולא נסתלק מעשה הראשון כלל. ומה גם דהסמ"ק מיירי הכל שנפלה שלא בכוונה. ובהיות כן בנ"ד שלא נשתנית הדלי"ת לצורת ה"א ממש אף את"ל שאין שמה עליה י"ל דמהני מה שחקק שנשאר הכתיבה הראשונה. ואע"ג שהב"י סי' קכ"ה ד"ה ואם יש בו. כתב ושמא כו' לא מיפסיל משום חק תוכות מ"מ צריך שיגרר הסופר כו' היינו היכא דאפשר ועיין ט"ז שם סק"ה. ומה גם בסה"ת סי' ר"ה מבואר דפסול דחק תוכות חמור טפי מפסול דשלא לשמה בגט א"כ היכא דליכא משום פסול דח"ת ה"ה דאינו פוסל משום שלא לשמה וכגון בנדון דידן לפ"ד הסמ"ק. וציווי הבעל י"ל לענין זה כפסול דשלא לשמה דמיא דהא דאמרינן פ"ב דגיטין גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דלר' יהודה הוי גט היינו ודאי אפילו נכתב מתחלה שלא בציווי הבעל כלל כדתנן רפ"ג כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד כו'. הרי מיירי שנכתב שלא בציווי הבעל כלל ובחק תוכות ס"ל לסה"ת דאפילו ר' יהודה מודה דלא מהני העברת קולמוס לשמה אלמא ח"ת חמור טפי. ואף שמצאתי בבית מאיר סי' קכ"ה שכ' אילו הייתי כדאי לחלוק על סה"ת מסתבר לי איפכא כו' אינו משום דשלא לשמה חמור רק מטעם אחר ע"ש. וכ"ש לפ"ד הפוסקים דלא בעינן שליחות ממש בכתיבה אלא משום דלא חשיב לשמה. ומבואר בתשו' אזמו"ר נ"ע המתחלת ענוותם תרבני וז"ל ובגרירת הדביקות שבין האותיות לא שייך ה"ט שאחר שכל האות נכתבה כבר לשמו ולשמה ואילו היתה מתתקנת מאיליה כשר עכ"ל. וכך י"ל בנד"ז אגרירת נקודות הדיו לפ"ד הסמ"ק שדומה ממש לגרירת הדביקות כו':

(יש ג' סברות להקל בנד"ז וביאר ד' הסמ"ק דמיירי בענין שע"י נפילת הטפת דיו לא אסתלק מעשה הראשון רק שאין צורתה עליה לכן ס"ל דע"י המחיקה דשקליה למאי דנפל נשאר הכתיבה ראשונה על מקומה):