ז

ומ"מ לכאורה אינו מוכרח שי"ל כמו בשוטה אין מחלקים בין שוטה ומטורף ביותר שהולך ערום בשוק ובין סתם שוטה דסוף סוף כיון דגם סתם שוטה שוטה הוא למאי נפ"מ אם נשתגע יותר. וכך י"ל בחרש עם שוטה דמאחר דגם קדושי חרשת חשיבי שלא לדעת כמ"כ הגט של בעלה בפקח אף שנשתטה שהוא שלא בדעת פוטרה כיון שניכר שנותן הגט ברצונו ויש לו דעת על נתינת הגט. והנה בפ"ב דגיטין (דכ"ב ע"ב) תנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ולרב הונא היינו אפי' התורף אפילו לר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא והיינו ע"י גדול עע"ג וא"כ ע"כ צ"ל שעי"ז חשוב כוונה לשמה מדאורייתא שיהיה גט של פקח לפקחת כשר ע"י כתיבתו וכוונתו. א"כ ה"נ כיון ששאלו ממנו ליתן גט ועי"ז השיב הן אולי הוה כאחרים עע"ג שיהי' מהני עכ"פ לפטור קדושי חרשת דרבנן אף שמהתוס' שם נראה דלא דמי לאחרים עע"ג דגבי גט שמחשבתו ניכרת היטב מתוך מעשיו ודמי רק לחליצה דלא מהני בשם מעשה שוטה כלל אפשר אין לדקדק כ"כ כי בחליצה ס"ל לכמה פוסקי' דהפסול בחש"ו משום דלאו בני דיעה נינהו ולא כהתוס' דחרש אינו פסול רק משום שאינן בואמר ואמרה לבד וא"כ שוב לכאורה אין ראיה לחלק בין חרש ובין שוטה לענין עע"ג דמהני גבי גט לרב הונא. ועוד דמה שהתוס' חילקו בין גט ובין חליצה זהו אם המשנה אתיא כר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא. וכיון דבחליצה שוטה אינו כלום הוכרחו לסברא דגט עדיף משום דמוכחא מילתא דקא עביד לשמה כו'. משא"כ אח"כ שרצו להעמיד המשנה כר' מאיר ובעי כתיבה לשמה מדרבנן אזי חילקו בין גט לחליצה משום דחליצה מדאורייתא וכתיבה לשמה מדרבנן ולא הוצרכו לחילוק הראשון דבגט מוכחא מילתא כו'. וא"כ לפ"ז בכתיבת גט לחרש דהוי מדרבנן כשמצוה לכתוב הגט ע"י שבקשו אחרים שפיר י"ל לכאורה דמהני כמו דמהני בכתיבת גט דפקח לר' מאיר אף דבעי כתיבה לשמה מדרבנן מהני כשכותב החרש בגדול עע"ג. אך מ"מ י"ל דלא דמי. דאין לדמות ענין לשמה לענין דעת ורצון הבעל לגרש. אף בדאורייתא. דאטו לפי תירוץ ראשון של תוספות וכ"ה דעת כמה פוסקים שלר' אלעזר נמי מהני כתיבת חש"ו בתורף כשגדול עע"ג שעי"ז חשוב לשמה. הנאמר כמ"כ דפקח שנשתטה יכול לגרש אשתו בכתב ידו ע"י אחרים עע"ג ומלמדין אותו. זה ודאי לא. כמו שהכריח הבית מאיר סס"י קכ"א ממתניתין או נשתטה לא יוציא עולמית. דאם יכול לגרש בכהנ"ל אין זה עולמית וטעמו בענין החילוק ביניהם דלגבי דבר שצריכים רצונו ודעתו כמו לקדש ולגרש ולמכור. לא מהני כלל אחרים עע"ג ומלמדים אותו כיון שאין בו דעת למכור מה יתן ומה יוסיף גדול עע"ג ולכן גט שלו ממש אף שאחרים עומדים עליו וכותב בכתב ידו ממש אין כלום שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וזה אין לו רצון. רק לענין כתיבתו גט לאחר שאין חסרונו אלא שאין יכול לכוין לשמה ע"ז כ' התוס' דמהני אחרים עע"ג ומלמדין אותו עכת"ד. ולכאורה ראי' לדבריו ממה דקיי"ל לענין זנות דא"א דפתוי קטנה אונס הוא. הרי לא חשוב זה רצון אף שהיא עושה מעשה. אף שהרמב"ם לא ס"ל כן מ"מ כ"ד רוב הפוסקים והירושלמי. וחרשת ושוטה כ' המל"מ פי"א מה' אישות דין ח' בד"ה אך אכתי קשיא. דדמי לקטנה ולפע"ד בחרשת צ"ע משום דתיקנו לה נשואין. אבל בשוטה ודאי י"ל דמי לקטנה וגריעא מינה. ומ"מ גוף ראיות הבית מאיר ממתניתין נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית אינה ראיה לפי הירושלמי דפריך מינה על רשב"ג דס"ל פקח ונתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב יכול לגרש ומתרץ דהמשנה מיירי בשאינו יכול לכתוב. א"כ כמ"כ בנשתטה אין ראיה לרשב"ג בשיכול לכתוב. (זה צ"ע דמדוע יהיה כתיבתו יפה מדבורו ואם משום שזהו מעשה הוא דוחק). אבל לפי הש"ס דילן דדחו ד' רשב"ג מחמת המשנה הנ"ל הוא ודאי ראיה גמורה וגם רשב"ג י"ל דלא אמר רק בחרש ולא בשוטה ומטעם הנז"ל. הנה העלינו דאפילו השוטה כותב הגט לאשתו בכתב ידו ואחרים עע"ג ומלמדו אינו כלום אף למ"ד בגט של אחרים מהני כתב ידו כשעומדים על גביו ומלמדו. וזה אע"ג דהשוטה עושה מעשה וגם בחליצה יש מעשה לכן הוי מהני לתירוץ שני של תוספות אם היה מדרבנן. וגם זה קשה דא"כ יהיה מהני חליצת השוטה כשנפלה לו מאחיו החרש דהחליצה דרבנן ולא משמע כן בטוש"ע סי' קע"ב סעי' י"ב והחרש כו' אם נפלה לו מאחיו חרש יכול להוציא כו' משמע בשוטה אף שנפלה לו מאחיו חרש ליכא תקנתא כ"א לכנוס ולא להוציא. בין ע"י חליצה לא מהני בין ע"י גט כו' יעו"ש. ומצינו דיש לו מעשה במשנה פ"ח דטהרות מ"ו שיש להן מעשה ואין להם מחשבה כדמוכח פ"ק דחולין (די"ג) מ"מ מעשה שלו לא מהני בגט שלו לגרש אשתו משום דבעינן רצונו ודעתו לגרש ואין לו רצון ודעת. וכ"ש הכא מה שהשיב הן זהו רק מחשבה דהיינו דבור וע"כ נ' דלא מהני אף בגט חרשת כשנשתטה בעלה הפקח:

קיצור אם לומר כמו גבי כתיבת גט מהני חש"ו בגדול עע"ג אף בתורף לר' מאיר אף אם בעי כתיבה לשמה מדרבנן כמ"כ יהיה מהני גם גיטו לאשתו ע"י אחרים עע"ג ומלמדים אותו לגרש עכ"פ גם כן בגט דרבנן היינו בגט החרשת אך יש לחלק בין כתיבתו לאחרים ובין לגרש אשתו דבעינן שיוציא לרצונו ואין לו רצון ודעת. ועוד דגם גבי כתיבה לאחרים לא מהני אף לר' מאיר רק כשאחרים עע"ג והוא עושה מעשה על ידיהם שמוכח ששומע לדבריהם ולא ע"י דבור לבד. לכך י"ל דגט השוטה לא מהני אף בגט חרשת:

ח אך כ"ז אמת אם ודאי נשתטה בענין שהוא שוטה לגמרי. אבל בנדון שכ"מ אף שלא היה שפוי בדעתו מאחר שעל השאלה ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו השיב אף מדוחק דאשתקיל מלולי' עכ"ז דחק א"ע והשיב הן י"ל דזה ראיה שלא נטרפה דעתו לגמרי. והנה בירושלמי ר"פ מש"א ורפ"ק דתרומות שהביאו סימני שוטה הנאמרים פ"ק דחגיגה אמרו קורדייקוס אין בו אחת מכל אלו. וכ' הקה"ע פרק מש"א וז"ל ולאו משום שוטה פסול אלא משום שאין דעתו צילותא עכ"ל. וא"כ י"ל דהוא חשוב אין בן דעת רק כמו חרש גמור. ועכצ"ל כן לדעת הסוברים דדוקא בחד מהנך (דפ"ק דחגיגה) חשוב שוטה כמ"ש בתשו' מהרי"ק שרש י"ט שהביא הב"י סי' קכ"א וכ"כ מהרי"ט בתשו' חאה"ע רס"י י"ו והני דחגיגה משמע דדוקא נינהו כו' והרי בהדיא אומר הירושלמי דקורדייקוס אין בו אחת מכל אלו וא"כ איך נחשב שוטה אעכצ"ל דבאמת אינו שוטה גמור רק דמיפסיל משום שאין בו דעתא צילותא וא"כ נהי דאינו שוטה הרי החרש ג"כ יש בו דעת קלישתא ואעפ"כ חשוב אינו בן דעת משום שאינו דעתא צילתא לכן כמ"כ הוא ענין מי שאחזו קורדייקוס. ומ"ש בגמ' ר' יוחנן מדמי ליה לשוטה היינו לומר דאינו כישן יעו"ש. ועוד דגם חרש נק' לפעמים שוטה לומר שאינו פקח כמ"ש בפרק חרש (דקי"ג ע"ב) דר' אלעזר מספקא לי' בחרש אם הוא עתים חלים עתים שוטה וכוונתו שיש עתים שאינו נידון כפקח כ"א כמו שוטה וזהו ענין חרש ועד"ז י"ל בענין שכ"מ כשאינו שפוי בדעתו הרי ג"כ אין בו שום סימן מהנך (דפ"ק דחגיגה) וא"כ אינו שוטה גמור. רק שאינו בדעתא צילותא וא"כ לא חמור מחרש. לכן אפ"ל שגט כזה מפקיע קדושי חרשת. והפוסקים לא אמרו דציוויו בטל אלא להפקיע קדושי פקחת. אבל להפקיע קדושי חרשת שהיה ג"כ שלא בדעת שפיר י"ל שאע"פ שהשכ"מ אינו שפוי בדעתו הנה פקח כשאינו שפוי מחמת החולי י"ל דלא גרע מחרש כנ"ל. אך בסה"ת כ' וה"ל כשוטה. ואפ"ל ע"פ מ"ש בתשו' מהרי"ו סי' נ"ב דהנהו (דפ"ק דחגיגה) היינו דוקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה ואפ"ה הוי שוטה אע"פ שמשיב כהוגן עכ"ל וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ח ובסמ"ע שם ס"ק כ'. וע"כ בעינן דוקא אחד מהנך (דפ"ק דחגיגה). אבל גבי שכ"מ שנטרפה דעתו כיון שבשום דבר אינו מדבר רק כשוטה י"ל נחשב שוטה עי"ז לבד אף שאין בו חד מהנך דחגיגה אך ד' הש"ע והסמ"ע הנ"ל מופרכים ממ"ש התוס' בחגיגה שם ד"ה דרך. דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר עכ"ל. ואם מיירי שבשאר דברים הוא פקח ומשיב כהוגן איך יש להחזיקו בחזקת שוטה נגד הנראה בחוש א"ו להתוספות לא מיירי כלל שבשאר דברים משיב כהוגן דלא כמהרי"ו והש"ע הנ"ל וכבר עמד ע"ז הת"ש בי"ד סי' א' סס"ק נ"א. ולפע"ד הם ג"כ נגד הש"ס שם דהא טעמא דרב הונא דאומר עד שיהא כולן זהו משום דאז דוקא הוחזק שוטה לכל מילי דה"ל כנגח שור חמור וגמל דה"ל מועד לכל וא"כ גם ר' יוחנן דאומר דכאן א"צ כולן זהו מטעם שכ' התוס' דבאחד מהן ג"כ מחזקינן ליה לשוטה בכל מילי. אבל אילו רואים שהוא חכם בשא"ד ה"ל כידוע שאינו מועד לשאינו מינו דלא חשוב מועד לשאינו מינו לכ"ע. וא"כ מהכ"ת יהי' חשוב שוטה לשא"ד שידוע שהוא חכם בהן. א"ו גם שם לא מיירי שהוא חכם ממש בשא"ד רק מה שהוחזק שוטה זהו באחד מהנך הנזכרים שם ועי"ז מחזיקינן לי' שוטה לכל מילי. כיון שלא הוחזק בפי' להפך כו' מסתמא ה"ל כמועד לכל כו'. וא"כ לפ"ז ד' סה"ת סי' ק"ל דחושב שכ"מ המדבר וא"י מה מדבר כשוטה י"ל ע"ד הנז' גבי חרש דה"ל עתים שוטה. דר"ל שאינו פקח כ"א דיעה קלישתא ולאו צילותא אע"פ שאינו כלל כשוטה ממש דלית ליה דעת כלל וכן כוונת הסה"ת גבי שכ"מ כו'. וקצת ראיה מהמשנה בנדה ר"פ כל היד (די"ג ע"ב) החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה. ובגמ' היינו שוטה היינו שנטרפה דעתה. שנטרפה דעתה מחמת חולי. וקשיא סוף סוף היינו הך. אלא י"ל דשוטה היינו כמו השוטה שסימניו מפורשים רפ"ק דחגיגה ושנטרפה דעתה מחמת חולי אע"פ שאין בה שום סימן מהנך סימנים מ"מ המכוון שאין בה דעתא צילתא ולכן לא סמכינן עלה כמו החרשת יעו"ש. ותדע דנטרפה דעתו אינו דוקא משוגע גמור שהרי אמרו במשנה סוף קנים זקני ע"ה כ"ז שמזקינין דעתן מטרפת עליהן והנאמר דהיינו משוגעים ממש. והרמב"ם פ"ח מה' נדה השמיט הא דשנטרפה דעתו מחמת חולי ואפשר י"ל דאזיל לשיטתי' דס"ל דהנך סימנים דחגיגה לאו דוקא. וא"כ לדידי' י"ל כל שנתבלבלה דעתו חשוב שוטה גמור וכן קורדייקוס י"ל חשוב שוטה גמור לשטתו. אך אף לדעת הרמב"ם זהו עכ"פ כשנטרפה דעתו לגמרי אף שאין בו אחד מהסימנים (דפ"ק דחגיגה). אבל בנד"ז אף שכתבו שלא היה שפוי בדעתו י"ל ודאי לא נטרפה דעתו לגמרי מאחר שהשיב יפה כהוגן אינו בגדר זה. וכמ"ש בתשו' מהרי"ק סוף שרש י"ט ואם יראה בעיני כ"ת דלאו דוקא הני דפ"ק דחגיגה כו' ויראה בעיני כ"ת שהגיע זה לשטות גדול כמו הני דפ"ק דחגיגה כו' שלא היה בו שום דעת כו' עכ"ל. הרי עכ"פ אין נחשב שוטה ע"י שא"ד אא"כ הגיע לשטות גדול כו' וכן לשון חידושי הרמב"ן בגיטין ר"פ מש"א גבי שכ"מ. שמא נטרפה דעתו לגמרי. הוסיף תיבת לגמרי. לומר שהוא כאחד מהמטורפים ממש. אבל מה שאינו שפוי בדעתו קצת י"ל אינו שוטה כלל. וקצת ראי' ממ"ש בש"ע סי' קנ"ד ס"ה איש המשתטה כו' כי הוא מטורף כו' אעפ"כ פשוט שם שיכול ליתן הגט והוא מתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ג' ושם כ' כי מטורף הוא לגמרי כו'. והרי עכ"פ אינו בדעתו כשאר בני אדם אלא שאעפ"כ אינו משוגע ממש. וע' בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד. ועד"ז י"ל מה שהשכ"מ אינו שפוי בדעתו קצת לא נחשב שוטה גמור אם משיב בענין הגט כהוגן. ועוד ראיה קצת ממ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות והובא בש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"י הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה כו' הרי אלו בכלל השוטים. ופי' מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' י"ו הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובותיו סי' כ"ה דלא אמר הרמב"ם כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו כו' אבל כשאנו באין לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה עכ"ל. וא"כ לדבריו שכ"מ המצוה ליתן גט ומבין היטב ענין הדבר שרוצה לפטור אשתו בגט אף אם אינו שפוי בדעתו קצת ואפילו אם מדבר שא"ד שלא כהוגן לכאורה י"ל דלא גרע מהפתיים הנ"ל שאין מכירין דברים הסותרים זא"ז כו' דהתם אין בו דעת בודאי בטבעו ותולדתו ושכ"מ מדבר כן מתוך החום כו' וה"ל כשכור שלא הגיע לשכרותו של לוט שבהפיג יינו כו' והרי הפוסקים כ' דגבי שכ"מ שמדבר ואינו יודע מה מדבר ה"ל כשוטה ממש. כמ"ש בסה"ת סי' ק"ל ושא"פ. וקשיא על מהרי"ט. וצ"ל דשכ"מ כשאינו יודע מה מדבר גרע מהפתיים הנ"ל. אך לפמ"ש לעיל סעי' ה' דבאמת הרי ר"י נסתפק שמא שכ"מ כהנ"ל אינו נידון כשוטה אלא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. דהיינו טרדת הדעת. י"ל דלא קשה כ"כ על מהרי"ט. ועכ"פ כ"ז יספיק שלא לשוייה כשוטה כ"א שאין בו דעתא צילותא כחרש גמור. דהנה הת"ש בי"ד סי' א' ס"ק נ' הזכיר מעצמו סברת מהרי"ט לחלק בין עדות לשא"ד ואח"כ העלה שאינו כן ולא הוי כפקח דלא כסברת מהרי"ט אלא ס"ל דלא עדיפי מחרש וקטן דאית בהו נמי קצת דעת נכונה כדאמרינן בכמה דוכתי עכ"ל. ור"ל דמ"מ אינו בן דיעה מדינא וכך הוא ענין הפתאים הנ"ל דנהי שלא הגיעו למדרגת שוטה ממש עכ"פ דינן כחרש. ואתי שפיר לדידי' שלא יקשה ממשמעות הפוסקים גבי שכ"מ שאינו שפוי בדעתו דאין בדבריו כלום דאף אם נאמר דלא גרע מהפתאים הנ"ל עכ"פ דינו כחרש ואין בדבריו כלום כדתנן נתחרש הוא כו' אינו מוציא עולמית:

קיצור. כ"ז אם נטרפה דעתו לגמרי אבל בנד"ז אינו כן שהרי מדהשיב על השאלה הן הרי מסברי ליה וסבר. ועוד דקורדייקוס ג"כ כיון דלית ביה מהסימנים (דפ"ק דחגיגה) י"ל אינו שוטה רק שאין בו דעתא צילתא וה"ל כחרש וכן י"ל בשכ"מ כשאינו שפוי וא"י מה מדבר. וראיה מהמשנה ר"פ כה"י והשוטה ושנטרפה דעתה דפלגינהו בשנים. ולהרמב"ם דס"ל דהני דחגיגה לאו דוקא מ"מ היינו כשנטרפה דעתו לגמרי משא"כ בנד"ז. וראיה מהפתיים ביותר שבהרמב"ם לפי' מהרי"ט חאה"ע סי' י"ו חשיבי פקח. ולהת"ש דומים לחרש ולא לשוטה. לכן י"ל גם בספיקו דר"י עכ"פ אין להחמיר בו יותר מבחרש. ט וכ"ז אפילו בשכ"מ שאינו שפוי בדעתו ומדבר וא"י מה מדבר. י"ל דדינו רק כחרש ולא כשוטה ויכול לגרש אשתו החרשת. אך עכ"ז זהו להלכה ולא למעשה. אבל בנד"ז שנזכר רק שלא היה אפשר לבודקו כד"ת מפני שלא היה שפוי בדעתו ולא נזכר שדיבר ואינו יודע מה מדבר. בכה"ג ודאי די לתפוש שהוא כחרש כי למהרי"ט ודאי י"ל שדינו כדין הפתיים הנ"ל וגיטו כגט פקח כיון דשאלו ממנו והשיב הן. גם להת"ש י"ל דהוי עכ"פ רק כחרש. וכיון שכן הרי זה כפקח שנשא חרשת ואח"כ נתחרש הוא דמוציאה בגט דע"ז ודאי יש ראיה ברורה מהמשנה נתחרש הוא כו' וגם מוכרח כן מהמשנה ג' דפרק חרש. וגם שזה פשוט בלא ראיות דפקח שנשא חרשת ואח"כ נתחרש הוא דמוציאה בגט. אלא שבנד"ז ג"כ י"ל שכן הוא מטעמים הנ"ל:

אחכ"ז עלה בדעתי קושיא דהנה בניתי היסוד דקורדייקוס מפני שאין בו אחת מכל הסימנים (דפ"ק דחגיגה) אינו נחשב שוטה כ"א רק שאין בו דעתא צילותא וה"ל כחרש. ויש להקשות ע"ז קושיא גדולה דהא רב כהנא אמר רב ס"ל חרש המדבר מתוך הכתב יכול ליתן גט לאשתו ואוקימנא דס"ל כרשב"ג וחלוקין עליו חביריו על רשב"ג בגיטין פמש"א (דע"א א'). ואם איתא דמי שאחזו קורדייקוס דינו רק כחרש ולא כשוטה. א"כ אם יכול לדבר מתוך הכתב נותנין גט לאשתו לרשב"ג ולרב כהנא אמר רב. וזה נגד סתם מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. וא"א לומר דסתם מתניתין דמי שאחזו אתיא דלא כרשב"ג וכש"כ שא"א לומר דרב לא ס"ל סתם מתניתין. ועוד כשרצו להוכיח דחלוקין עליו חביריו על רשב"ג אמאי לא הוכיחו ממתניתן דמי שאחזו קורדייקוס. אעכצ"ל דמי שאחזו קורדייקוס חמור מחרש ואף שיכול לדבר מתוך הכתב לא מהני אף לרשב"ג משום דלא דמי לחרש כ"א נחשב כשוטה. וא"כ ה"ה שכ"מ שאינו שפוי בדעתו דהתוספת (והתוס') מדמו ליה למי שאחזו קורדייקוס עכצ"ל דחמור מחרש ודינו כשוטה. וזהו א"כ סתירה לדברינו הנ"ל. ועוד יש לחזק הקושיא. דהנה לרשב"ג דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב דינו כפקח גמור א"כ ודאי כש"כ אם אינו יכול לדבר מתוך הכתב אבל יכול לדבר בפיו ממש תיבות אלו כתבו ותנו גט לאשתי אף שאינו יכול לדבר דברים אחרים. י"ל לרשב"ג חשוב פקח. ואף לרבנן דפליגי ארשב"ג נ' דלא פליגי אלא בחרש שאינו יכול לדבר בפיו כלל שאינו לא שומע ולא מדבר ודיבורו ע"י הכתב לא חשיב להו כלל. אבל כשיכול לדבר תיבות הנ"ל בפיו י"ל אין זה חרש. ומ"מ לרבנן צ"ע די"ל כיון שלא יכול לדבר מאומה זולתי תיבות הנ"ל וגם אינו שומע כלל אפ"ל דחשוב חרש. וזה צ"ע וחקירה בש"ס ופוסקים. אבל לרשב"ג דס"ל דאף חרש שיכול לדבר מתוך הכתב חשוב פקח גמור. לכאורה י"ל כש"כ אם יכול לדבר בפיו כתבו ותנו גט לאשתי. וכיון שכן הרי במי שאחזו קורדייקוס הרי אומר בפיו כתבו ותנו גט לאשתי ואמאי לא מהני אם דינו רק כחרש. וכש"כ שהרי הוא מדבר כל הדברים ולא תיבות אלו לבד. אעכצ"ל דדינו כשוטה ולכן אין דבריו מעלין ומורידין כלל:

ועכ"ז נלע"ד לומר שאין קושיא זו שובר לדברינו כלל מתרי טעמי. הא' י"ל דאע"ג דרב כהנא אמר רב ורשב"ג ס"ל דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב חשוב פקח גמור כדפרש"י בגיטין (דף ע"א א') בד"ה חרש שהיה פקח. היינו בסתם חרש שאין אנו רואין בו שאין בו דעתא צילותא. ואדרבה אפילו סתם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב יש בו קצת דעת. רק דלרבנן דר"א היא לאו צילתא. ולר' אליעזר מספקא לי' אם היא דעת צלולה או לאו. או שפעמים דעתו צלולה לגמרי וחשוב פקח ופעמים אין דעתו צלולה וחשוב כשוטה כמבואר ביבמות פרק חרש (דקי"ג סע"א וע"ב). וע"ז אמר רשב"ג דאם החרש הזה יכול לדבר מתוך הכתב הוא דעתא צילתא אף לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בפ' חרש דעד כאן לא מספקא לי' לר' אליעזר בחרש אם היא דעת צלולה כו' אלא רק כשאינו יכול לדבר מתוך הכתב אבל ביכול לדבר מתוך הכתב ודאי יהי' פשיטא לר' אליעזר דחשוב דעת צלולה. וס"ל לרשב"ג דגם רבנן לא יחלקו עליו בזה כ"א בסתם חרש נחלקו. כן מוכרח לומר לרב ורשב"ג. א"כ לפ"ז בחרש שאנו רואין בחוש שאין בו דעת צילותא ודאי אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב לא מהני ולא מידי. דהא כל עיקר ספיקו דחרש לר' אליעזר זהו משום אם יש בו דעתא צילותא. א"כ כשאנו רואין שאין בו דעת צילותא. אף לר' אליעזר חשוב אינו בן דעת וכש"כ לרבנן. ואין נפ"מ ממה שיכול לדבר מתוך הכתב. ולכן במי שאחזו קורדייקוס שאנו רואין שאין בו דעתא צילותא מה מהני מה שמדבר מתוך הכתב או בע"פ הרי שלא בדעת ידבר. ועיקר הענין דחרש שאני שהוא כך תמיד ואין זה חולי שגעון אבל קורדייקוס זהו שאחזתו חולי בלבול הדעת לכן כיון שאנו רואים שאחזתו בלבול הדעת לא שייך שמה שמדבר יהי' ראיה על שיש בו דעת שהרי זה הדבור יש בו מקודם שאחזתו בלבול הדעת וגם כל בלבולי הדעת אדרבה מדברים יותר וסימן לשטות מילין וכש"כ דלא מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב. ונהי דאמרינן דאין זה שוטה גמור. מ"מ הוא קצת שוטה לענין שאין בו דעתא צילותא כמו מדרגת החרש שהוא אינו כמו השוטה וכך הוא מדרגת הקורדייקוס אבל עכ"ז בזה אינו שוה לחרש שחרש טבעו כך מתולדתו או אח"כ אבל הוא כך בענין א' תמיד ולכן כשהוא יכול לדבר מתוך הכתב זהו ראיה שיש בו דעת ולא כשאר חרש שאינו בן דעת. אבל מי שאחזו קורדייקוס שהוא ענין חולי שמסיר הדעת אין מה שיכול לדבר מתוך הכתב שום ראיה על הדעת ושוה בזה לשוטה גמור שאין הדבור והכתב אות על שאינו שוטה כי לא בדעת ידבר ויכתוב. נמצא לפ"ז קורדייקוס יש בו דרך שהוא שוה לחרש ודרך שהוא שוה לשוטה היינו שהוא שוה לחרש לענין ערך הדעת שאין בו דעתא צילותא כמו חרש ולא כ"כ כמו שוטה שאין בו דעת כלל. ושוה לשוטה לענין זה שהוא דמיון חולי השגעון והעדר הדעת. ולא כמו חרש שטבעו כך ולכן אין הכתב והדבור נ"מ כלל בקורדייקוס כמו בשוטה ולא מהני מה שמדבר מתוך הכתב. וראיה דהא בסתם חרש אע"פ דחזינא ליה דחריף לא פליג רשב"ג דאין דינו כפקח כדמשמע בפרק מש"א (דע"א ב'). ועיין שו"ת צ"צ סי' ע"ז. ולא פליג רק ביכול לדבר מתוך הכתב דעי"ז מתברר שהוא פקח כדפרש"י. א"כ כשאנו רואים שאינו פקח ולאו דעתא צילתא מה מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב. ולכן שפיר י"ל דמי שאחזו קורדייקוס אין דינו כשוטה כיון שאין בו אחד מהסימנים דפ"ק דחגיגה ולהפוסקים האומרים דדוקא הנך סימנים הם המחזיקים אותו בשוטה י"ל שאין דינו כשוטה רק כחרש אלא שאעפ"כ מה שמדבר לא מהני ולא מידי. ואף שבירושלמי רפ"ק דתרומות ופרק מש"א משמע דטעמיה דרשב"ג זהו שכשיכול לדבר מתוך הכתב ה"ל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמכוין בזה בדעת נראה דזה מהני ג"כ רק בחרש ומשום דאינו שוה לשוטה כלל. אבל במי שאחזו קורדייקוס דהוא חולי חסרון דעת לא שייך שיהי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו דלא מהני זה בשוטה. ואף את"ל דלענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא שייך זה החילוק דלעיל. מ"מ י"ל כמו שהקשו שם על רשב"ג ממתניתין נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ותירצו דמיירי בשאינו יכול לדבר מתוך הכתב כמ"כ יתרצו על מתניתין דקורדייקוס. ולש"ס דילן דמתניתין נתחרש הוא אתיא דלא כרשב"ג ולא מהני בזה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. א"כ במי שאחזו קורדייקוס הטעם כמש"ל דכיון שאנו רואים דלאו דעתא צילתא לא מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב אף דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. היוצא מזה דמהא דרשב"ג אין שובר לדברינו דמי שאחזו קורדייקוס אין דינו כשוטה רק כחרש. רק דיכול לדבר מתוך הכתב לא מהני בזה אף לרשב"ג כנ"ל. הב' דאף אם נאמר דמי שאחזו קורדייקוס דינו כשוטה ממש וא"כ ה"ה שכ"מ כשאינו שפוי ומדבר ואינו יודע מה מדבר. עכ"ז בנדון זה שלא נזכר שהיה מדבר ואינו יודע מה מדבר רק שלא היה שפוי בדעתו י"ל דלא חמור מחרש. וכיון שהשיב הן. מספיק זה ליתן גט בקדושי חרשת כמו שנתבאר: