ו

אך עכ"ז י"ל באופן אחר דמ"ש הפוסקים כן על שעת כתיו"נ ולא על שעת ציווי היינו משום דבשעת ציווי שמצוה לכתוב הגט מסתמא כיון שמדברים עמו רואין שהוא בדעתו שפוי. אבל על כתיו"נ שאז אין עוסקים עמו הוא דצריך להזהיר שיראו אם הוא שפוי. אבל איה"נ אם גם בשעת ציווי לא היה שפוי י"ל דספיקא מיהו הוי. ומה שמדמו התוס' לישן הייינו לרווחא דמילתא דרגיל שיתיישב דעתו עליו ואינו מחוסר מעשה. אבל לומר דה"ל כישן עד שכשמצוה לכתוב גט ה"ל כמדבר מתוך השינה קשה לומר כן. דאף שהוא טרוד ביותר י"ל לדבר גדול כנתינת גט שהוא דבר גדול אצל האדם דמה"ט אמרו שבקדושין וגרושין תכ"ד לאו כדיבור דמי אף שבכל התורה תכ"ד כד"ד ופי' הר"ן פב"ת דנדרים (דף פ"ז ע"א) וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד. אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תכ"ד לא מהני עכ"ל. וא"כ כמ"כ אף היכא דנקיט ליה תונבא טרדת הדעת. אם משיב על שא"ד אפשר לומר אולי משיב זה שלא בהרגשה. כיון דאינו דבר חמור כ"כ והוא טרוד הרבה. אבל בנתינת גט שהוא דבר גדול ודאי כשמשיב הן. משיב זה מתוך הדעת אם יש לו דעת. ולכן כל שאינו שוטה י"ל שפיר שזהו גט. ואפשר ר"י חושש למ"ש רש"י ביומא (דפ"ג) דגם תונבא הוא שטות. ולכן טעמו משום דכישן דמי דרגיל שתתיישב דעתו. אבל לפי' הערוך דתונבא הוא ענין טרדת הדעת וכ"נ דעת הרמב"ם וכ"מ מפרש"י בחומש כנ"ל שפיר י"ל דשכ"מ אף כשאינו שפוי כל שי"ל דתונבא הוא דנקיט ליה אם מצוה לכתוב גט י"ל דספיקא הוי. ונפ"מ לגט חרשת. דבזה אפשר להקל בזה הספק כמ"ש למעלה. ועכ"ז מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ח"ו להקל נגד משמעות הפוסקים דאם בשעת הציווי אינו שפוי בדעתו אין הגט כלום. אך עכ"ז נלע"ד לצדד בזה מכמה טעמים אחרים. האחד ע"פ המשנה ר"פ חרש. נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית. והיינו כשקדשה כשהוא פקח והיא פקחת ואח"כ נתחרש הוא כו' וכדפרש"י בגיטין פרק מש"א (דף ע"א א') לפי שאין כח בגירושי חרשת להפקיע קדושי חכמה כו'. משמע הא קידש כשהוא חרש ואח"כ נשתטה יוכל להוציא. דמאחר דקדושי חרש אינו כלום מדאורייתא לכך הגם שעכשיו נשתטה לא שייך לומר שלא יוציא עולמית דהיינו מדאורייתא כדדייק ר' יצחק דהא מדאורייתא אין הקדושין כלום. ואע"ג דמדרבנן הוי קדושין ובשוטה לא תיקנו קדושין כלל וא"כ לא שייך בו ג"כ גירושין היינו משום שלא תיקנו בו נשואין אבל הכא שנשאה חרש ואח"כ נשתטה י"ל דיוציא. מדקתני במתניתין פקח ונשתטה לא יוציא עולמית. משמע בקדושי חרש שאח"כ נשתטה לא אמרינן כן. והיינו משום דבין בשעת הקדושין בין בשעת הגרושין אינו בן דיעה כלל. וא"כ לפ"ז בנד"ז אף אם כיון שלא היה שפוי בדעתו בשעת הציווי חשבינן ליה כמו שוטה י"ל דהגט גט כיון שכאן הם קדושי חרשת אף שהוא היה פקח בשעת הקדושין מ"מ אין הקדושין כלום מדאורייתא ושוה כאילו היו שניהם חרשים כדמוכח ומבואר מהמשנה פרק חרש. דאין חילוק בין א' מהם חרש או שניהם חרשין ע"ש בפרק הנ"ל משנה ג' שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת פטורות מן החליצה ומן היבום. נמצא שהפקחת הנשואה לחרש נפטרה מחמת נשואי אחותה החרשת לחרש. הרי מוכח דשוה כח נשואי חרש לחרשת עם נשואי חרש לפקחת. דאל"כ נימא שאין כח בנשואי אחותה שהיא ובעלה חרשין להפקיע זיקתה מבעלה החרש כיון שהיא פקחת. א"ו דאין חילוק. ולכן אף שבנד"ז בשעת הנשואין היתה רק היא לאו בן דעת שהיתה חרשת אבל בעלה הי' פקח. ועכשיו בשעת הגט שניהם אינן בן דעת עכ"ז הגט פוטרה. וזה ודאי אמת אם אח"כ בשעת הגט בעלה ג"כ אינו בן דעת משום שנתחרש הגט פוטרה ומוכח כן ממתניתין הנ"ל. אך עכ"ז בנד"ז אם חשבינן ליה שנשתטה קשה בעיני לומר שהגט של שוטה יהיה מפקיע קדושי חרשת. אף ששניהם אינן בעלי דיעה וחשיבי שלא בדעת במשנה ס"פ המביא תניין גבי זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת. ובמשנה רפ"ק דערכין חש"ו נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת. עכ"ז מאחר דשוטה גרע טפי מחרש וחשוב ביותר אינו בן דעת כלל וכדפרש"י במסכת שבת ר"פ מי שהחשיך גבי לשוטה יהבינן ליה לחרש לא יהבינן ליה. ופרש"י לשוטה יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרינן ביבמות (דקי"ג) עכ"ל ואע"ג דזה אמרינן שם לר' אליעזר ואנן קיי"ל כרבנן היינו דלר' אליעזר מספקא לי' אי האי דעת קלישתא היא דעתא צילותא או לאו דעתא צילותא ואי הוה דעתא צילותא אע"פ שהיא דעתא קלישתא היה נדון כפקח וכמ"ש הב"י באה"ע רס"י מ"ד בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה וז"ל מי שדעתו צלולה (היינו דעתא צילותא) ומבין ומשיג הדברים על בוריין אע"פ שדלה וחלושה (היינו דעתא קלישתא כדפרש"י ביבמות (דקי"ג סע"א) קלישתא דקה כלומר דעתו מועטת כו' וע' בגמרא רפ"ק דערובין קלוש כו' אי קלשת לה כו' שנוטל העובי הסכך ונשאר דק ומעט כו') קדושיו קדושין גמורים עכ"ל ונ' דדייק לה מהא דר' אליעזר דאי הוה פשיטא ליה דחרש דעתא צילותא הוא משמע דהוה ס"ל דקדושיו קדושין גמורים אע"פ דפשיטא ליה שהיא דעתא קלישתא וכ"כ הב"י סי' קכ"א בד"ה גרסינן בר"פ חרש ומשמע מהכא שמי שדעתו צלולה כו' אע"פ שדלה כו' וכ"כ רי"ו כו' עכ"ל מבואר דמכאן הוציא רי"ו בשם הרמ"ה הדין הזה. ולרבנן צ"ל להפך דפשיטא להו דהאי דעתא קלישתא דחרש לאו דעתא צילותא הוא. דלהכי אין קדושין תופסין בו כלל מדאורייתא וכ"כ הב"י סי' קכ"א בד"ה ומ"ש רבינו מוציא ברמיזה כו' מחזקת דעתא שגישתא כו' אע"ג דדעתיה שגישתא כו'. וכן משמע במשנה וגמרא בנדה ר"פ כל היד (די"ג ע"ב) החרשת והשוטה כו' דחרשת גמורה שאינה שומעת ואינה מדברת אין סומכין עליה בעניני נדה עד שיוקבע להן ווסת ע"י הפקחות והיינו ע"כ מפני דלאו דעתא צילותא היא כלל וכן משמעות הרמב"ם והטוש"ע י"ד סי' קצ"ו ס"ח ושא"פ והרמב"ן בהלכותיו. וכן לכמה ענינים שהחרש חשוב אינו בן דעת כמו השוטה וקטן רפ"ק דתרומות וס"פ המביא תניין. אבל עכ"ז יש לו דעת יותר מהשוטה רק שהיא קלישתא ולאו צילותא. משא"כ שוטה אינו בן דעת כלל. דמשום הכי גבי חרש וחרשת תקינו לי' רבנן נשואין משא"כ בשוטה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה בגמ' ר"פ חרש. ועיין עוד בגיטין (דכ"ב ע"ב) בתוס' בד"ה והא לאו. שיש חילוק בין חרש לשוטה בכמה ענינים וע' בהרמב"ם פ"ב מה"ג דין י"ז נתחרש וא"צ לומר נשתטה. ועיין ביבמות (דס"ז ב') והארוסין והחרש כו'. משא"כ בשוטה תנן שם (ס"ט סע"א) האונס והמפתה והשוטה כו' ושם (ע"ב) שוטה וקטן כו' ובש"ע ח"מ סי' רל"ה סעיף י"ז וסעיף כ' חילק בין חרש לשוטה וכן בסי' רמ"ג סעי' י"ו י"ז והוא מהרמב"ם ושם ברס"י ע"ר גבי מציאת חש"ו משמע דהן שוין והוא מהמשנה פ"ה דגיטין והגמרא פ"ק דב"מ. והנה מצינו במשנה ביבמות פרק בית שמאי (דק"י ע"א) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהם פוטרת צרתה ובגמ' אפילו נפלה ליה מאחיו חרש. הרי אף ששניהם רק קדושין דרבנן מחלקין בינייהו. וכ"ש בחרש ושוטה דחרש יש לו קדושין מדרבנן ושוטה גרע מיניה י"ל אין כח בגט מי שנשתטה לפטור קדושי חרשת. וע"ש (דקי"א א') דלפעמים החרשת אסורה לעולם מחמת הקטנה וא"כ מ"ש במשנה נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית דמשמע רק אקדושי פקחת י"ל ה"ה גם אקדושי חרשת ונשתטה הוא אינו מוציא כנ"ל:

קיצור ומ"מ י"ל דגם בשעת ציווי אם אינו שפוי ה"ל רק ספק ואין לסמוך ע"ז. אך עוד יש לצדד לכאורה מהמשנה נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא דקאי על אם קדשה כשהוא פקח משמע הא בקדושי חרשת אע"פ שנשתטה אח"כ מוציא. ובקדושי חרשת אין חילוק בין א' מהם חרש ובין שניהם חרשין. אך באמת יש ראיה דזה אינו דכיון דשוטה אינו בן דעת כלל. משא"כ חרש יש ליה דעתא קלישתא כדפרש"י רפב"ת דשבת אף שהיא ג"כ לאו צילותא ולגבי פקח נקרא אינו בן דעת כלל מ"מ עדיף משוטה ומצינו דקטנה וחרשת אין ביאת אחת מהם פוטרת צרתה כמ"כ אין קדושי החרשת נפקעים ע"י גט שנתן כשנשתטה: