א

סימן קסג

בענין שקרה בגט שאחר הנתינה כמה חדשים הוציא המגרש לעז שנייר הגט שהביא הוא לכתוב עליו הגט השתחוה לו ישראל מומר לעבודת כוכבים ומזלות. ולכן לא רצה בשעת נתינת הגט שיוכתב הגט רק על נייר שלו. ובעיר [ההוא] וגם סביבותיה לא נמצא כלל מומר לעבודת כוכבים ומזלות:

*) גרסינן בגמרא פ"ג דר"ה (דכ"ח ע"א) אמר רב יהודה כו' עד מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שעוריה ופרש"י דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי. ושופר בעי שיעור כו'. ויש להעיר דהא לכאורה סברא זו דכל העומד לישרף כשרוף דמי זהו סברת רבי שמעון ורבנן פליגי עליה כן משמע מדברי הר"ן בגיטין פרק המביא תניין (ד"כ ע"א). ועיין במנחות פי"ב (דק"א סע"ב) ודף (ק"ב ע"ב) דר"ש ס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי ורבנן פליגי עליה. אך התוס' בסוטה פרק ארוסה (דכ"ה ע"ב) בד"ה לאו כגבוי. כתבו והא דאמר גבי שופר של עבודת כוכבים ומזלות כו' כתותי מיכתת שעוריה אפילו רבנן מודו משום דאיסור הנאה הוא ולא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא וליכא שיעורא עכ"ל. (גם להעיר דמדקאמר ריה"ו בשל ע' אלילים יצא משמע בין ע"א דנכרי משום דאף דלשריפה קאי הרי יכול לבטלו בין ע"א דישראל אע"ג דא"י לבטלו עומד לגניזה ולא לשריפה) ועיין מזה ג"כ בב"ק פרק מרובה (דע"ו ב'). ועיין בהרמב"ם פ"א מה' שופר ה"ג כ' שופר של ע"א אם תקע יצא ולא חילק בין ______________________________________________________ *) כל הפלפול הזה קאי רק על הדתות שהיו בימי קדם אבל לא בזמן הזה. ________________________________________________________ ע' כוכבים דא"י ובין ע' כוכבים דישראל. והגמי"י שם ציין וכן איתא בירושלמי פרק לולב הגזול ובמצות חליצה דאמר ר"א וכן רבי מנא וכן תני רבי חייא ודלא כרבי יהודה דהכא דאמר כתותי מכתת שעוריה וכן תני ר' אושעיא התם עכ"ל. וז"ל הירושלמי שם שופר של ע' כוכבים ושל עיר הנדחת רבי לעזר אומר כשר תני רבי חייא כשר תני ר' הושעיא פסול הכל מודין בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ א"ר אלעזר תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו הוא יוצא יש קול אסור בהנאה עכ"ל וכ"ה בירושלמי ביבמות פרק מצות חליצה. ומשמע דפליג אתלמודא דידן וכמ"ש הגמי"י דפליג על רב יהודה דהכא דאמר כתותי מכתת שיעורא וכן תני ר' הושעיא התם ר"ל בירושלמי דאומר תני ר' הושעיא פסול ס"ל כרב יהודה דהכא דאומר כתותי מיכתת שיעוריה וזה דלא כהקרבן העדה בתוספותיו פרק מצות חליצה שכתב הירושלמי לא פליג וזה לשונו ונראה דר' חייא ור' הושעיא לא פליגי דר"ח בע' כוכבים של א"י שיש לה ביטול ולא כתית שעוריה ור' הושעיא איירי בע"ג של ישראל ועיר הנדחת נמי לר' חייא דמכשיר איירי בשופר כו' עכ"ל. ודבריו דחוקים מאד והם ג"כ נגד הגמי"י כנ"ל. גם בפ"ח מה' לולב ה"א כ' המגיד ולא חילק רבינו בין א"י לישראל וע"ש בהגמי"י בשם רא"ם משמע דוקא של ישראל באשרה דמשה העומדת לשריפה. מיהו בספר יראים (סי' קכ"ד) פירש דהיינו ע"ג של ישראל שאין לה ביטול. והר"ן בר"ה כאן כ' וכי אמרינן דבע"ג יצא דוקא בע"ג דא"י כו' אבל בע"ג דישראל כו' מיכתת שעוריה כדאיתא ס"פ כסוי הדם. ובעל המאור כ' ומוקמינן לה לההיא דס"פ כסוי הדם באשרה דמשה דכתותי מיכתת שעוריה. והמרדכי כאן סי' תשע"ז כ' דבשל ע"ג דישראל לא יצא דאין לה ביטול אלא שריפה וכתותי מיכתת שיעוריה. ודברי הר"ן והמרדכי נובעים מדברי התוס' פרק כסוי הדם (דפ"ט ע"א) מדאמרינן בגמ' שם דבשל ע"ג לא יצא ומפרשים דמיירי בע"ג דישראל. אך קשה דרש"י פי' דכתותי מכתת שעוריה משום דעומד לשריפה והרי ע"ג דישראל אין טעון רק גניזה כמבואר בפרק ר' ישמעאל אומר שלש אבנים (דנ"ב ע"א) והתוס' דיבמות (דף ק"ד ע"א) עמדו על קושיא זו ותירצו ב' תירוצים הא' כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה. הב' דמיירי בע"ג של א"י שעבדה לדעת ישראל דטעונה שריפה. ולפי תירוץ השני ע"ג של ישראל לא כתותי מכתת שעוריה. והנה פ"ג דסוכה (דל"א סע"ב) גבי באשרה דמשה עסקינן פרש"י אותם שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכם הכתוב שריפה כו' והתוספות פירשו דהיינו ע"ג של ישראל. אבל לפרש"י י"ל דוקא אותם שהיו כו' משא"כ ע"ג דישראל דטעונה גניזה ולא שריפה כנ"ל. ולפר"ת וכן פי' הכ"מ פ"ח מה' לולב דבע"ג דא"י קודם ביטול כיון דלשריפה עומד חשוב כתותי מכתת שעוריה אף דאם בטלה יש לה ביטול מ"מ כל כמה דלא ביטל חשוב מכתת שיעוריה. א"כ י"ל דוקא של א"י אבל דישראל כיון דאינה טעונה שריפה לא חשוב מכתת שעוריה. אך א"כ קשה ל"ל לומר באשרה דמשה הל"ל באשרה דא"י קודם שביטלה. וההוא דיצא זהו לאחר ביטול. גם בלא"ה דוחק שהיא ע"ג דא"י שיש לה ביטול חמירא מע"ג דישראל שאין לה ביטול. ובחידושי הריטב"א רפ"ג דסוכה אמתניתן של אשרה ושל עיר הנדחת פסול אוקים בגמרא באשרה דמשה פירש אשרה שזכה בה ישראל שאין לה ביטול עולמית שעומדת לשריפה וכל העומד לישרף כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן והיינו דאמרינן כתותי מכתת שעוריה עכ"ל. לכאורה אפ"ל דדוקא ע"ג של א"י שזכה בה ישראל היא נק' אשרה דמשה והיא טעונה שריפה כיון דבעצם היא ע"ג של א"י שטעונה שריפה וכיון שזכה בה ישראל אין לה ביטול עולמית וכל העומד לישרף כשרוף דמי. אבל ע"ג של ישראל מתחלתה כיון דאינה טעונה שריפה רק גניזה לא חשוב כתותי מכתת שעוריה. ועיין בש"ג פ"ג דסוכה היה אחד מהן של אשרה שהיתה בימי משה כו' ע"ש דבריו י"ל כמו שכתבתי. ובמרדכי שם רפ"ג וכן בהר"ן משמע דע"ג של ישראל נקרא אשרה דמשה משום דלית לה ביטול. וכן משמע לכאו' בפרש"י פ"ג דעכומ"ז (דמ"ב ע"א) בד"ה אין לה בטילה עולמית וטעונה גניזה כדילפינן בפרק רי"ש (דנ"ב) מושם בסתר עכ"ל הרי ס"ל דע"ג של א"י שזכה בה ישראל ה"ל כע"ג שמתחלתה של ישראל וטעונה גניזה. אך בב"י רס"י קמ"ו בד"ה אפילו ע"ג. וכ' הסמ"ע דטעמו משום גזירה אטו ע"ג של ישראל עכ"ל. א"כ לפ"ז כיון שמדאורייתא היא כע"ג של א"י א"כ יש בה חומרי ע"ג של א"י דטעונה שריפה וחומרי ע"ג דישראל מדרבנן דלא מהני לה ביטול. ואמנם שא"פ ס"ל דמדאורייתא ה"ל כע"ג של ישראל כמ"ש בשער המלך פ"ח מה' לולב הלכה א' וכן משמע מדברי רש"י הנ"ל ואם כן לפי זה הדר דינא מדאורייתא דטעונה גניזה:

והנה בגוף הדין הא דע"ג של ישראל טעונה גניזה ובשל א"י טעונה שריפה רק דמהני לה ביטול. אף שכ"כ בפשיטות הפר"ח בה' גיטין סי' קכ"ד סס"ק ב' וז"ל וי"ל דנפ"מ לע"ג של ישראל שאינה טעונה שריפה אלא גניזה מדכתיב ושם בסתר כו' והביא מהתוס' דיבמות פרק מ"ח (דף ק"ד ע"א) שכתבו וא"ת אי בע"ג של ישראל מאי קאמר והא כתותי מכתת שיעוריה והא טעונה גניזה כו' וכמש"ל ומשמע מדבריהם הא ע"ג דא"י טעונה שריפה. וכ"מ לכאורה בהרמב"ם פ"ח מהע"ג דהלכה ו' כתב ע"ג של א"י שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים כו' וגבי ע"ג של ישראל שם הלכה ט' כתב וטעונה גניזה. והכ"מ שם הלכה ו' כתב ושריפה זו למה. והלח"מ שם כ' וז"ל עיין מ"ש התוס' פרק כסוי הדם ד"ה ושחיקה דכל ע"ג תחלתה בשריפה דומיא דעגל וכ"כ הרשב"א בחידושיו עכ"ל. ועל מ"ש הרמב"ם דין ט' וטעונה גניזה כ' הכ"מ ומ"מ איני יודע גניזה זו למה ה"ל לשורפה או לאבדה וצ"ע. ובכנה"ג חלק א"ח בסופו הביא ד' הכ"מ הנ"ל וכתב כבר הרגישו התוספות בזה וכתבו אף אשרה טעונה גניזה פירש ביעור בלי הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו עכ"ל. והוא בתוס' בע"ג פרי"ש (דף נ"ב ע"א) ד"ה מה מזבח. וקאי על ע"ג של ישראל. אכן רש"י שם ד"ה וטעונה גניזה פי' דכשהיא שלימה וגונזה בקרקע עכ"ל. וכן ראיתי בספר תורת חיים במסכת ע"ג (דף נ"ב ע"א) שפי' דע"ג של א"י דינם בשריפה ושל ישראל דינם בגניזה וע"ג של א"י אף שזכה בה ישראל דינה בשריפה יעו"ש שהאריך. ותמה על הטור והב"י סס"י קמ"ו שלא חילקו לענין ביעור בין ע"ג דא"י ובין ע"ג דישראל. ועיין מזה בשער המלך פ"ד מה' גרושין הלכה ב' סד"ה ומעתה אבא נבא הביא ד' הפר"ח הנ"ל ואיך התוספות (דף נ"ב ע"א) ד"ה מה מזבח ס"ל דע"ג של ישראל טעונה שריפה. ובאמת צ"ל ברש"י ס"פ כסוי הדם (דף פ"ט ע"ב) דע"ג כתותי מכתת שיעוריה משום דעומד לשריפה וכל העומד לישרף כשרוף דמי. א"א לומר דמיירי בע"ג של א"י דהא כיון דמהני ליה ביטול קיי"ל אם תקע בו יצא. אלא ע"כ מיירי בע"ג של ישראל. והרי להפר"ח אין טעונה שריפה רק גניזה ודוחק לומר דמיירי בע"ג של א"י שזכה בה ישראל וכשטת התורת חיים דטעונה שריפה. דהא רש"י פי' בע"ג (דמ"ב ע"א) וטעונה גניזה כנ"ל. גם קשה מנ"ל דע"ג דא"י טעונה שריפה הא אמרינן דדינה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. ולא נזכר במשנה וגמרא שריפה. ומה שהביא הלח"מ מהתוס' פרק כיסוי הדם (דפ"ח) א"כ אף בשל ישראל דינה בשריפה שהרי כתב דומיא דעגל:

והנה יש להוכיח דא"צ שריפה שהרי שנינו פכ"ש ריה"ו אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח כו' ואמרו בגמ' שם פכ"ש (דף כ"ח ע"א) ותנן נמי גבי ע"ג כה"ג מוכח דגם בע"ג הדין כמו גבי חמץ לרבנן דסגי במפרר כו' וזה לא כריה"ו דמצריך שריפה. א"כ גבי ע"ג ג"כ א"צ שריפה. וסוף תמורה (דל"ד ע"א) נז' ואפר אשרה מבואר דהוא מהנשרפין ולא מהנקברין. והובא ג"כ בפסחים פכ"ש שם (דכ"ז ע"ב). והי' אפשר לומר דוקא באשרה ולא שאר ע"ג דסגי בשוחק וזורה לרוח. והרמב"ם פ"ז מה' ע"ג דין יו"ד שכתב ע"ג או אשרה שנשרפה אפרה אסור. היינו דלענין אפרה אם נשרפה גם בע"ג אסור כמו באשרה דנפקא לן מולא ידבק בידך מאומה כו' כמ"ש התוס' דתמורה (דל"ג סע"ב) יעו"ש. אבל לענין לכתחלה י"ל ע"ג א"צ שרפה רק שוחק וזורה כו' וכן בטוי"ד רס"י קמ"ב כ' הלשון אפילו אם שרפה. ועיין תוספות פכ"ש שם (דכ"ז ע"ב) ד"ה חוץ. דאפרה אסור אף בע"ג של א"י וכ"מ מהא דתניא סוף ביצה (דל"ט ע"א) גחלת של ע"ג אסורה וכשנעשית גחלת היינו כמו אפר. מיהו התוס' בפסחים פכ"ש (דכ"ו ע"ב) ד"ה בישלה. כתבו יש לחלק בין אפרן לגחלים. וע' בש"ך בי"ד סי' קמ"ב ס"ק יו"ד. ובפסקי תוספות סוף תמורה כ' אשרות א"י אפילו שרפה ישראל מותרת אם לא אשרה דמשה עכ"ל ודבריו צע"ג אם לא שנאמר דס"ל כקושיית הרשב"א בתוספות דפסחים (דכ"ו ע"ב) דתהוי כע"ג שנשתברה מאיליה כו'. וע' בפנ"י שם ובפרישה רס"י קמ"ב ובכנה"ג שם בהגהת הטור רס"י הנ"ל דלא קיי"ל כקושיית הרשב"א אלא דאפרה אסור אם שרפה ישראל וכדפרש"י ג"כ בפסחים שם ד"ה ואפר הקדש:

לכן נלע"ד דאע"ג דאין טעונה שריפה כיון עכ"פ צריך להיות שוחק וזורה לרוח כו' ואפרה אסור חשוב ג"כ כתותי מכתת שעוריה. דהא התוס' דיבמות (דק"ד ע"א) לחד תירוצא ס"ל דאף היכא דטעון גניזה חשוב כתותי מכתת שיעוריה והגם שלתירוץ שני משמע דאינו כן י"ל היינו בע"ג דישראל דטעונה גניזה כשהיא שלימה כדפרש"י בע"ג (דנ"ב ע"א). וכ"מ בהדיא ממ"ש בתורה ויטמון אותם יעקב תחת האלה בפ' וישלח (ל"ה). והתורת חיים בע"ג (דנ"ב ב') הקשה דאף שקנוהו בית יעקב מ"מ מתחלה היה ע"ג של א"י. וא"כ איך סגי בגניזה לבד ה"ל לשורפה. ותירץ שי"ל שביטלוה תחלה וגנזום רק לרווחא דמילתא והוא דוחק. וכבר כתבתי דמרש"י (דמ"ב ע"א) משמע ע"ג של א"י שזכה בה ישראל דינה בגניזה. עכ"פ מכ"ז נאמר דגם לתירץ השני דתוספות דיבמות הנ"ל היכא דצ"ל שוחק וזורה כו' חשוב כתותי מכתת שיעוריה. אלא דבע"ג של א"י כיון דסגי לה בביטול לא חשיב כתותי מכתת שיעורי' כדפרש"י בהדיא ביבמות (דק"ג סע"ב) גבי סנדל של כו' דאע"ג דסנדל אית ליה שיעורא שיהא חופה רוב רגלו. עכ"ז בשל א"י יצא כיון דמהני ליה ביטול אע"ג שעדיין לא ביטלוה אבל היכא דלא מהני ליה ביטול כגון שזכה בה ישראל אם נאמר דאזי לא סגי לה בגניזה שלימה כו' אלא שוחק כו' וגונזה או מטיל לים. א"כ ודאי חשוב כתותי מכתת שיעוריה:

והנה צ"ל מ"ש בגמ' ס"פ כסוי הדם (דפ"ט ע"ב) הכא כל מה דמכתת מעלי לכסוי. למה הוצרך לכך. תיפוק ליה דלא בעינן שיעורא דהא אמר התם שיעורא בעינן כו'. ומזה נ' לכאורה דגבי גט דלא שייך לומר כל מה דמכתת מעלי לכסוי. אע"ג דלא בעינן שיעורא אין הגט גט. וגבי לחי דאמרינן בעירובין פרק חלון (ד"פ ע"ב) עושין לחי אשרה ופרש"י משום דלחי אין לו שיעור לרוחבו ועוביו. אלמא מידי דא"צ שיעור אע"ג דלא שייך לומר כל מה דמכתת מעלי אין נפסל מהא דכתותי מכתת שיעורא. והתוס' שם ד"ה אבל. ס"ל דגם לחי צריך שיעורא זוטא דהא רוחב משהו מיהו בעי. מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעורא זוטא לא החמירו בו. א"כ לכאורה גם גבי גט י"ל דסגי בשיעורא זוטא ברוחבו אלא שי"ל דדוקא בלחי דרבנן הקילו מיהו לפעמים יש לחי דמהני מדאורייתא כמ"ש בגמ' פ"ק דערובין (די"ב ע"ב) מבוי שאינו ראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב כו' וכן גם לקולא סמכינן ע"ז בדופן סוכה כדאיתא בגמרא פ"ק דסוכה (ד"ז) ואילו גבי כו' וסגי בלחי מיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה יעו"ש בפרש"י. והרי עושין לחי אשרה. משמע בכל מיני לחי. והבית מאיר סי' קכ"ד כ' דמלחי אין שום ראיה ולא כהפר"ח. ודקדק כן ממ"ש התוס' בערובין שלא החמירו בלחי. א"כ זהו רק בדרבנן וכ"מ בחידושי הריטב"א שם. אבל לפמ"ש דגם בלחי דאורייתא אמרינן כן הוי ראיה. והנה לענין תירוץ הגמרא דס"פ כסוי הנ"ל י"ל עפמ"ש הפר"ח בה' גיטין רס"י קכ"ד דבמידי דבעינן שיעורא כשופר ולולב גם לרבנן דלא ס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי מ"מ חשוב כתותי מכתת שיעורייהו כיון דעומדין לישרף. ובמידי דלא בעינן שיעורא תלוי בפלוגתא דרבנן ור"ש. דלר"ש דאומר כל העומד לישרף כשרוף דמי אין כאן אלא עפרא בעלמא ואינו כלום. ולרבנן כיון דלא בעינן שיעורא מהני. וא"כ להכי ס"פ כסוי הדם לענין כסוי אמר הכא כל מה דמכתת מעלי לכסוי ור"ל דבכה"ג מהני גם לר' שמעון דגם לדידי' מכסין בעפר אפרה כו'. משא"כ היכא דלא שייך ה"ט כמו גבי גט תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן:

קיצור מ"ש בגמרא ס"פ כסוי הדם אבל הכא כל מה דמכתת י"ל זהו מהני אף לר' שמעון. אבל לרבנן אפילו היכא דלא שייך לומר כן מהני היכא דלא בעי שיעורא:

אך לשון רש"י משמע דכתותי מכתת שיעוריה זהו משום כיון כשרוף דמי ממש וס"ל דבהנהו דמצוה לבערן אפילו רבנן מודו לר"ש דכשרוף דמי. ואפשר לפ"ז באמת דוקא בכסוי הדם שרי ולא בגט וצ"ל לחי לא דמי לגט. מיהו מלשון התוס' דסוטה (דכ"ה ע"ב) הנזכר לעיל אות א'. י"ל כמ"ש הפר"ח דרבנן מודו רק דליכא שיעורא. אבל במידי דלא בעי שיעורא כמו בלחי כשר לרבנן. וגם לפרש"י י"ל דמ"ש בגמרא אבל הכא כל מה דמכתת כתותי מעלי לכסוייא היינו שאמתת הדבר כן. אבל גם בלא"ה נמי היכא דא"צ שיעורא כשר דהעיקר הפיסול הוא משום דשופר שיעורא בעינן וכן בלולב וכן בסנדל. גם בלא"ה כיון להירושלמי גבי שופר יוצאין אפילו בשל ע"ג ושל עיר הנדחת וכן בסנדל ואע"ג דבעינן שיעורא א"כ נהי דתלמודא דידן פליג בזה. היינו משום דבעינן שיעורא. משא"כ גבי גט י"ל דחשוב א"צ שיעורא וכמ"ש הר"ן לכן גם של ע"ג דישראל כשר. ולשטת הר"ן ג"כ לרבנן כשר. ועוד נוסף לזה דבשל ע"ג דישראל לפ"ד תירוץ א' בתו' דיבמות (ק"ד א') לא אמרינן בי' מכתת שיעורא וכן להר"ן לא שייך אף לר"ש כל העומד לישרף כשרוף דמי כיון דטעון גניזה. גם אפ"ל הא דקיי"ל שופר של ע"ג דישראל לא יתקע בו משום דכתותי מכתת שיעורי' זהו כשהוא ודאי של ע"ג אבל אם הוא ספק ע"ג אף דספק ע"ג אסורה כמ"ש הרמב"ם פ"ז הלכה יו"ד. ודאי שהיא אסורה אבל לא שייך בה כתותי מכתת כיון דספק הוא אינו עומדת ודאי לשרוף עד שנאמר דכשרוף דמי דזה שייך לומר רק בודאי ע"ג. וקצת י"ל כמו בודאי ע"ג דא"י אף קודם שביטלה יוצא בה משום דאפשר לבטלה ואף שעדיין לא ביטלה מ"מ כיון דאפשר לבטלה והיינו ע"י א"י כו'. לכן כמ"כ בספק ע"ג דישראל ג"כ כיון דאפשר אינה ע"ג כלל לא חשיב כתותי כו' וכמו דכלאי הכרם מטמאין טומאת אוכלים ולא אמר כתותי מכתת שיעורא שהתוספות דסוטה פרק ארוסה (דכ"ה ע"ב) הוכיחו מזה דליכא לדמויי הענינים להדדי. והפר"ח הביא מזה ראיה דלא קיי"ל כר' שמעון והבית מאיר כתב דלא אמר כשרוף דמי אלא היכא דמצוה לבערם כמו בע"ג משא"כ בכלאי הכרם כו' ע"ש. ובזה מתורץ קושיית התוס' פרק לולב הגזול (דל"ה ע"א) ד"ה לפי. וא"ת של ערלה ת"ל דמכתת שיעוריה דמצוותו בשריפה כו' עכ"ל ואחריהם נמשכו הר"ן ובחידושי הריטב"א שם. ובאמת זהו נגד פשט הגמרא שם ונגד הפוסקים הסוברים דשל ערלה אינו פסול רק ליום ראשון לבד. אבל לפמ"ש התוס' פרק ארוסה דכלאי הכרם מטמאין טומאת אוכלין ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורי'. וכ"ש בשל ערלה. לכן לק"מ קושיית התוספות דפרק לולב הגזול וא"ש סוגיית הגמרא דשם כפשוטה. וא"כ לכאורה כשיש ספק שמא אינו ע"ג כלל י"ל דלא חמור מודאי כלאי הכרם. גם בתוי"ט בסוטה פרק ארוסה מ"ב אף דב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי עכ"ז כשיש ספק אם עומד לגבות לא הוה כגבוי כלל וה"נ לר"ש אף דס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי אבל כשהוא ספק שמא אינו עומד לישרף י"ל לאו כשרוף דמי. וכ"ש לרבנן דפליגי עליה רק גבי ע"ג ס"ל כן י"ל היינו בודאי ולא בספק:

ואף אם גם בספק יחמירו ג"כ. הכא י"ל שאינו ספק שקול כלל אלא קרוב הדבר לודאי דאינו נאמן כלל. ראשית גם מצד עצם הנייר אינו נאמן לאסור דבר שהוא בחזקת היתר. כיון שאינו עתה בידו. וגם לא ערער כלל מיד אחר נתינת הגט כ"א בזמן חצי שנה אח"כ וכמבואר בדיני נאמנות ע"א באיסורין שבהרא"ש פרק הניזקין סי' ח' סעיף ב' וסעי' י"ב. ואע"ג דשם סעיף י"ג כשיש רגלים לדבר נאמן י"ל הכא לא חשוב רג"ל וכדלקמן. ועוד היכא דאיכא אמתלא אינו נאמן לאסור אף דבר שבידו ממש כדמוכח מהברייתא דסוף יבמות (דקכ"ב ע"א) א"י שהיה מוכר פירות כו'. ובתשו' הרשב"א ח"א סי' קי"ח דמקחו בידו וכו' וכ"ש הכא דזה מתחלה דבר שאין בידו כלל דלא נמצא כלל ישראל עובד ע"ג בעירו ובעירה ולא בסביבותיהן ויש כאן אמתלא עצומה דלצעורי קא מיכוין וגם להוציא עוד מעות כמו שמבקש שלשים רוכ"ס. והשני והוא העיקר דהוא דבר שבערוה לבטל הגט שהוא בחזקת גט כשר והוחזקה גרושה בב"ד לפנינו והוא גירשה מידו לידה. ועכשיו אחר שמונה חדשים ערער ודאי אינו נאמן. כדמוכח מהמשנה פרק הזורק כתב סופר גט לאשה וכו' ואף דשם פי' אם לאחר זמן זהו כשנשאת. זהו כשגם היא טוענת כן ושובר יוצא מתחת ידה. משא"כ הכא י"ל דלאחר זמן אף שלא נשאת אינו נאמן כ"ש זמן רב. ועוד ראיה מהדין שנזכר בשו"ת הר"ן סי' מ"ג הביאה הב"י סס"י קל"ד. כשאומר אח"ז שבטל שליחות הגט ואין לו עדים ע"ז אינו נאמן. וכ' ועוד ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת גיטין וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים. א"ר אבין אינו עשוי לקלקלה בידי שמים. בב"ד הוא חשוד לקלקלה. שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים. ואם איתא שלאחר נתינת הגט הבעל יכול לערער כלום כו' אלא ש"מ שלאחר נתינת הגט אין חוששין לערעור הבעל כלל עכ"ל. א"כ ה"נ אין לחוש לערעורו שנייר הגט הוא של ע"ג דישראל כו'. כ"ש שהוא דבר שאינו מצוי כלל יותר הרבה מעדים פסולים:

עוד כתב הר"ן שם ועוד ראיה מדתנן בפרק השולח ואם משהגיע גט לידה כו' לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא כו' וכ' הרשב"א בפרק המביא תניין (די"ח) גבי וליחוש שמא פייס. ודאי משמע דבעל קא מערער ואמר דבטליה לשליחותו של שליח שלא בפניו כו' ואפ"ה לא חיישינן ומנסבינן לה כו' ואע"פ שהוא ז"ל הקשה כיון דקמהדר עליה מעיקרא כו' דאיכא רגלים לדבר דכל היכא דאיכא רג"ל חיישינן כדחיישינן בכמה דוכתי בגיטין וליחוש שמא פייס כל היכא דאיכא רג"ל כבר תירץ הוא ז"ל דהכא אין כאן ידים מוכיחות כו' וכיון שכן ליכא רג"ל עכ"ל. והנה גם בנ"ד י"ל דליכא ידים מוכיחות כמו גבי התם דר"פ השולח דאע"ג שלא רצה שיכתבו הגט רק על הנייר שיביא הוא דוקא. גם שאל מהמסדר הדין דרס"י קכ"ד בענין גט הנכתב על איסורי הנאה. שהרי זה רגלים לדבר שהנייר שלו הוא באמת משל ע"ג. י"ל דכיון שזה אינו מצוי כלל כדלעיל א"כ י"ל שזהו רג"ל שירצה אח"כ לערער על הגט בב"ד ולומר שקר שעשה כן. אבל אין ידים מוכיחות שנעשה המעשה כן דהא אינו מצוי וגם אין אדם משים עצמו רשע כמ"ש בתשו' הר"ן. וא"כ יש לדמותו למ"ש החמ"ח סי' קט"ו ס"ו ס"ק כ"א עמ"ש רמ"א אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת. דאי איכא ג"כ טעמא להתירא אין אוסרין אותה אף שיש רג"ל יעו"ש ואף שהב"ש שם ס"ק כ"ג כתב שיש חולקים ע"ז. הכא עדיף. דטמאה אני לך שאני שלמשנה הראשונה נאמנת משום דכסיפא לה כו' משא"כ הכא כו'. ועוד דשם הענין שנאמנת רק לשויא נפשה חד"א משא"כ הכא. וגם בגוף ראיות הרשב"א דהיכא דאיכא רג"ל נאמנת מהא דאמרינן ליחוש שמא פייס יש להקשות ע"ז טובא מהך מתניתן דכתב סופר גט לאיש כו' דשם מרבה רגלים ואעפ"כ לאחר זמן לא כל הימנו כו'. ולפרש"י שמא פייס ובא עליה י"ל חששא זו שאני. ואף לפירוש הרשב"א דשמא פייס וביטל את הגט הרי עשה כן מדעת שניהם ואין זה שייך לדברי הירושלמי שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים כו' משא"כ בנד"ז שיקלקלה רק בידי שמים י"ל אינו חשוד אף שיש קצת רג"ל. ועוד שם גבי פייס מוכח כן מדבריו בשעת נתינת הגט שיש סברא שיתפייס. מיהו ע"ז יש להשיב דגם בנד"ז מוכח מדבריו בשעת סידור הגט שלא רצה נייר אחר כו'. ע"כ יש טענות להקל חדא דאין כאן רג"ל. הב' דאף בשיש רג"ל י"ל לא חש הרשב"א רק שמא ביטל את הגט בפני שנים שי"ל שאין זה קלקול בידי שמים כי יוכל להביא העדים. משא"כ הכא שאומר שהיה המעשה בינו לבינו. וגם לפרש"י בענין שמא פייס אין הכרח לדינו דהרשב"א וראי' מכתב סופר גט לאשה ושובר לאיש וטעה כו' כנ"ל ועיין בתוי"ט פרק מי שאחזו משנה ז' ומשנה ח' דחששא שמא פייס אינו אלא מדרבנן ומשום לעז ולכן בדין משנה ח' פסק הרמב"ם כמ"ד דלא חיישינן שמא פייס:

אבל אין לומר זה הקמט שקמט בהנייר אין בו ממש ואיתא סוף מסכת ביצה (דל"ט א') גחלת של ע"ג אסורה ושלהבת מותרת. דהכא שאני שהקמט על הנייר והשתחוה לו והנייר יש בו ממש. ול"ד למ"ש במשנה פ"ג דע"ג הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן וה"נ שמא גוף הנייר לא נאסר. דשם הצורה היא בפ"ע אבל כשהיא חקוקה על גוף הכלי נאסר גוף הכלי. כדתנן המוציא כלים ועליהם צורת חמה כו' שהכלים עצמן אסורים. ומ"ש ב"י בי"ד סי' קמ"א בשם רי"ו היתר שוקעת לא מיירי כלל בידוע שעבדום:

תשובה בקצרה המגרש שאומר שנכתב הגט על נייר מאיסורי הנאה א י"ל שאינו נאמן כלל כיון שאין לו עדים ע"ז. ויש לדמותו למ"ש הרא"ש רפ"ק דגיטין דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים כו' ערעורו בטל כו' ע"ש וכמ"כ הוא לענין מודעא אם אומר שמסר מודעא ואינו מביא עדים אינו נאמן וז"ש הרא"ש פרק השולח סי' ו' בסופו דכיון דמדעתו מגרשה אינו חשוד לקלקלה בפני שמים (והמכמ"א ש"ז סי"ו הקשה עליו שמא יביא עדים) הביאו הטור סי' קל"ד. ועיין בהה"מ פ"ו מה"ג דין כ"ז וע' מכמ"א דקכ"ג ע"ב ודקכ"ח א' ודקל"ה ע"ב. ואף שמביא ראיה שלא רצה להניח אחר שיקנה נייר היינו שזהו הוכחה שרצה לקלקלה בערעור אח"כ ולבדות דבר זה. אבל לא שעשה כן ממש. דבלא"ה אין אדם משים עצמו רשע. שהרי זהו מעשה רשע לבקש לישראל שישתחוה לע"ג. וע' תשובת מ"ב סי' כ"ב ותשו' ד"ר רס"י קצ"א:

אף שהג"פ שם לא ס"ל כן וכן הבית מאיר חלק על הפר"ח. מ"מ מצטרף אל טעם הראשון. וכן בהר"ן גופא מתבאר דמודי דכתיתי מיכתת שעורי' כשר בגט רק כל העומד לישרף ה"ל עפרא.