א

הנה מתחלה נדון אם יש בזה משום ח"ת. והנה מבואר בהגמי"י פ"ד מה"ג ד"ה לא קשיא הא דחק תוכות הא דחק יריכות מתוך שמועה זו פסק ר"י שאם נפלה דיו לתוך ד' ונעשה ה' כו' שצריך לחזור ולכתוב גט אחר ולא יועיל המחיקה דמאחר דזה האות אין שמה עליה אלא ע"י מחיקת הטפה זה קרוי ח"ת ופסול סה"ת והמצות עכ"ל. והוא מבואר בסה"ת סי' קט"ו לענין גט ובסי' ר"ה לענין תפילין. אמנם בסמ"ק במצות גירושין כ' וז"ל וכתב ולא וחקק מכאן שאם לא נעשה האות כתקנה כגון מדל"ת ה"א אין למחוק לקוצו של ה"א לתקנה לאות דלי"ת אבל אם נפל דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש בזה עכ"ל. ובמצות תפילין הוסיף הסמ"ק וסיים כדאמרינן בירושלמי עכ"ל הובא בטור א"ח סי' ל"ב ובב"י שם ד"ה כתב בסמ"ק ואפשר שכ"ד הרשב"א במיוחסות להרמב"ן סי' רל"ו ובג"פ סי' קכ"ה ס"ק ל"ט כ' שהרד"ך פי' כן בהרשב"א והוא ז"ל נחלק עליו דא"כ קם ליה הרשב"א דלא כהלכתא אבל בחי' הרשב"א פ' הבונה ראיתי שכ' וז"ל מהא דאמרינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין שמעינין דכה"ג לא מיקרי ח"ת שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו עכ"ל. שמעינן מינה דס"ל כהסמ"ק. אלא דצ"ע דשם בחי' משמע דאפי' בשלא נעשית האות כתקנה מתחלה ס"ל להקל בכה"ג וזה נגד מ"ש בתשו' ח"א סי' תרי"א ובמיוחסות שם. ובר"ן שם דחה ראיית הרשב"א. ובתשו' פמ"א ח"א סי' ס"ו הקשה אהר"ן להעמיד ד' הרשב"א. אכן בסה"ת סי' קט"ו כ' ג"כ כדדחה הר"ן וקושיי' הפמ"א נ"ל שיתיישב לפמ"ש בסה"ת סי' קי"ד דמיירי בכתבו בשאר ספר ולא בס"ת בענין דלא שייך פיסול ח"ת ול"ד כלל לשמאל שאין דרך כתיבה בכך. והנה בג"פ שם ס"ק ל"ב הביא שגם דעת הכלבו כהסמ"ק ולפ"ז אע"ג דאנן לא קיי"ל כוותייהו אפשר שכשיש עוד כמה ספיקות שיש לצרף גם דעת הסמ"ק וסיעתו. אפס נ' שרוב הפוסקי' חולקים עליהם ואין לעשות מזה ספק שקול. הגם דהג"פ שם כ' על מחלוקת זו שאם קבלה קדושין מאחר שיש לדונה כספק מגורשת היינו להחמיר. אבל בלהקל לא כ' רק שיש לעשות סניף מסברת הסמ"ק אע"ג דמשמע שם בסוף דמצרפו לס"ס ממש היינו בנדון שאין שם חומרא כ"כ ע"ש. אכן בס"ק ל"ח דמ"ו ריש ע"ב נסתפק שם שמא גם לסה"ת וסיעתו לא הוי כה"ג ח"ת ממש מדאורייתא אלא רק מדרבנן ועיין בספר בית מאיר סי' קכ"כ סעיף ח' שהקשה טובא על שטת האומרים דהוי ח"ת מדאורייתא מהא דרבא ס"פ הבונה (דף ק"ד סע"ב) כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו ר'. דעל זה לא שייך תירץ דהמרדכי וסה"ת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. דא"כ איך חשב תקון ספר דאילו חשוב ח"ת לענין כתיבה מה התקון. והאריך וסיים דלכן העיקר נלע"ד כהרשב"א ומשמעות רוב הפוסקים דלא נקטו אלא דהוי כחק תוכות דהיינו אך מדרבנן עכ"ל. ועיין במרדכי בהל"ק פ' הקומץ סס"י תתק"ן. ולא הבינותי הקושיא שלו כ"כ כי י"ל כמו שכתבתי לעיל דדברי רבא מיירי בכתבו בשאר ספר ולא בס"ת כשר. ולכן אין פוסל בו חק תוכות וכמו בספרים שלנו או בספרא דאגדתא שהיה אצלם ג"כ. ועיין בד"מ סוף הלכות ס"ת דאפילו בספרי נביאים א"צ דיו עיין מזה במרדכי בה' ס"ת סס"י תתקנ"ט. ועיין בהרמב"ם ר"פ עשירי מה' ס"ת נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס"ת ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדין בהן התינוקת ואין בו קדושת ס"ת כו' ואלו הן אם נכתב על עור בהמה טמאה כו' שנכתב בשאר לשונות כו' עכ"ל ובודאי דפסול דחק תוכות לא חמור מכתבו בשאר לשונות (ע' בהגמי"י פרק א' אות ע' המתחיל כרשב"ג כו') או בלה"ק על עור בהמה טמאה. ואעפ"כ הרי הוא חומש שמלמדין בהם התינוקות. ובודאי דגם בחומש שייך תיקון דרבא דפרש"י משום דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן כו' ומבואר בפרש"י פ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) דקאי על ס"ת נביאים וכתובים ובודאי כמ"כ בחומשים הנ"ל ובשט"מ פ"ב דכתובות שם בשם הריטב"א דה"ה לספרי תלמוד בזמן הזה שניתנו ליכתב ורש"י ז"ל שפי' תנ"ך לפי שבזמנו של רבי אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב ודלא נימא דדוקא ס"ת ממש נקט תורה נביאים וכתובים ע"כ וכ"כ תלמידי ה"ר יונה ז"ל והרא"ש ז"ל עכ"ל השט"מ. וא"כ לפ"ז אין שום ראיה מהא דרבא לסתור דברי האומרים דכה"ג הוי ח"ת מדאורייתא דאע"ג דהוי ח"ת עכ"ז הוי תיקון שלם בחומשים וכ"ש בספרי דאגדתא וכה"ג. אלא שלדעת הר"ר יוסף אבן מיגש בשט"מ שם הא דספר שאינו מוגה היינו דוקא בס"ת ולא בחומשים וכ"מ בהרמב"ם פ"ז מהס"ת דין י"ב והיינו דס"ל כרבו הר"י מיגאש אבל בהגמי"י שם דאף בנביאים וכתובים מיירי והזהיר אף בתלמוד תע"ב וכן דעת רוב הפוסקים וכמ"ש בי"ד רס"י רע"ט. אך הפמ"א סי' ס"ו שהביא ג"כ ראי' זו דהבית מאיר מהא דרבא סיים וז"ל נשמע דזה לא הוי כחק תוכות דא"כ לא תיקן בזה כלום וע"כ דלא מחייב אלא באות שכשר בס"ת דבלא זייני פטרינן לשני אותיות אפילו נתכוין לכתוב שתי אותיות ולא אמרינן כיון דעכ"פ דהיא כתיבה בשאר ספרים אלא ע"כ דאיירי בכתב הראוי לס"ת ושטת ההלכה מוכחת שמיירי בכתב הראוי לס"ת וא"כ ראיה ברורה דלא הוה חק תוכות בתגא דדל"ת או דחי"ת אא"כ חקק כל האות עכ"ל והמובן מדבריו שרצה לדחות תירוץ זה שכתבתי דהא דרבא מיירי בשאר ספר שאין ח"ת פוסל בו דע"כ לא מחייב אלא באות שכשר בס"ת דבלא זייני פטרינן כו'. אך באמת אין משם ראיה כלל. דהנה הפמ"א מפרש מש"ש בגמ' לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ע"ד שפי' בלשון ריא"ז שבש"ג וז"ל אם עלו בידו הזייני"ן מזויינין בזויות שלהן כהלכתן ה"ז חייב שהרי כתב שתי אותיות הצריכות כו' (וזהו פי' הא דלא בעי זיוני) ואם לא היו הזיינין מזויינים בזויות שלהן פטור (וזהו פי' הא דבעי זיוני) שהרי הוא צריך לזיינין כו' עכ"ל וז"ש הפמ"א דבלא זייני פטרינן כו'. ועפ"ז יפה הוכיח דאיירי בכתב הראוי לס"ת כו'. אבל בסה"ת סי' קי"ד פי' הא דבעי זיוני שנתכוין לעשות כמשפט ס"ת כו' והכי משמע הפשט הא דבעי הכותב לזיינו. וממילא מובן הא דלא בעי זיוני דהיינו אותיות הצריכין זיון בס"ת אלא שזה הכותב אין בדעתו לעשות בהם זיונין כי אינו כותב כמשפט ס"ת ופי' שם דבכה"ג מיירי ההיא דרב ששת דנטלו לגגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין. והיינו ודאי כשאינו כותב בס"ת. וגם בלא"ה מוכרחים אנו להעמיד דין המשנה דשם נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זיינין דפטור משום דבעי זיוני דאינו כותב בס"ת ממש שהרי התו' שם ד"ה נתכוין. הכריחו דמיירי כגון שהיה צריך לכתוב שתי אותיות איזה שתי אותיות שיהיו כו' וכ"כ בחה"ר שם ובס"ת לא שייך לומר הכי. וא"כ כ"ש ענין הא דלא בעי זיוני מיירי שאינו כותב כלל בס"ת. וא"כ גם ההיא דרבא מיירי בכה"ג שכותב בשאר ספר שאין פוסל בו ח"ת וכנ"ל. שוב מצאתי שכן כתב הפמ"ג בא"ח סי' ל"ב בט"ז ס"ק י"ו. ומ"מ מאחר דהאחרונים הפמ"א והבית מאיר נטו אחר סברת הרשב"א שם. א"כ בפלוגתא דהסמ"ק וסה"ת י"ל דאין להחמיר בזה לפסוק ודאי כסה"ת אלא כדין ספיקא דאורייתא. (ענין מחלוקת הסמ"ק וסה"ת והנה בחה"ר ס"פ הבונה ס"ל כהסמ"ק. והפמ"א ח"א סי' ס"ו והבית מאיר סי' קכ"ה ס"ח הכריחו מסוגיא הנ"ל דלא כסה"ת. ואין דבריהם מוכרחים כלל ומ"מ יש לדונו כספק של תורה):